עוד דונם ועוד עז

כדי לפגוש את המרואיינת הפעם, נדרשתי כמעט לסיווג ביטחוני. כשהגעתי לאזור הגבול הצפוני ניצב מולי מחסום עם חיילים ועליו השלט "הינך נכנס לאזור מסוכן". השלב הבא היה לטפס במעלה ההר, אחרי מועצת שלומי, אל עבר מושב גורן. שם, בכניסה למושב, פגשתי חיילים ששאלו למטרת בואי. אילנית דדוש־קלפון (47), תושבת המושב ומנהלת 'חוות דורון', חווה לגידול עיזים לחלב וחוות סוסים טיפולית, מקבלת את פניי במשק שפעיל גם בימים אלו. 90 מתוך 100 המשפחות במושב החליטו להתפנות לבתי מלון או לפתרונות דיור אחרים בעקבות המלחמה, אבל משפחת דדוש החליטה להישאר ולשמור על המשק.

"יש פחד וחשש, לא אשקר. אני לא גיבורה גדולה. אבל קודם כול החלטתי שאני לא עוזבת את הבית במלחמה הזאת", מספרת אילנית. "כשהתפנינו במלחמת לבנון השנייה היה לי קשה מאוד המרחק מהמשק ומבעלי. הילדים נסעו איתי וחשבתי שהמלחמה לא שרטה אותם, אבל זה שרט את כולם באותה מידה. ב־7 באוקטובר הבנתי שכולנו נהיה שרוטים, כמו כל עם ישראל, בין אם אקח אותם ובין אם אשאר".

בדיעבד, היא אומרת, טוב גם להישאר שרוטים. "אנחנו צריכים לזכור את מה שקרה לנו כדי לא לחזור על טעויות", היא מסבירה, "כדי שחס וחלילה ה־7 באוקטובר לא יחזור. החלטנו שכל עוד אנחנו יכולים - אנחנו נישאר. לא אלך למלון ולא אשכור דירה, גם אם זה אומר שאשאר במושב בין משפחות בודדות. יש לי כאן משק, זה הבית שלי, זו האדמה שלי ומפעל החיים שלי שעבדתי עליו המון שנים. שילמתי מחירים כבדים בשביל להקים את המפעל ההתיישבותי שלי".

בתחילה הצבא לא ממש אהב את הבחירה של משפחת דדוש. "באוקטובר צה"ל אמר לנו: שימו אוכל באבוסים ולכו. אמרתי שאני לא עושה את זה ואמרתי גם למגדלים שלי לא לעשות זאת, וטוב שהם נשארו". כיום אילנית דדוש־קלפון מנהלת משק עם אתגרים רבים: החווה הטיפולית נסגרה, מתחם האירוח עם חמשת הצימרים נסגר, והעובדים מתרכזים במשק החלב שעדיין פעיל. מלבד אילנית ובעלה דורון, שהחווה קרויה על שמו, ישנם שני עובדים תאילנדים ועובדת נוספת בשם זוהר. "אין אפשרות להביא ילדים לחווה הטיפולית ואין גם אפשרות להפעיל צימרים. מה שכן יכולנו להפעיל זה את משק החלב, וגם בו צמצמנו פעילות. אם לפני המלחמה היינו חולבים 2,000 ליטר ביום, כיום אנחנו עומדים על ממוצע של 600 ליטר ביום. אנחנו כעת לקראת עונה של 400 המלטות ובמציאות הנוכחית זה אתגר מאוד גדול. יש לנו שני תאילנדים ואנחנו מנסים להשיג עוד עובדים זרים שיבואו לעזור לנו. באוקטובר היו לנו 150 המלטות, אבל חלק מהגדיים לא שרדו בגלל הבומים והמרגמות שהיו באזור. היה קשה. העיזים לא הגיעו לכדי חלב כי הן נבהלו מהפיצוצים. בתקופות השפל ירדנו ל־400 ליטר ביום. כעת לאט לאט אנחנו משקמים את המשק".

האירועים הביטחוניים באזור נמשכים גם בימים אלה. רק ביום חמישי שעבר נפלו באזור שתי רקטות שפגעו במערכות הסולאריות של משפחת דדוש, כולל בפאנלים ובממירים. "גם בחציר ראינו שהייתה פגיעה, היריעה ששומרת עליו חוררה כולה. עשינו סריקה בשטח ומצאנו את השרידים של הרקטות. אבל אנחנו מפשילים שרוולים וממשיכים לעבוד. בזמן האזעקות בעלי נכנס למרחב המוגן עם שני התאילנדים, וגם הבן שגר ביחידת דיור לידנו עם בת זוגו מסייע במשק".

אל תזיזו את גבינת העיזים שלי

קשיי המלחמה פוגשים את אילנית גם בכובעה כמנכ"לית ארגון מגדלי העיזים - עזיזה. "מדובר בארגון שהוקם בשנת 1964 על ידי אבא של אריאל שרון. אנחנו נמצאים בתקופה קשה ומרגישים את המיתון הכלכלי. אנשים נמצאים בחוסר ודאות בגלל המלחמה ורואים ירידה חדה ברכישות של גבינות וחלב עיזים כחול־לבן". כל זאת בניגוד לימי שגרה, מדגישה אילנית, שבהם הענף נמצא בעלייה מתמדת מבחינה ארצית ועולמית. "הענף גדל מ־6.5 מיליון ליטרים בשנה ל־17 מיליון. אנשים בארץ ובעולם מבינים את הסגולות של חלב העיזים. הוא קולינרי, בריא מאוד, מתעכל בגוף האדם פי שלושה מהר יותר, טעים, בריא ואיכותי, ועדיין מגדלים אותו בצורה אותנטית. מסקרים שעשינו הוא מזוהה כירוק וכשומר על הטבע. הצריכה שלו, שעולה ב־7 אחוזים בעולם בשנה, היא חלק ממגמה בריאותית".

הדיון במחיר חלב העיזים מעורר אצל אילנית את הדיון בעידוד החקלאות הישראלית. "תהליך הייצור בעיזים יקר מאוד, כי היא חיה שאוכלת אוכל מיוחד ומייצרת בין 1,000 ל־1,200 ליטרים בשנה, בניגוד לפרה שמייצרת בממוצע כ־11 אלף ליטר. חלב העז הוא יקר יותר ואיכותי יותר, והמגמה עולמית לצרוך אותו רק הולכת ועולה, ואנחנו רוצים שהמגמות הללו ימשיכו גם בישראל. אלא שהבעיה היא שבמקומות אחרים בעולם החלב הזה עולה קצת פחות, ואז מייבאים מפולין, מקפריסין ומיוון גבינות זולות יותר שמתחרות בתוצרת החקלאית ופוגעות בענף שלנו. ראיתי לאחרונה כותרת שוועדת השרים ליוקר המחיה קבעה שמה שטוב לאירופה טוב לישראל. שלחתי את הדברים לחבר הכנסת יצחק קרויזר וכתבתי לו: זו ממש לא התקופה, לא תואם את האירוע שאנחנו נמצאים בו. 7 באוקטובר הוכיח לכולם שאנחנו צדקנו, חייבים לחזק את הייצור המקומי".

בכובעה כמנכ"לית אגודת עזיזה, שמייצגת את החקלאים, דדוש־קלפון מבקשת להרים דגל בנוגע לייצור המקומי. "צריך לתת לחקלאים פה לגדול, להוסיף מכסות. כמו שעשו בעוטף עזה, כך גם לאנשים שנשארו כאן תחת אש. לתת להם עוד אדמות ולחזק אותם. זה בדיוק הזמן להראות לאויב שהחקלאים ממשיכים לעשות חקלאות והמדינה יודעת לעזור להם. אנחנו מנהלים כלכלה במציאות של מלחמה, והאתגר המקצועי שהונח על שולחנו של השר סמוטריץ' גדול. זה הזמן לחזק את החקלאות המקומית. זה לא הזמן להביא לכאן בייבוא גבינות שאני לא יכולה להתחרות בהן. המחיר של כוח עבודה, מים וחציר לגידול יקר פי שלושה מאשר בפולין ובקפריסין.

"זה הזמן לחזק את ההתיישבות, כ־60 אחוזים מחלב העיזים בישראל מיוצרים בגבול הצפון. אנחנו עדיין כאן יום יום, עובדים בגבול, נלחמים פה ולא מתכוונים ללכת לשום מקום. זו השעה של שר האוצר להאמין בנו ולהעצים אותנו מול חיזבאללה, שיראה שאנחנו לא הולכים מפה. אנחנו גדלים ומעבדים עוד אדמות, כל דיר זה מוצב צבאי ששומר על אדמות. ראיתי בריאיון איך חיזבאללה אומר שישראל זה לא מה שהיה פעם, שומעים בום ראשון והולכים, לא מחזיקים את האדמה כמו פעם. אני רוצה להעביר מסר לחיזבאללה: לא בום אחד ולא עשרה בומים, אנחנו נשארים פה. אבל גם הממשלה צריכה לראות שאנחנו פה".

גם בימים אלו נוסעת אילנית למועצת החלב ביהוד ולמשרד החקלאות בבית דגן כדי לייצג את החקלאים במגוון נושאים. "אני דואגת בימים אלו לכל הנושא של פניות החקלאים בנוגע לעובדים זרים. כמו כן, בעבודה מול לשכת שר החקלאות אבי דיכטר והמנכ"ל שלו דאגנו שבשבועות הראשונים למלחמה יוצבו מיגוניות בכל המשקים. חוץ מלדאוג לחקלאים שיהיו להם מיגוניות, אפודים וקסדות ושהם ייערכו למצב הביטחוני, אני מריצה עכשיו בקשות לממשלה לגנרטורים שיהיו כאן בשעת חירום לכל החקלאים. עוד לא מצאתי תקציבים, אבל כולם מבינים שיהיה בצפון אירוע ביטחוני גדול שכנראה יצריך להישאר כמה ימים בלי חשמל. תרחיש ביטחוני של חושך ופגיעות אפשריות בתשתית החשמל זו ממש לא סיסמה. רק לאחרונה בשתולה נשארו כ־48 שעות בלי חשמל בעקבות פגיעה במקום. כידוע, תקציב משרד החקלאות קיבל קיצוץ ניכר. אנחנו נלחמים עליו ומקווים למזער את הקיצוצים בו ככל האפשר".

הובטחו לכם פיצויים על כל מה שקרה לכם?

"אני עוד לא שם. הנזק גדול וכל יום שעובר הוא גדל עוד, מדובר באירוע מתגלגל של ארבעה חודשים שלא הולך להיגמר בקרוב. נסכם את האירוע רק בעוד חודשים רבים. בינתיים פתחנו תיקים ותביעות מול מס רכוש. אני בתור ראש ארגון נפגשת עם נציגים של מס רכוש ומסבירה לחקלאים איך לגשת, איך להגיש, עם מי לדבר ומה למסמך בדרך לפיצוי שיקבלו".

מכחולבן – בחזרה לימין

אילנית דדוש־קלפון (47) נשואה לדורון ואמא לעומר (24) שמשרת כעת בפיקוד צפון ובשגרה עובד במשק, עידו (21), מ"כ בסיירת גולני, ורועי (16), שוער בהפועל חיפה. היא מנהלת את 'חוות דורון', הכוללת כאמור משק חלב וחווה טיפולית. הם מגדלים במקום גם תרנגולים מטילות. בנוסף לכך היא כאמור מנכ"לית אגודת עזיזה, מנהלת מתחם של חמישה צימרים, וגם מלווה נכי צה"ל בטרדות הבירוקרטיה ובתחום השיקומי־רפואי. היא גם פעילה בתנועת כחול לבן.

אירוע שעיצב את חייה היה פציעתו הקשה של אחיה באסון הספארי בדרום לבנון במרץ 1985. בפיגוע התאבדות נגד שיירת כלי רכב של צה"ל נהרגו 12 חיילים ו־14 נפצעו. "אחי נפצע קשה והיה אחד הנכים הקשים בארץ. האירוע שינה את החיים של כולנו. בגלל הפציעה שלו הקימו את בנק העור. אני הייתי בת עשר וזה שינה את כל המשפחה שלנו. עברנו שנים קשות שיקומית וכלכלית, ימים קשים מאוד ברמת המשפחה". השינוי בהשקפה הפוליטית שלה החל כשהייתה אמא. "הסתובבתי בהמון חוגים פוליטיים, ובאיזשהו שלב אמרתי: אולי באמת צריך להאמין בשלום? אולי אפשר להביא לפה חיים אחרים? חשבתי שכשיהיו לי בנים לא יהיו יותר צבא ומלחמות כמו אצל האחים שלי, שארבעתם לחמו במלחמות ישראל. חשתי אחריות שיהיו כאן חיים אחרים, סוג של שלום ודו־קיום".

זזת ימינה בעקבות המלחמה?

"אני חושבת שאני זזה ימינה בימים אלה", היא מגלה. "אני מפחדת ממה שהשמאל עשוי לעשות, במלוא הכנות". היא תולה זאת גם בבית גידולה. "בסוף איפה שנולדנו וגדלנו משפיע על מי שאנחנו. גדלתי בבית ימני בנהריה. אבי סמי שמואל קלפון ז"ל, ממייסדי העיר, היה פעיל ליכוד. בתור ילדה לא היה חבר כנסת ושר בליכוד שלא ביקר אצלנו בבית. ההורים שלי היו עסוקים בעשייה. מאיפה אתה חושב בא לי החיידק של עשייה פוליטית? הם הגיעו ממרוקו ולא היו בקטע של להסתפק בלשבת מול הטלוויזיה, הם רצו להשמיע את הדעות שלהם ולהשפיע עלינו כשכונה וכעיר. אלו אנשים שהיה אכפת להם".

אילנית הכירה את בעלה בחוף הים בנהריה. היא הייתה תושבת נהריה והוא מושבניק. "דורון הוא דור שלישי לחקלאות, אבא שלו וסבא שלו מהמייסדים של היישובים על גבול הצפון. ההורים שלו עשו כאן חקלאות עם נשק כשהפדאיונים היו על הגדרות. הערצתי אותם והם היו בעיניי, עד היום, מלח הארץ. אני שומעת לפעמים סיפורים מחמי באילו סיטואציות הם חיו פה, כולל סיפורים של היתקלויות בזמן קטיף. התאהבתי באהבה לאדמה, התאהבתי בעיסוק שלו ובמשפחה שלו, משפחה שורשית עם עומק. הכול התחבר ביחד עם הדי־אנ־איי שלי להשפיע ולהיות פעילה פוליטית ציבורית". כבר כתושבת נהריה הייתה פעילה בעמותות ובארגוני צדקה, גזברית של ארגון שעוזר לילדים משכונות מצוקה ופעילה ברוטרי, שם דאגה למלא מקררים למשפחות נזקקות. "העומק של משפחת דדוש יחד עם הדי־אנ־איי של משפחת קלפון יצרו ברית מיוחדת".

בתחילה עבדו בני הזוג בחקלאות של המשק המשפחתי המורחב בנשירים – פירות קיץ כמו אפרסק, נקטרינה, משמש ותפוח. "כששאלתי את דורון מה תרצה להיות כשתהיה גדול, הוא אמר לי: נוקד. חשבתי שהוא מסתלבט עליי, ואז הבנתי שהוא מדבר ברצינות. 'אילנית, אני רוצה להיות חקלאי, זה החיים שלי'. כשהגעתי לפה בהתחלה אספתי ביצים ולפעמים הייתי הולכת לקטיף. מאוד אהבתי להרגיש חלק מהדבר הגדול הזה. זה יישמע קלישאתי, אבל נראה לי שהם שליחים. הרגשתי שהם עושים משהו גדול, אמיתי, שורשי ועמוק, לא לעבוד בחנות נעליים או במשרד. באיזשהו שלב הבנתי שהם אנשי עבודה מדהימים, חרוצים ברמות, אבל לא מתעסקים בבירוקרטיה. ואז הבנתי מה החלק שלי".

בשלב מסוים, תוך כדי שהם גרים בשכירות במושב גורן, דורון הגיע עם הצעה מיוחדת. "בשנת 2003 דורון ראה משק עיזים שהוא רוצה לרכוש, והגיע אליי בעיניים בורקות: אילנית, אני רוצה להקים חווה לגידול עיזים. בצד הפרקטי וההיתכנות העסקית נכנסתי לתמונה. אבא של דורון ביחד עם הבן הבכור ואחיין נשארו עם הנשירים במשק המשפחתי, ואנחנו הקמנו משק משלנו. הקמנו מאפס את החווה הזאת, שיושבת על 25 דונם".

זמן קצר לאחר שנכנסה לענף העיזים גילתה אילנית שחסרה לו הנהגה. "הענף היה קטן, ואפילו מתוך המכסה הארצית של 6.5 מיליון ליטר, כאשר 100 אלף ליטרים מתוכם מהמשק שלנו, עדיין היו חקלאים ששפכו חלב מעודפים. עבדתי אז בליווי של נכה צה"ל, ודורון אמר לי: אילנית, תעזרי לנו, הענף קטן ולא מתפתח, עוד לא נאמרה המילה האחרונה. עשינו השקעות כבירות בענף והלכתי לישיבות הנהלה כדי ללמוד את הענף".

במקביל, המשק הפרטי שלהם החל לשגשג: "התחלנו במשק שלנו ב־60 אלף ליטר, והיום אנחנו ב־700 אלף ליטר בשנה. היינו בהתחלה עדר של 160-100 ראש, וכיום יותר מאלף ראש. היו פה שני עובדים, היום אנחנו 12. במקביל הקמנו חווה טיפולית לילדים באמצעות סוסים ובעלי חיים שמוכרת בכל קופות החולים וחברות הביטוח, ומתחם אירוע כפרי לכל השנה שבו הגשנו הכול מתוצרת מקומית: פלטות גבינות שמיוצרות פה, פירות וירקות של חקלאים מהצפון ואפילו בקבוק היין הוא מקומי מהאזור. אנחנו רוצים להעצים את הייצור המקומי והאזורי. גם השמות של הסוויטות הם סביב העיסוק והחזון שלנו. סוויטת נוקד – מגדל הצאן, סוויטת הבוקר – קשור לחוות הסוסים שלנו, וילה לאטה – קשור לחלב שלנו".

במהלך הסיור אנחנו זוכים לראות כמה המלטות בשידור חי מהמצלמות שמפוזרות בכל החווה. "אנחנו נמצאים בתקופה של המלטות. ברגע שגדי נולד מעבירים אותו לטיפול, הוא מקבל את הקולסטרום, החלב הראשון של האמא, כשהוא מחומם, כדי שיעבור למערכת החיסונית שלו בלי מחלות. כך עד שבהמשך מלמדים אותו לאכול בכוחות עצמו".

לוחצים גם על ביידן

תוך כדי השיחה אילנית מתקשרת מדי פעם בדאגה לבנה הקטן רועי שבבית. "הייתה לנו דילמה אם להשאיר אותו פה, היו חשש ופחד. אבל יש פה מרחבים מוגנים ונסכנו בו ביטחון עד שהוא מרגיש מוגן. נכון, יש את אתגר בית הספר בלי הסעות, ולכן אני הולכת להביא אותו ומסיעה אותו גם לאימונים כשוער בהפועל חיפה. זה האתגר, לשמור על שפיות ושגרה".

הדאגה הלא פחותה של אילנית היא לשני ילדיה שמשרתים בצה"ל בימים אלו, והפעילות הציבורית שלה משיקה גם לנושא הזה. "כשעידו הבן שלי, מ"כ בסיירת גולני, היה 47 יום בעזה, הייתה בי תחושה מאוד מוזרה, כאילו חיה ולא חיה. הם סיימו את פרק עזה ופניהם ללבנון, הם אמורים להתחיל לעשות פעולות חוצות גדר. ב־6 באוקטובר, שישי בצהריים, הוא הגיע הביתה אחרי ארבעה שבועות של קו בג'נין, ובשבת בבוקר עוד לא אמרנו רובינזון קרוזו והוא כבר התארגן והגיע לבסיס האם שלו".

אילנית החליטה שהיא לא נשארת בבית בחוסר מעש והצטרפה ל'אימהות הלוחמים', ארגון שהוקם בשנת 2014 במהלך מבצע צוק איתן ושב לפעילות עם תחילת מלחמת חרבות ברזל. הארגון מונה אלפי אימהות לוחמים, וקורא להמשיך את הלחימה בעזה עד לחיסול ארגוני הטרור תוך שמירה על חיי חיילי צה"ל תחת הכותרת "חיי חיילינו קודמים לחיי אוכלוסיית האויב".

"ברגע שהמלחמה פרצה הבנתי שאני לא יכולה לשבת בבית ולא לעשות כלום. חוסר המעש שיגע אותי. תמיד הייתי פעילה פוליטית וציבורית בדרך כזו או אחרת, וחשבתי שאם הילד שלי משגיח על המדינה - אני צריכה להשגיח על הילד שלי. רציתי להשגיח על הילדים האלה, שלא ייכנסו אצל מקבלי ההחלטות שיקולים פוליטיים או שיקולים של כיסאות, מינויים או מה טוב לארצות הברית ולא טוב לנו".

בשביל אילנית, המלחמה לא הייתה הפתעה. "אני הבנתי ברגע הראשון באיזו מציאות אנחנו נמצאים. כמנכ"לית אגודת עזיזה הייתי בהמון פגישות בחודשים שקדמו למלחמה, כי הבנו שמשהו ביטחוני מתרחש. לא חשבנו שזה מתרחש בעזה, חשבנו שזה מתרחש בצפון. בחודשים מאי ויוני עשינו סדרת פגישות עם החקלאים לקראת מערכה ביטחונית שעתידה להיות, כולל פגישות עם אלוף פיקוד הצפון ואלוף פיקוד העורף. כוח רדואן היה בקו אפס אלינו והשקיף על החקלאים מדי יום. לכן ברגע פרוץ המלחמה הבנתי שאנחנו לקראת שנה של לחימה לפחות. הבנתי ששלושה מהילדים שלי יהיו בלחימה זמן ממושך. החלטתי שאני צריכה לעשות משהו". מיד עם פרוץ המלחמה פתחה אילנית את ביתה והצימרים שלה עמדו לטובת החיילים. "מהבוקר עד הערב מקלחות, ארוחות וכביסות. דאגנו בצימרים למיחמים ופלטות. רצינו שהחיילים יבואו אלינו למקלחות, יורידו את הבוץ, יתרווחו, יאכלו ויחזרו לשטח".

בחודשים האחרונים היא מקדישה רבות מזמנה למען הלוחמים. "ארגון אימהות הלוחמים מדבר את השפה שלי, זה ארגון א־פוליטי שמשמיע את הקול של החיילים. אנחנו רוצים לוודא שאין שינוי בנוהל פתיחה באש ושומרים על החיילים, שהדבר נמצא בחשיבות עליונה אצל חברי הכנסת והשרים, ובפרט חברי הקבינט הביטחוני. אם עד היום עם כל איש ציבור דיברתי רק על חקלאות, כעת עם כל אדם שאני פוגשת אני מדברת על החיילים, על נוהל פתיחה באש ועל שמירה על האינטרסים שלהם. אנחנו עסוקים בפגישות והעברת מסרים לממשלה ולחברי הכנסת. הפעלנו גם לחצים על ביידן באמצעות חברים, אישי ציבור וקרובי משפחה, בעיקר בעזרת הקהילות היהודיות".

"נפגשנו עם חברי הכנסת אמיר אוחנה, מיקי זוהר ואלי כהן. אני אישית נפגשתי עם בני גנץ ודיברתי גם עם מיכאל ביטון ואלון שוסטר מכחול לבן, שהם הבית הפוליטי שלי. בחוגים שלי אני מדברת עם הרבה שמבינים בביטחון, ואני חושבת שאני יודעת קצת יותר מאזרח רגיל לאן אנחנו הולכים. בפגישה עם גנץ במעלות הסברתי לו מה חשוב לי, שיבין שקודם כול הילדים שלנו. רציתי לחדד את זה בפניו. לא קיבלתי תשובות קונקרטיות, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא מבין על מה מדובר. כאיש פוליטי בני כן נוסך בי ביטחון בתחום הביטחוני, אני רואה בו מחזיק מנדט ביטחוני חשוב שעשוי לשמור על הילדים שלנו. אמרתי לו שאני לא מאמינה שיש חפים מפשע, הילדים שלי היו בשטח ואין בית אחד בלי ציוד לחימה ואמל"ח. הילדים מביאים מידע מבפנים. כל מי שחשב שיש חפים מפשע צריך להתעורר ולהבין שאין חפים מפשע".

***