לך כנוס

שלגייה וששת הגמדים

תשמעו את זה. זה מתחיל כמו סיפורים רבים ששמעתם לאחרונה. זה סיפור על אישה צעירה מהיישוב קדומים שבשומרון שבעלה מגויס מאז שמחת תורה, יש לה שישה ילדים והיא בחופשת לידה. עכשיו אתם בטח כבר משלימים את הסיפור לבד על כמה קשה לה, או על כמה למרות שקשה לה היא מחזיקה את כל השישייה הזאת ואת עצמה בגבורה, וגם כשהיא נשברת היא אוספת את עצמה וקמה. או אולי אתם משלימים את הסיפור עם מתנדבים מעמותת 'גמדי הבית במדים' שפרצו אל ביתה באישון לילה, ובעודה ישנה ניקו את הבית, שטפו את הרצפה, הדיחו את הכלים, לקחו למחרת את הילדים ליום כיף ונתנו לה יום אחד של מנוחה קסומה. אז זהו, שאין גמדים בסיפור הזה. הגמדים נשארו באגדות, והסיפור הזה לגמרי אמיתי ויש לו טוויסט חזק במיוחד, עם גיבורה מסוג אחר.

ובכן, אשת החיל הזאת, אמא לשישה, יודעת כמה חשוב לשרת בצבא ובכל כוחה מנסה להיות גב. אבל היא יודעת גם יודעת שהעם הזה זקוק לרוח של תורה ואמונה שיהיו העוגן לצדקת היותנו כאן. חלק משכנותיה נשואות לתלמידי ישיבת קדומים. היא הכינה להן מגנט עם המילים הכי חשובות שאישה שנשואה לבן תורה צריכה לשמוע עכשיו: "'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים' – מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים – שהיו עוסקים בתורה". אל הציטוט מהמקורות הוסיפה משלה: "בהערכה על עמידתכן בחזית למען עם ישראל. בתפילה שעמוד התורה יעמוד לנו ונזכה לעמוד בשערי ירושלים ולחזות בבניין שלם. חודש טוב ומבורך". אל המגנט היפהפה הזה היא צירפה שוקולד להמתיק את התקופה וקרם גוף מעשה ידיה.

כמה מתוק כשאפשר להחזיק את שני חלקי האמת הללו יחד, וכמה חבל שלא הותר לי לפרסם את שמה, כי את הרע מפרסמים בראש חוצות עם שם ושם משפחה וטלפון, ומגיע לנו שגם הטוב יתפרסם. לא בשביל כבודו של המתפרסם, בשבילנו. להאמין שאפשר.

מורכב

אולי הסיפור הזה מציף את הדבר שהכי חסר עכשיו: לדבר מורכב. לחשוב מורכב. השבוע כתבתי דברים בהתייחס לדברי הראשון לציון על כך ש"אם יכריחו אותנו להתגייס, אנחנו נעזוב את הארץ". אני חושב שכתבתי מורכב ובעדינות. פתחתי בהכרה שאני קטן ממנו בוודאי אבל גם לקטנים מותר לשאול, וכמובן סיימתי בחשיבות העצומה של לימוד התורה, שבלעדיה אין לנו קיום כאן. אבל כאב לי שהרב הראשי של כולנו מדבר כמי שמייצג סקטור, ציבור מסוים. תהיתי על פטור של שבט שלם בשם לימוד תורה, והרי שבט יששכר האמון על התורה יוצא בצבא (כן, אני מכיר את הרמב"ם על מי שנפשו חשקה בתורה שפטור כשבט לוי, אבל הרמב"ם עוסק ביחידים, לא במגזר שלם). תהיתי על הפער בין מספרו הזעום של שבט לוי באוכלוסייה, פחות מארבעה אחוזים, ובין פטור גורף של ציבור ששיעורו מכל בני גיל הגיוס הוא כעשרים אחוזים. ואם מורידים את האוכלוסייה הערבית שאינה מתגייסת, הגענו ליותר משלושים. ושאלתי מה הגבול שאחריו גם שבט לוי יצא למלחמה, הרי החשמונאים נלחמו פיזית ביוונים. לא כתבתי, אבל צרם לי שהרב השתמש באיום של חלק ממתנגדי הרפורמה, "נעזוב את המדינה אם...", כביכול הכול כאן על תנאי.

הדברים שכתבתי עברו ברשת במהירות, אבל כעבור יממה גנזתי אותם כי ראיתי שדברים שכתבתי בתום לב (ואכן כך התקבלו אצל רוב הקוראים) הפכו לנושאת מטוסים של תגובות מעליבות. החל מכאלה שקראו לי להפסיק להיות קטן בפני רב שמדבר כך, והסבירו את דעתם המוחלטת על אותו רב ועל הציבור שהוא מייצג, ושום דבר מזה אני לא יכול לצטט; וכלה במי שהשתלח בציבור הדתי־לאומי שאני כביכול מייצגו, שאינו יודע מהי תורה ומהם גדולי תורה, והפכנו לאידיוט השימושי של 'אחים לנשק' ועוד ועוד.

לא כתבתי בשביל לחרחר מלחמות אחים, היה לנו מזה מספיק, ולכן מחקתי. אבל אני חושב שחייבים לדבר ולהקשיב ולנסות לראות את המציאות בצורה קצת יותר מורכבת. לא לחזור לשטחי כינוס של מגזרים, להתכנס יחד. איך אמרה אסתר? "לך כנוס את כל היהודים". לדבר, להקשיב, לראות איך ממשיכים מכאן ביחד באחריות. אין לנו ברירה.

עוצרים את השיח המפלג

אולי שמתם לב לאחרונה לקמפיין שלטי חוצות תחת הכותרת "עוצרים את השיח המפלג". אם לא ראיתם, חפשו אותו במרשתת. אולי אתם חשדנים, כי כבר התרגלנו שמאחורי כל קמפיין יש אמביציות פוליטיות, ואולי דרך מילים על פיוס ואחדות רוצים לתקוף כאן מישהו. אז זכיתי לקחת חלק שולי במיזם הזה באמצעות משפחת שטיינברג, משפחתו של מח"ט הנח"ל אל"מ יהונתן (יוני) שטיינברג הי"ד, וביחד עם הרב ראובן נתנאל וחברי דביר גרינצווייג, ואני מעיד מבפנים. ובכן, המיזם מאגד כמה וכמה גופים שכלל אינם פוליטיים, בראשו תא"ל במילואים דורון גביש, מי שפיקד על ההגנה האווירית של צה"ל (כיפת ברזל וכדומה).

ישנם גופים רבים שמנסים לעודד מיזמי אחדות, כל אחד בדרכו. המיזם הזה מאגד בתוכו את הגופים הללו שאינם פוליטיים, ושם לו למטרה דבר אחד ממוקד: לשנות את השיח כאן, ובמילות הקמפיין: לעצור את השיח המפלג.

אנחנו שונים, אנחנו חושבים אחרת, אבל אנחנו לא יכולים לעשות דה־לגיטימציה למי שלא חושב כמונו. התחושה שלנו, השותפים הרבים לקמפיין, היא שהבעיה של לפני המלחמה הזאת אולי הייתה הרפורמה לדעת חלק מהציבור ואולי הייתה ההתנגדות לרפורמה להבנת החלק האחר, אבל בוודאי הייתה הדרך שבה ניהלנו את המחלוקת הזאת. הפסקנו לדבר, בוודאי הפסקנו להקשיב, והתחלנו לרמוס ולאיים. אז לפני שנעשה כאן תיקונים גדולים, ולפני שנמצא את המכנה המשותף העמוק שלנו, קודם כול נדבר אחרת, בכבוד, בהבנה. משם הכול יכול לזוז.

והנה דברים שאמר לי חברי, דביר: יש במדינה שלושה מגזרים מאוד אידאולוגיים - החרדים, השמאל הליברלי והלאומיים ובכללם הדתיים־לאומיים. לכולם יש בטן מלאה זה על זה, ובמידה רבה של צדק. כל אחד יכול להסביר באותות ובמופתים איזה עוול נעשה לו וכמה מסוכנת התוכנית של השני. זו הסיבה שהכעס מניע אותנו, אלא שהכעס והעלבון לא מקדמים אותנו לשום מקום. צריך לדבר, וכדאי להתחיל לדבר אחרת.

סולם גנבים

השבוע, בדיוק בראש חודש אדר שמרבים בו בשמחה, הודפס ספר פרוזה חדש שלי, 'סולם גנבים'. הוא עושה כבר את דרכו לחנויות. ארבע שנים שאני עולה ויורד בסולם הזה בשעות לא שעות, והנה זה קורה. קשה להעביר את התחושה ולא הזמן להאריך עכשיו, גם זה יקרה בהמשך, אבל לא יכולתי שלא לשתף בהתרגשות. אולי ירגש גם אתכם.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***