"אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן (גרון) כשעלו לבקרו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום. והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל". (תוספתא מסכת שבת, פרק א). דברי חז"ל אלו תמוהים מאוד. כיצד זה פתאום גברו בית שמאי על בית הלל, הרי הרוב קובע ובית הלל היו הרוב?
הרב ר' מרגלית מבאר שבין בית הלל לבית שמאי ניטש ויכוח מהו הרוב. אכן רוב התלמידים היו מבית הלל, אך רוב המחודדים היו מבית שמאי. בית שמאי טענו שהרוב של בית הלל אינו רוב, וצריך למנות רק את התלמידים המחודדים - שם דווקא להם יש רוב. ואילו בית הלל טענו שהרוב הוא של כל מי שנמצא בתוך בית המדרש, ושם - להם יש רוב. באותה תוספתא קראנו שהצליחו בית שמאי לקבוע את הרוב לפי הקריטריון שלהם, והיה יום זה קשה כיום שנעשה בו העגל, יום של פירוד בעם ישראל, בגלל המחלוקת הזאת גופא – מהו ומיהו רוב.
הטענה החוזרת ונשמעת שחתירה להסכמות רחבות מעקרת למעשה את הכרעת הרוב היא טענה המצריכה התייחסות ובחינה רצינית. במבט ראשון זוהי אכן טענה מוצדקת. יש כללי משחק. הרוב קובע בכנסת, ועל הכול לקבל על עצמם את ההכרעה. אך זאת יש לדעת. אם הולכים בדרך של הכרעת הרוב, כלומר בלי כל התחשבות במיעוט או ניסיון להגיע להסכמה, אז צריך לדעת שיש כל מיני סוגים של רוב בכל מיני מקומות. הרוב בכנסת הוא לא הרוב היחיד. ואם רוב אחד מתנהג בצורה דורסנית, הוא מזמין התנהגות כזאת מרוב שנמצא במקומות אחרים.
הרוב בכנסת הוא רוב מסוג אחד, אך יש גם רוב באקדמיה, ויש את רוב משלמי המיסים ורוב המשרתים במילואים. הסכמות רחבות משמען שבנושאים חשובים אי אפשר ללכת רק על פי הרוב, כי יש עוד מרכיבים בסיפור. כפי שלא ניתן לצאת למלחמה רק בהחלטת רוב, אלא יש צורך בהסכמה של חלקים שונים בעם. כך גם בשאר הדברים הנוגעים לעצם כללי המשחק.
זה נכון לא רק במערכת הפוליטית. גם במקומות קטנים יותר, למשל ביישובים או בקהילות, כל מי שעוסק בהנהגה ציבורית יודע שהחלטות גדולות אי אפשר ובעיקר לא כדאי לקבל באמצעות רוב, אלא עדיף להמתין עד שנוצרת הסכמה. זו דרך שלוקחת יותר זמן, אך היא יציבה ונכונה יותר. דרך ארוכה שהיא קצרה.
מכאן שהדרך לשינוי אמיתי לאורך זמן עוברת רק בהסכמות רחבות. כך לדוגמה חוק הגיוס שהעבירה ממשלת לפיד שונה מיד כאשר קמה ממשלת נתניהו והחרדים. כלומר, חד־צדדיות אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן. אך אם החלטה נעשית בדיאלוג ובהסכמה רחבה ככל האפשר, אז יש אפשרות ליצור שינוי אמיתי שיחזיק מעמד.
ועוד מילה על היחס בין קיצוניים למתונים. ההבדל בין קיצוני למתון איננו שהקיצוני נאמן לערכיו בצורה מוחלטת ואילו המתון הוא בעל יחס פרווה. ההבדל הוא שהקיצוני נאמן לערך אחד בלבד, ואילו המתון נאמן לכמה וכמה ערכים שעומדים לעיתים בסתירה זה לזה - והוא נדרש כל העת לאזן ביניהם. איזון לעיתים נוצר דווקא מתוך מחשבה שערך מסוים חסון דיו ויוכל להחזיק מעמד בהמתנה ואילו ערך אחר זקוק ליותר טיפוח, הגנה ושמירה.
ובכן, הסכמות רחבות הן לא אילוץ או פשרה, אלא זו הדרך המרכזית להניע דברים. ואם הרוב מתנהג בצורה דורסנית מתוך טענה שאנחנו הרוב ולכן אתם חייבים לקבל את דעתנו, שלא יתפלא למצוא את אותה התנהגות מופנית כלפיו על ידי קבוצות שמהוות רוב במקומות אחרים שאינם הכנסת. ובכל מקרה, בעינינו ראינו בשנה האחרונה שרוב לבד לא הצליח להניע שום תהליך רציני, וחוץ מלהוביל אותנו למחלוקת שכמעט הרסה אותנו מבפנים לא היה לו שום הישג.
המחלוקת הפנימית שהייתה כאן עד שמחת תורה היוותה לדעתי איום קיומי על מדינת ישראל. מי אשם בה? האם התנהלות הרוב בכנסת או התנהלות הסרבנים בצבא או חוסמי הכביש בקפלן ובאיילון? זה היה יכול להיות נושא נאה לדון בו על חורבות המדינה, אך לא היה מחזיר לנו את המדינה שכמעט איבדנו.
אחרי שמחת תורה אנשים רבים, ואני בתוכם, חושבים שהתיקון עובר דרך ההסכמות הללו, ודרך נאמנות לכמה ערכים ולצורך המתמיד לאזן ביניהם. בתוך הערכים הללו נמצאים האמונות של כל אחד מאיתנו, אבל גם הרצון להמשיך כאן יחד. זהו ערך לא פחות חשוב מאלו שלצידו, והוא נמצא בהחלט במקום גבוה ברשימה.
הרבה מאוד תלוי בנקודת המוצא. אם הנקודה היא של הכרעה, המאמץ הנפשי מושקע בניצחון. אך אם נקודת ההנחה היא שאנחנו כאן ביחד ואף אחד לא הולך להיעלם - אז המאמץ הנפשי, היצירתיות, החוכמה והמוטיבציה מושקעים ביצירת פתרונות, ואז גם מגלים שפתרונות, ואפילו טובים, הם בהישג יד.
***