את רבה של עזה במאה ה-16, המשורר רבי ישראל נג'ארה, רובנו מכירים דרך פיוטיו 'י-ה ריבון עולם', 'יודוך רעיוניי' ו'יעלה בואי לגני', אך לא רבים יודעים שהוא חיבר גם פיוט בשם 'אנה אלך'.
הפיוט הוא מעין שכתוב אישי של מזמור תהלים קל"ט של דוד המלך, והמשורר עורך בו חשבון נפש תהומי מול בוראו, חושף את עצמו ואת מחשכיו, ומגלה את המגע עם האינסוף בכל רובד של חייו. "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה".
מזמור ופיוט שהם התמסרות מוחלטת וכניעה אל האחד, אל העצמיות, ההכרה שגם כשמבקשים לברוח מהייעוד, מהזהות, מהגורל היהודי – בסוף בוחרים בהם מחדש. "לכן אין לי מנוס בלתך".
בהמשך למהלך של רבי ישראל נג'ארה שאימץ את מילות התהילים, עקיבא נתן מוציא את השיר מחדש בביצוע שמבוסס על הלחן של מסורת יהדות עיראק, אבל מרגיש גם אישי עד כאב ובאותו הזמן גם כללי-לאומי ואפילו קוסמי. השיר מלווה בציור של נוף מדברי – דמיוני שמעצים את חוויית המסע של הנשמה הבודדה מול האינסוף, בשמיים ובתהום.
"בימים האלו שהלב מדמם, חלקים מעמנו חזרו לכעין שגרה אבל יותר מדי שלא חזרו ואולי גם לא יזרו לשגרה באופק הנראה – התפילה העמוקה הזאת להתגלות בכל רובדי החיים יכולה להביא מרפא, שחרור וביטוי לרחשי הלב העמוקים ש'ליבא לפומא לא גליא'", אומר עקיבא, ומזמין את השומעים להצטרף אליו למסע ולתפילה הזאת.