התחלה// נולדה וגדלה בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. בת בכורה מתוך חמישה ילדים.
אבא// בנימין וינר ז"ל. "עובד כפיים שעבד קשה כל חייו, אבל היה תמיד שמח בחלקו. אדם מרשים, גבוה ודומיננטי. פעיל ציבור אכפתי מאוד, שימש כתובת לכל הנזקקים. אדם חרוץ ואינטליגנטי. איש אמת ואמונה".
אמא// אילה, בת 87. אחות במקצועה. "ילידת הארץ. למדה בבית הספר העברי הראשון. אישה אוהבת דעת שתמיד התעניינה בשלל נושאים, חכמה וחרוצה. הבית עמד עליה והיא התמסרה לגידול שלנו והעניקה את כל כולה למעננו".
פתוח// "הבית שלנו היה בית פתוח לכל הנזקקים. לאורך כל שעות היום היו מגיעים לאבא אנשים ואמא הייתה מדברת איתם בסבלנות ומאכילה אותם. גדלתי בראשון לציון עם דיונות חול מסביב. בחצר שלנו היו תרנגולים, עיזים ויונים ועצי פרי, מין פסטורליה כזאת. חיינו בעיר אבל הרגשנו בכפר".
מלחמה// הייתה בת שמונה כשפרצה מלחמת ששת הימים. "אני זוכרת את הבוקר שבו המלחמה פרצה. אבא גויס ואני זוכרת איך הוא התקשר מהצבא וסיפר לנו בהתרגשות שהוא נגע בכותל. אי אפשר להבין את עוצמת ההתרגשות שהייתה. חודש אחרי המלחמה אבא לקח אותנו לסיור במקומות הקדושים. היינו בכותל, בקבר רחל, במערת המכפלה, חוויה שלא אשכח בחיים".
תלמדו// "אבא כל הזמן אמר לנו: תלמדו, אני לא למדתי ואני רוצה שאתם תהיו משכילים. אמא דאגה שנעשה שיעורי בית ונלמד למבחנים. הדבר היחיד שההורים שלי ממש התעקשו עליו היה שנלמד ולא נסתפק בבינוניות".
תיכון// למדה בתיכון עמליה בירושלים. "נהניתי מהחממה הזאת. זאת פנימייה של בנות מכל הארץ, וכך הכרתי חברות מרקעים שונים". שירות לאומי עשתה בדימונה. "לימדתי בבית הספר היסודי. האנשים הלבביים, החום והמשפחתיות מאוד הרשימו אותי".
אקדמיה// למדה לתואר ראשון באנגלית ומשמשת מורה לאנגלית בחטיבת הביניים ובתיכון. "האתגר כמורה לאנגלית להנחיל שפה חדשה לדור הצעיר הוא לא פשוט. צריך להפוך את הלמידה לחווייתית. ללמד שפה זה עולם ומלואו". בעלת תואר שני מהקריה האקדמית אונו.
החצי השני// אבטליון ז"ל, הלך לעולמו לפני שמונה שנים לאחר מחלה קשה. "עסק בנדל"ן. בשנים האחרונות היה מנהל כולל 'רצון יהודה' בפתח תקווה. דאג מאוד ללומדי התורה. אוטודידקט, מלא עוצמה, רוגע פנימי וביטחון שנשאר יציב גם בסערות ובטלטלות החיים. איש מאיר פנים ואופטימי. אבא אוהב שהתווה דרך אבל ידע להעניק מרחב. היינו נשואים 22 שנה. החצי השני שלי".
אובדן 1// "בעלי חלה בסרטן ונפטר אחרי שבעה חודשים. הוא היה מלא אמונה עד הרגע האחרון, דמות שמרימה אותך ונוסכת בסובבים כוח. כשהוא נפטר הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים ושהילדים איבדו את העוגן בחייהם. בהתחלה חשתי חלל עצום. החיסרון תמיד קיים, אבל לאט לאט צריך לעמוד על הרגליים, גם בשביל הילדים".
הנחת// חמישה. הבת הבכורה הלל בת 29, הדר הי"ד נרצחה ב־7 באוקטובר במסיבה ברעים. אחריה, דור בן 27, מתן בן 25, וינון בן 21. "הילדים שלי הם החיים שלי".
שמחת תורה// "בערב החג התכוננתי לנסיעה לאמא שלי לחג ונפרדתי מהדר. היא סיפרה שיש לה תוכניות לחג עם חברים. אמרתי לה 'חג שמח', וזהו. אם הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותה הייתי מחבקת אותה חזק ולא מרפה. בבוקר שמחת תורה קמתי לקול האזעקות. עדיין לא היה לי מושג שהבת שלי שם בתופת".
מחבלים בשדרות// "המטפלת של אמא שלי פתחה את הטלוויזיה ופתאום אנחנו רואים את הטנדרים עם המחבלים בארץ. זה לא נתפס בכלל. הייתה לי שיחה בפלאפון ממספר לא מזוהה. חברה של הדר התעניינה בדאגה איפה היא, כי היא לא זמינה. לא הבנתי את השאלה בכלל. באותו שלב לא נפל לי האסימון. דאגתי יותר בגלל הבנים שלי שהוקפצו לצבא".
הבת שלי// במוצאי שבת התברר לה שבתה הדר הייתה במסיבה ברעים. "אני מתקשרת שוב ושוב להדר והמנוי אינו זמין. כשהתקשרתי לבן שלי דור לשאול מה קורה, הוא ענה לי: אמא, הדר הייתה במסיבה. באותו רגע משהו בתוכי התנפץ לרסיסים. השתוללתי בלי שליטה. צרחתי בלי הפסקה: הבת שלי! הבת שלי! כנראה שהנשמה שלי כבר הבינה. השמיים נפלו".
אחותי// "דור הבין שהדר הייתה במסיבה ומיד עלה על מדים, נכנס לרכב ונסע לחפש אותה. הוא הגיע לרעים כשהכול יריות מסביב. המראות שהוא ראה היו קשים. היה בלגן. הוא הסתובב עם התמונה שלה, שאל אנשים אם ראו אותה. למחרת נסע שוב עם שני חברים".
אימה במיגונית// "בדיעבד התברר לנו שהדר נסעה למסיבה עם חמש חברות. שלוש מהן ניצלו. תוך כדי מנוסה היא נכנסה למיגונית ברעים. בסרטון קצר שהגיע אלינו רואים אותה לדקה ושומעים ברקע צרחות אימים ויריות. באותם רגעים היא סימסה לחברות. בעשרה לשמונה בבוקר נותק איתה הקשר. יש בי רצון לדעת כל פרט על הרגעים האחרונים שלה, מה חשבה, מה הרגישה, איפה נפצעה, האם נהרגה מיד. לצערי, לעולם לא נדע".
הדפיקה בדלת// "במוצאי שבת באנו הביתה וחיכינו לדעת מה קורה. האחים שלי התרוצצו בין בתי החולים וחיפשו. בהתחלה קיוויתי שהיא מסתתרת איפשהו ואחר כך קיוויתי שהיא חטופה, העיקר שהיא בחיים. אלו היו עשרה ימים מהגיהינום. חוסר ודאות שאני לא מאחלת אפילו לשונאים שלי. היינו לבד בסיוט הזה, אף נבחר ציבור לא בא אלינו, כלום. ביום שני בלילה דפקו בדלת והעולם חשך".
אובדן 2// "האובדן הנורא נמצא כל הזמן בכל תא ותא בגוף. אני מתפקדת, עושה מה שצריך, אבל משתדלת לא לחשוב כי המחשבות מרסקות אותי. אחרי שבעלי נפטר היה להדר מאוד חשוב שהבית שלנו יהיה בית שמח. לכן ברור לנו שהיא רוצה שנהיה שמחים. אני יודעת שאין ברירה והחיים חזקים מהכול. אנחנו אנשים מאמינים ומבינים שאנחנו לא מבינים הכול".
הדר// "ילדה מחייכת ושמחה, חברותית מאוד. היא הייתה מהנדסת תעשייה וניהול וגם עבדה בסייבר. מוכשרת מאוד. אהבה אנשים וידעה לעשות טוב. הייתה לה תכונה שבכל מצב היא ידעה לשמוח. היא הייתה בחורה מאירה ואופטימית עם החיוך הכי מקסים. מלאת עוז והדר. הייתה לה גבורה של שגרה, היא ידעה לנצל כל רגע בחיים. על הקבר שלה כתבנו 'ותשחק ליום אחרון'".
חסד// "בתוך התופת היו גם חסדים קטנים. אני מודה שהיא הייתה שלמה, שלא חיללו אותה, שזכינו להביא אותה לקבר ישראל. כל זה לא מובן מאליו. זו קרן אור קטנה בתוך החושך".
למלחמה// תוך כדי האבל על הדר הי"ד, בן אחד שלה גויס לצפון בגולני והשני נכנס לעזה. "כשאמרתי לבן שלי דור: אולי אל תיכנס לעזה, הוא ענה לי: אמא, אני הולך להחזיר את הכבוד לעם ישראל ואני לא אסלח לעצמי אם לא אעשה זאת. נתתי לו את ברכת הדרך". חודשיים הוא היה בעומק הרצועה. "היו לי חרדות ולילות בלי שינה, אבל הייתי גאה וראיתי זכות בכך שהילדים שלי הם חלק ממלחמת הקיום שלנו".
עד לניצחון// תוך כדי המלחמה הצטרפה לארגון אימהות הלוחמים, ארגון שמעניק גב ללוחמים עד הניצחון ומדגיש כי חיי הלוחמים קודמים לאוכלוסיית האויב. הארגון מאגד תחתיו אימהות מכל גוני הקשת הישראלית. "החיילים שלנו מאמינים בצדקת הדרך ומסתערים קדימה בלי היסוס, ולצערי המנהיגים שלנו מגמגמים. אנחנו מדברים עם מנהיגי ציבור, מדברים בוועדות הכנסת, מתראיינים בתקשורת, כשהאמירה שלנו היא ברורה: עד לניצחון".
חייך קודמים// "חיי הלוחמים שלנו קודמים לחיי העזתים. אין שם בלתי מעורבים. שערה של חייל שלנו - שווה את כל עזה מבחינתי, ולכן הצבא צריך לפעול בכוח ובכלים שבידו מתוך שמירה מוחלטת על החיילים שלנו, הגיבורים והצדיקים".
לא הומניטרי// "לחם ומים לעזה - זה מספיק. הומניטרי זה עניי עירך קודמים. הומניטרי זה שהחטופים שלנו יקבלו קודם כול מזון ותרופות וכמובן שישוחררו. הומניטרי זה שכל המפונים יחזרו לבתים שלהם. לאויב רצחני לא צריך לדאוג להומניטרי. לא מעניין אותי מה העולם אומר. אנחנו חיים פה. העולם יכול לצקצק ולגנות אותנו עד מחר ואנחנו נמשיך בשלנו עד לניצחון".
לא לשווא// "אף אחד לא יחזיר לי את הבת שלי, עד יום מותי אתאבל עליה, אבל אני מבקשת שמותה לא יהיה לשווא. שתהיה למותה משמעות. שבזכות כל הנרצחים והנופלים יהיה כאן שינוי אמיתי. מדובר באסון אפוקליפטי משנה מציאות וצריך לדאוג שלא נפחד יותר, שההרתעה תחזור ויהיה ביטחון בארץ. אנחנו מחזקות את ממשלת ישראל וכוחות הביטחון להילחם עד לניצחון".
*** מורשת קרב ***
לא תשכח// "כואב לי שאנשים התחילו לשכוח מה קרה כאן ב־7 באוקטובר וחוזרים לשיח מפלג ורווי שנאה. אני אומרת: תקרינו את הסרטונים מאותו יום ארור, כדי שאנשים לא ישכחו את הרוע הצרוף ויזכרו שאנחנו הטוב והם הרע. אנחנו האור והם החושך ורק כשעם ישראל מאוחד הוא מנצח".
הכוח// "מה שמחזיק ומניע אותי זו האמונה שיש מי שמנהל את העולם, והתקווה שהילדים שלי ושל כולנו יזכו לחיים מלאים, שמחים ובטוחים".
תחבקו // "אני אומרת להורים: תחבקו, תאהבו, תנשקו ותעריכו את הילדים שלכם. בשגרה אנחנו עסוקים במשימות ובמטלות היומיומיות ולא תמיד שמים לב אליהם. הורים, בבקשה תסתכלו לילדים שלכם בעיניים ותיהנו מהאוצר שהקב"ה העניק לכם. תקבלו אותם כמו שהם. הם טובים. תשמחו בהם. שום דבר, אבל שום דבר, לא מובן מאליו".
לתגובות: rivki@besheva.co.il
***