ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטןצילום: יפעת צדוק ליאור

טוויסט בתסריט. אגלה לכם סוד כמוס, לא לפרסום. לפעמים אני מתחפשת. אני מוזמנת להעביר שיחה לסטודנטיות או לתלמידות אולפנה או מדרשה בכובע של רופאה קרייריסטית, ומתבקשת לדבר על השילוב בין רפואה ומשפחה - הילכו שניהם יחדיו? או בקיצור, "איך עשית את זה?". אז אני מגיעה בכובע הרופאה, זהו כרטיס הכניסה שלי, אבל אני עושה טוויסט בתסריט, הפתעה. כי לכובע שלי יש שלוש פינות, ודווקא הרפואה איננה אחת מהפינות שאני מביאה לקדמת הבמה. ואז, במקום לדבר על הקריירה הנחשקת, אני מספרת על התשוקה הגדולה שלי לתורה. על זה שאני אשת תלמיד חכם והתורה של בעלי היא התורה שלי, וזאת הגשמה אישית בשבילי, ושהחלום הגדול שלי הוא שכל ילדיי ישבו באוהלה של תורה. ואם האותנטיות של דבריי נמדדת לפי הצאצאים, אז אפשר לתקף את הדברים כי אף אחד מילדיי לא פנה לרפואה למרות כישרונותיהם. כמעט כולם חושקים בתורה ומתמידים בלימודה, גם אלו שברבות הימים עיקר עיסוקם אינו בתורה, וכל נשותיהם מאושרות בכך. אז את המסר הזה הם קלטו. הם ינקו זאת עם חלב האם.

אבל לצערי ולהפתעתי, בעקבות שיחות אישיות וכלליות התברר לי שגם באולפנות המובילות, הנחשבות והתורניות יש לא מעט בנות שחושבות אחרת. הן מסכימות שהבעל ילמד אחרי הנישואין, אבל בתנאי שזה יסתדר עם מהלך החיים בלי קושי מיוחד. ואני שואלת: תורה מה תהא עליה? אם לא תהיינה נשים שחולמות על חיי תורה, אפשר לסגור את כוללי האברכים שלנו. משהו קרה לציבור שלנו. לאשת קבע מגיע צל"ש (ובאמת מגיע צל"ש לנשות הקבע המדהימות, שאני זוכה לפגוש מדי פעם בחיים ובהרצאות), אבל מה עם נשות האברכים? להן מגיע טר"ש?

יפה בחו"ל? לא בשבילי. הפינה השנייה בכובע היא ארץ ישראל, ועל אהבתי זו כתבתי לא פעם. אני נעלבת באופן אישי כאשר חברה מספרת על טיול בחו"ל, תוך כדי תיאור יופיים של אתרים שונים. הרי אין יופי כיופייה של ארץ ישראל. ואז אני מתעשתת. אולי יש יופי בעולם, אבל היופי הזה אינו קשור אליי. לפני שנים שמעתי בתוכניתו של הרב אבינר ברדיו בחור שאמר שהוא לא מצליח למצוא אישה, כי הוא רוצה את האישה הכי יפה בעולם. ענה לו הרב: "יש לך בעיה, היא תפוסה. זאת אשתי". נדמה לי שלגבי הפינה השנייה של ארץ ישראל - אין ספקות, לא בציבור שלנו. חלק ניכר מהדתל"שים הם עדיין ימנים ואוהבי ארץ ישראל. את זה ינקו עם חלב האם, גם אם את לימוד התורה וקיום חלק ממצוותיה הניחו בקרן זווית. כך גם סיפרה לי אם שכולה על בנה שחרש את ארצנו הקדושה עם כיפתו השקופה, ולא הניח רגב אחד שלא הכיר.

בריאות נפשית של אחים. הפינה השלישית היא המשפחה. האם לגבי הקמת משפחה גדולה יש לנו ספקות? לעולם המחקר הסוציולוגי יש ספקות. מחקר חדש ומוזר מאוד בעיניי הראה שככל שגדלים במשפחה עם יותר אחים, כך הבריאות הנפשית של כל אחד מהאחים נפגעת. המחקר שנערך במחלקת הסוציולוגיה של אוניברסיטת אוהיו עקב אחרי 9,000 ילדים סינים ו־9,000 ילדים אמריקנים בגיל כיתה ח'. נמצא כי נערים שגדלו בלי אחים בסין ובארצות הברית היו בעלי הבריאות הנפשית הטובה ביותר, והנערים האמריקנים שגדלו עם אחים שקרובים אליהם בגיל (בסין, כידוע, עם הילודה המינימלית דבר כזה כמעט לא קורה) הושפעו לרעה. כך הסיקו החוקרים מתוך שאלונים. החוקרים הסבירו, בין השאר, שאחים נוספים במשפחה מדללים את משאבי ההורים בזמן ובכסף, ולכן למעשה הם פוגעים בבריאות נפשם של אחיהם. האמת היא שהמחקר הזה נראה בעיניי לא משכנע ומוטה אידאולוגית. הוא מזכיר את דבריה של אותה חברת כנסת שטענה שהמקום המסוכן ביותר לילדים הוא התא המשפחתי. ייתכן שהמשפחות האמריקניות שבהן חיים כמה ילדים שנחקרו במחקר הזה הן משפחות נחשלות מבחינה אנושית, חברתית וערכית.

מעניין, למשל, שבמחקר הזה לא נבדקה איכות היחסים בין האחים. סביר להניח שהיינו מגלים שאחים שאוהבים זה את זה מחזקים את הבריאות הנפשית של כל השבט. מחקרים אחרים אכן תיעדו כמה יתרונות לחיים במשפחה עם כמה אחים. ילדים שגדלים במשפחה גדולה זוכים להתאמן בחיזוק הכישורים החברתיים ובפתירת עימותים, וכשהאחים גדלים הם הופכים להיות מערכות תמיכה זה לזה למשך כל החיים. החלום המתוק של ההורים כולם הוא שהילדים שלהם יאהבו זה את זה ויהיו קשורים זה לזה. וכמו שריבונו של עולם מצווה על בניית המשכן כך שעם ישראל יתאחד למטרה עילאית, כך גם אנחנו יכולים לתת לילדים שלנו משימות משפחתיות, כמו לוח תורנויות לארוחת הערב, הכנת יום הולדת בהפתעה לאחד האחים או התנדבות משפחתית מאורגנת. כל אלו מחזקים את הקשרים בתוך המשפחה. אנחנו רואים זאת במלאכת המשכן, ואנחנו רואים זאת במלאכת המלחמה. איך אבינו שבשמיים היה עצוב כשלא הצלחנו להסתדר זה עם זה, ואז הגיעה שמחת תורה - והפכנו שוב למשפחה, עם משימה משותפת. רק חבל על הכאב.

לצאת לדייט עם הילד. אך עם כל החשיבות של הלכידות, כדאי גם לתת תשומת לב לכל אחד בנפרד. יש לי ילדים שנוהגים לעשות דייט בכל פעם עם ילד אחר שלהם, לבד, רק הוא והוריו, אפילו בטיול קצר בשכונה. זה מאפשר לילד להרגיש קצת כמו בן יחיד. כבכורה במשפחה של שמונה ילדים, אני זכיתי להיות לבד עם הוריי במשך שנה עד שנולדה אחותי, אבל כמובן שאיני זוכרת את השנה ההיא. לעומת זאת, בעלי זוכר היטב טיול למצדה שעשו הוריו רק איתו. להיות יום שלם בן יחיד הייתה בשבילו חוויה מיוחדת, עובדה שהוא מתרגש ממנה עד היום.

חמי ז"ל היה מחנך דגול. לפני שנים הגיעה אליו אחת מבנותיו הקטנות עם שמלה חדשה, והוא שם לב שהרוכסן נמצא בגב. הוא הושיב אותה לידו ואמר לה בחיוך: "עכשיו תצטרכי להיות נחמדה לאחיותייך, אחרת הן לא תעזורנה לך לסגור את הריצ'רץ' – ואיך תסדרי לבד?". זו הייתה דרכו – לשוחח עם הילד בגובה העיניים, סוג של חוכמת הדשא, בלי שיחות מוסר מייגעות, אלא בשפה המושכת את האוזן ואת הלב. גם זו תחפושת.

לתגובות: [email protected]

***