"אח שלי מתחתן" זה שיר חביב ביותר, אבל גם עובדה נכונה לגמרי לגביי. כן, מה שקראתם! אח שלי הגיבור התרווק לו כמה שרק יכול, אבל בסופו של דבר גם הוא נכנע למוסכמות החברתיות והחליט להתמסד בדיוק בגיל שבו פגש את המיועדת לו. מה הסיכוי.
ההכנות לחתונה בעיצומן וכולנו מתרגשים מאוד. אמרתי לאח שלי שלא יאמין לכל מי שאומר לו שהשנה הראשונה לנישואין היא תמיד הכי קשה. זה ממש לא חייב להיות ככה, מניסיוני השנה הכי קשה בנישואין היא תמיד השנה הבאה. ועכשיו שצלחנו את הבדיחה המעולה הזאת (קחו רגע לנשום), בואו נתקדם לבעיה העיקרית שבה אני טרוד בימים אלו: מה ללבוש לחתונה. ואני יודע מה אתם חושבים, "אולי נדפדף אחורה לידידיה ונקרא אותו שוב במקום לבזבז זמן על זוטות". בסדר, חכו עם זה רגע, ידידיה לא בורח לשום מקום.
להגיד שאני שונא לקנות בגדים יהיה אנדרסטייטמנט. יותר מדויק יהיה לומר שאני מעדיף ללכת לאירוע עם חבית עץ קשורה בשלייקס מאשר להסתובב בקניון בניסיונות שווא למצוא משהו שנתפר מראש למידות של גבר שהוא 90 אחוז גפיים.
אבל ללכת עם חבית עץ קשורה סביב המותניים זה משהו שאני חושד שסבתא שושי לא תזרום איתו, אז ביום שני השבוע יצאנו אני ואשתי אל הקניון, חדורי מוטיבציה ומוכנים מאוד לכישלון בלתי נמנע.
נכנסנו לחנות הראשונה וחיפשנו מוכרת שתיקח אותנו כפרויקט. לא היו קופצות על המציאה. לבסוף ניגשה אלינו גברת חביבה ויצאנו לדרך.
"איך אני יכולה לעזור לכם?" היא שאלה בנימוס.
"אח שלי מתחתן", שיתפתי.
"מזל טוב איזה יופי!" היא איחלה בלבביות, "אני מנחשת שאתה צריך בגדים לחתונה?"
עד כאן חוויה חיובית, חשבתי לעצמי, אולי מציאת בגדים לא צריכה להיות כזה סיוט אחרי הכול.
"אשמח שתעזרי לי למצוא בגדים", עניתי.
"מעולה, אז בוא איתי. ניקח אותך לאזור בחנות שבו יש תאורה לבנה שתדגיש כמה אתה חיוור ותגרום לך לשנוא את הכימאי הגרמני יוסטוס פון ליביג, הלוא הוא ממציא המראות".
זה כבר היה הרבה יותר מוכר. משום מה חנויות בגדים מקפידות שהאזורים ליד המראות יהיו מוארים באור לבן כדי לוודא שבהירי עור כמוני ירגישו עם עצמם הכי רע שאפשר. מה נגיד, זה עובד.
"איזה סגנון תרצה ללבוש?" היא שאלה אותי, כאילו יש לי דעות בכלל. הבטתי באשתי.
"אנחנו מחפשים משהו לא מחויט מדי, ספורט־אלגנט", אשתי עדכנה את המוכרת בטעמים המשותפים שלנו.
בכללי ספורט־אלגנט זה מושג נורא מבלבל. לי זה תמיד היה נשמע כאילו אני אמור להתלבש בחצי הגוף העליון כמו יושב ראש דירקטוריון ובחצי הגוף התחתון כמו ליאור רפאלוב ממכבי חיפה. מזל שלא אני זה שמחליט.
המוכרת בחרה כמה אופציות מהקולבים הסמוכים והגישה לי אותן. הבטתי באשתי מיד.
"את המדידה אני לא יכולה לעשות בשבילך, נשמה", היא קראה את מחשבותיי ואני עשיתי את דרכי לתאי המדידה.
כמו בשעשועון על גבול הפלילי, הספקתי לפתוח שלושה וילונות שבהם שהו לקוחות חצי לבושים עד שהצלחתי למצוא תא ריק. התלבשתי ויצאתי החוצה.
"זו חליפתי!" הצהרתי כי למה להחמיץ הזדמנות לשיבוץ.
"האמת שזה יותר ז'קט", ייבשה אותי המוכרת.
הבטתי בעצמי במראה שמתחת לתאורה הלבנה ואכן, רוח הרפאים שהשתקפה מהצד השני הייתה נראית לבושה יופי טופי.
"מה את אומרת?" שאלה אשתי את המוכרת.
"זה יפה לו מאוד, אבל אני חושבת שאני יכולה למצוא לו משהו טיפה טיפה יותר טוב אבל במחיר הרבה הרבה יותר יקר".
"מעולה, אז תביאי", אשתי אישרה ונשלחתי שוב לתאי המדידה. הפעם אמרתי שלוש עשרה מידות לפני פתיחת הווילון ובאמת נפלתי מיד על אחד ריק.
יצאתי לבוש בסט השני, והפעם חיכו לי ליד המראות שלוש מוכרות כדי לחזות יחד בפלא.
"נו, מה אתן אומרות על המראה שלי?" שאלתי.
"לדעתי זו אנמיה", אבחנה מוכרת מספר אחת, "צריך לשלוח אותו לבדיקת המוגלובין".
"ייתכן גם שזה מחסור בוויטמין D", חלקה מוכרת מספר שתיים, "אתה יוצא מספיק לשמש?"
הסתכלתי על אשתי.
"הוא יוצא המון לשמש, אבל לאחרונה היה חורף".
"טוב, אז אני ממליצה על תוספי מזון ותחזרו עוד חודשיים לבדיקה שנייה", סיכמה מוכרת מספר שלוש.
"מה לגבי הבגדים?" ניסיתי להחזיר את השיחה למסלולה.
"הצבע יפה לך לעיניים", הצליחה המוכרת הראשונה לפלוט קומפלימנט, "והעיצוב מסתיר לך את העקמת", היא התעקשה להמשיך.
מה אני אגיד לכם, רק הייתה חסרה בדיקת קילה וזה היה צו ראשון.
אחרי עוד סבב של השפלות, הפעם על רקע חוסר משקל ש"גורם לגוף שלך להיראות כמו אטריית ביצים מוארכת", יצאנו את החנות בידיים ריקות מבגדים אך מלאות בהפניות רפואיות. המשכנו להסתובב בקניון בדקות הספורות שנותרו עד איסוף הילדים מיואשים אך עוד יותר מיואשים.
"לאן עכשיו?" אשתי שאלה.
"בואי ננסה בריקושט", הצעתי.
"לא נראה לי שנמצא משהו לחתונה בריקושט".
"את כנראה צודקת", עניתי, "אבל אם יש בקניון הזה חביות עץ למכירה - זה יהיה בריקושט". סבתא שושי תצטרך לבלוע את הצפרדע.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***