בשורות הבאות, אנסה להציע מוצא מקורי לסוגיית גיוס החרדים, כזה שיוכל להשקיט את מצפונם של תאבי השוויון, ובד בבד לא ייצור פחד בחברה החרדית, ויאפשר לאחוזים נאים מתוכה להשתלב במטלה של הגנת מדינת ישראל.
אקדים ואדגיש: אינני שליח ציבור, אינני מייצג איש, אין בדברים כדי לסתור או להכריע מבחינה רוחנית או תורנית, כל שיש בהם הוא ניסיון אופרטיבי לגבש פתרון אמיתי, משהו מהסוג שיצמצם את השנאה, את הפערים ואת חוסר הסובלנות וגם יביא תועלת אמיתית לשני הצדדים.
המפתח, נעוץ בשני כלים חדשים יחסית, כאלו שקיבלו דחיפה משמעותית מאז נכנס השר לביטחון פנים איתמר בן גביר לתפקידו, וביתר שאת מאז אירועי השביעי לאוקטובר. מדובר כמובן על המשמר הלאומי ועל כתות הכוננות.
כן, אני יודע שזה לא ממש שירות מלא מלא, מתנדב משמר לאומי לא משוטט בחוצות חאן יונס וחבר בכיתת כוננות איננו לוחם סיירת בגבעתי, אבל כל תהליך מתחיל בשלבים, ואם רוצים שלב ביניים נכון וטוב לכולם - זה השלב.
צריך להבין משהו: לחרדי כחרדי אין בעיה עקרונית עם עצם אחזקת הנשק או עם פעולת ההגנה. נכון, אנחנו מאמינים ששמירה מגיעה בסוף מלמעלה, אבל אנחנו גם מאמינים שצריך לא מעט השתדלות מלמטה, בפרט במקום סכנה.
הבעיות שמונעות גיוס חרדים לצה"ל (מלבד עניין הסטיגמה שנמוג בשנים האחרונות), הן בעיקרן שתיים: החשש מחילון ומסביבה שאיננה מתאימה לאורחות חייו של הצעיר החרדי, והצורך לשמור על גחלת תורנית של עולם התורה. בהצעה שהנחתי פה, שני הדברים לא יינזקו.
ראשית, כתות כוננות המבוססות על חרדים בלבד (ואפילו בלבוש חרדי למהדרין) מספקות כמובן סביבה טבעית חרדית לכל דבר. אם בחסידות גור יכולים להחזיק כיתת כוננות פנימית, גם בריכוזים חרדים אחרים הדבר אפשרי, בפרט בריכוזי מגורים מעבר לקו הירוק, וכך גם בנוגע למשמר הלאומי.
אמנם, לא מדובר במחזור גיוס מלא, אבל זה חלק מהעניין. למעט הקיצוניים שבקיצוניים, אף אחד אינו דורש גיוס מלא מלא וכמעט כולם מוכנים להותיר אחוז מסוים לשקוד רק על התורה. אבל אותם אלה שלא לומדים, אותו אחוז שמחפש את עצמו ועדיין חושש להתגייס מסיבות של רוחניות ודת - יוכל למצוא את מקומו בכיתת כוננות ובמשמר הלאומי, ומשם לתרום את תרומתו למאמץ הלאומי.