המנהג למשלוח מנות בין התלמידים יכול להיות חוויה של צמיחה אבל הוא גם יכול בקלות להיות מושא לקנאה.
בדיוק לשם כך נדרשת מההורים רגישות ואמפטיה לתלמידים שמתקשים לעמוד בסטנדרטים החדשים.
זה קרה כשחינכתי את תלמידי כיתה ז':
הוא ניגש אליי במבט מבויש בהפסקה ואמר לי:
"המורה, יש דבר חשוב מאוד שאני חייב להגיד לך"!
"נכון מחר אתה עושה את ההגרלה של המשלוחי מנות?"
"נכון", עניתי.
"אז אני לא רוצה להשתתף"
הסתכלתי עליו: "אבל למה?" לא הבנתי.
הוא המשיך: "לפני כמה ימים ההורים שלי חשבו שהלכתי כבר לישון אבל עדיין נשארתי ער ושמעתי אותם רבים. אבא שלי אמר לאמא שלי שאין לנו עכשיו כסף לכל מיני הוצאות מיותרות כמו משלוחי המנות הללו ואמא שלי ענתה לו:
"אז מה אתה רוצה? שכל החברים של הבן שלנו ישתתפו במשלוח מנות ורק הוא כמו איזה מסכן ילך עם משלוח מנות קטן? אין מצב שאני אתן לזה לקרות!". הוא עצר רגע, לקח אוויר: "עזוב המורה, לא רוצה לגרום למריבה בן ההורים שלי ואין לי כסף למשלוחי מנות האלו. השנה אני מוותר".
כל ניסיונות השכנוע שלי לגרום לו להגיע לכיתה ולהבטיח לו שנמצא פיתרון לא צלחו. ביום חלוקת ההגרלות הוא פשוט לא בא. בערב קיבלתי שיחת טלפון מאבא של אחד התלמידים, איש אמיד:
"תגיד, הבן שלי אמר לי שאתם עושים משלוחי מנות. אשתי אמרה לי שזה עלול להיות עסק יקר. יש לכם בכיתה תלמיד שאולי יתקשה לעמוד בסכום הזה? אם כן אנחנו רוצים לעזור"!
השיחה הזו של האב הזה ריגשה אותי במיוחד בגלל שהיא נדירה כל כך. זה לא שאנשים רעים חלילה, הם פשוט עסוקים בטרדות היומיומיות שלהם ולרוב אין להם את הפניות הנפשית לראות את הזולת. בסוף אמרתי לאבא:
"תדע לך שזה מקסים שאתה ככה חושב על תלמידים אחרים".
הוא ענה לי:
"אל תודה לי, תודה לבן שלי".
ואז נתקלתי בפוסט של גבריאלה דהרי שלדעתי מתמצת את העניין:
אני הייתי הילדה הזאת שהייתה מביאה את המשלוח מנות הכי מאעפן בכיתה (אם לא בבית ספר). כל פורים אמא שלי הייתה מעלה חום, שישה ילדים שצריכים להגיע עם משלוח מנות לביהס\גן.
היא הייתה מחשבת כל שקל, מכניסה לעגלה ומוציאה.. מכניסה ומוציאה..
ערב לפניי הייתה נותנת לנו הילדים להכין את המשלוחים לבד. הרבה יצירתיות ומחשבה היו מושקעים בהכנת המשלוחים כדי לפחות בזה להרשים, "שיראה מכובד" ולפצות על כמות קטנה בממתקים והעוגיות שהכילו.
כל שנה הילדים היו מתבאסים מחדש על המשלוח שלי וזה היה לי מאוד קשה. למרות שלא תמיד היו מגלים שמות הרגשתי איך כולם שנאו אותי. איך הם היו יורדים על המשלוח ה"מאעפן שלי". עם השנים וככל שהתבגרתי התביישתי מאוד להציג את המשלוחים שלי וגם ככה לא הייתי בשיא מבחינה חברתית והדבר הזה יצר עוד פער.
בעיקר כאב לי על אמא כי ידעתי שאמא השקיעה הכי הרבה שיכלה וזה הרגיש לא פייר הזילזול הזה...למה זה טוב? למי? למה התחרותיות הזאת?
ומה עם מי שלא יכול לעמוד באתגר?
למה הכל חייב להיות כזה גרנדיוזי? חוץ מלנפח את האגו של ההורים ולעשות חורים וכאבי שיניים לילדים, זה לא תורם כלום. מדובר בילדים ששמחים גם מסתם לקבל סוכריה על מקל או צעצוע פשוט..
פורים מתקרב וראיתי תגובה של מישהי בפוסט "מתה לפגוש פעם אחת את האמא שמכינה משלוחים מאעפנים.." וזה כאב..
אני האמא הזאת שאין לה אפשרות כלכלית להכין משלוח מנות מושקע ולמרות זאת מה שאני מביאה אני מביאה מכל הלב שלי ומהמעט שיש לי.
אני לא באה לחנך אף אחד, בטח לא לדרוש כלום, מי שיש לו בשפע שיבורך וימשיך להיות לו בשפע אמן! אבל בבקשה, תתחשבו טיפה גם במי שאין ביכולתו, שהילדים לא ירגישו שהם פחות שווים כי המשלוח שלהם לא מוגזם כמו שלכם. ילדים אם לא מכניסים להם דברים לראש, נהנים גם מהדברים הכי פשוטים שיש. תהנו מזה כל עוד אתם יכולים כי כשהם גדלים גם הדרישות גדלות..