רותי גיליס, שבעלה ד"ר שמואל גיליס הי"ד נרצח בפיגוע בשנת 2001, מספרת באולפן ערוץ 7 על הדרך שבה היא מנחמת את המשפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה הנוכחית ועל המסע האישי שלה לצמיחה מתוך אסון.
"אנחנו בתקופה לא פשוטה שלוקחת אותנו גם לאחור. למדתי לשמור על עצמי ולהמשיך להבין שמה שקורה - אלו דברים מאוד קשים - אך אני צריכה להמשיך בטוב שלי ולעשות את כל המאמצים לטובת הכלל. כשלא הצלחתי לקום בבוקר, הייתי מתעוררת ונזכרת במצב מבלי כוח להתחיל את היום, סיגלתי לעצמי מנהג שבו אני שואלת את עצמי מה ישמח אותי באותו יום וייתן לי כוחות. זה הפך להרגל שנותן לי הרבה מאוד כוח", אומרת גיליס.
היא משתפת מעט בדמותו של שמואל הי"ד. "שמואל היה איש נדיר ואבא מקסים, שלא היה הרבה בבית, אבל היה מעורה ומעורב בכל דבר. הוא היה יכול לחזור אחרי יומיים של תורנות - ולא היה לו מושג של עייף. הוא היה בעשייה מתמדת וזו הייתה מצוינות כזו שהרגשנו מחויבים אליה וזה הרים את כולנו. עדהיום לא מצאו את המחבלים שרצחו. התחושה שלי שמי שהבין שרצח את אחד הרופאים שטיפלו גם בערבים במסירות - התבייש במה שעשה. שמואל בדק והכיר חמולות שלמות באזור - והם הפסידו".
בשנת 2016 חוותה את הטרור בפעם השנייה. "באותה שבת התארחה אצלנו אמא של שמואל וביקשה לחזור הביתה במוצאי שבת. בצומת כרמי צור, על ציר 60 שהיתה חשוכה מאוד, היה אור חזק שגרם לי לבלום את הרכב ושמעתי שתי יריות. כשהסתכלתי טוב ראיתי את המפגע ולמזלי משהו בנשק שלו לא עבד. נסעתי משם והבנתי שהיה לי נס מאוד גדול ושכנראה לא סיימתי את המשימה שלי פה".
אחרי הרצח חיפשה כיצד לייצר טוב מהמצב הקשה אליו נקלעה - וההנצחה הראשונה היתה באמצעות פינה חמה לחיילי צה"ל. "הפינה החמה לחיילים בצומת גוש עציון קמה בשבעה על שמואל מתוך מחשבה על מה אפשר לעשות כדי שרצח כזה לא יתרחש עוד פעם. המחשבה הייתה להקים את הפינה דווקא בצומת הגוש והיא פועלת יום יום כבר 23 שנים משבע בבוקר ועד אחת עשרה בלילה ומטרתה להכיר טובה לחיילים כי מאוד קשה להגן על האזור".
את ההנצחה, גם עבור עצמה, המשיכה בנושאים שהיו קרובים לליבה - בעיקר דרך אומנות. "מהטלית של שמואל, שנותרה ללא שימוש, הכנתי ממנה חופה. המטרה הייתה הכנסת ספר תורה אבל זה שימש להרבה מאוד חתונות והיה מאוד משמעותי עבורי".
"אני מאמינה שבכוחה של אומנות גם לרפא. למדתי מאז טיפול באומנות ויצא לי ללוות הרבה אנשים בתחום הזה. גם אני בפן האישי, הייתה לי את טבעת הנישואין שהורדתי ושמתי בקופסה אבל רציתי שהיא תהיה חלק מהחיים שלי - למרות שהתקדמתי ונישאתי שוב. רציתי להפוך אותה לצמיד והדבר הוביל אותי ללמוד צורפות. הבנתי שזה יעשה לי טוב".
במלחמה הנוכחית היא ביקרה בבתי אבלים רבים. "אחד הדברים שמאוד מציפים אותי, גם בבתים שאני באה לנחם בהם, הוא התיעוד. כשאנשים יושבים שבעה מגיעים חברים, מכרים ואחרים עם המון סיפורים. הסיפורים הללו נותנים המון כוח, בני המשפחה מקשיבים, מתרגשים, מתמלאים. לי יש אח מדהים שתיעד את כל השבעה. היום אני חשה שלא עושים את זה. הייתי רוצה ליזום מהלך כזה - של מישהו שבא לתעד ולהקליט בשבעה. אנחנו עובדים על העניין הזה ומחפשים כיצד לקדם את הנושא".
למשפחות החללים יש לה מסר. "אני רוצה לחבק את כל מי שלא בחר במסע הזה אבל הגיע אליו - ולאחל לו שיהיה טוב. הרבה פעמים אני יוצאת מניחום אבלים ואומרת להם 'יהיה טוב'. אנשים מסתכלים עלי ותוהים מה בכלל טוב. אבל לדעתי, אבל גם כשחלילה קורים דברים קשים, יש כל מיני דרכים לעבור את זה הלאה להמשיך במסע".