ראו, רמת תקינות המינהל בשדרות נשיאי בית המשפט העליון נמוכה מקולו של מלאכי חזקיה בשעת בוקר. זה ידוע, ועמדנו על כך בהרחבה כאן בשבוע שעבר.
אך מה אפשר עוד לומר כשהשבוע, כפי שצפינו מראש, הממונה על תלונות הציבור על שופטים לוקח את קרנבל ביזיון הוועדה למינוי שופטים צעד אחד קדימה? הלוא צרות ודאגות יש לנו למעלה ראש, ובתחומים חמורים וקיומיים הרבה יותר. לא נותר לנו אלא לקרוא את דוח נציב תלונות הציבור על שופטים ולצחוק במלוא גרון, אולי כך ייטב.
חודש שלם לקח לשופט בדימוס אורי שהם לבחון את התלונה שהגישו עמותת בצלמו וד"ר אילה לוריא נגד השופט יצחק עמית. כזכור, עמית התעקש לנכוח בדיון שנוגע ישירות למינויו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, וטבע את ההלצה האלמותית "אני יושב פה רק על תקן עציץ". אחרי סערה תקשורתית קלה ותלונה בערוצים הרשמיים, נחלץ לעזרתו עציץ אחר – השופט בדימוס אורי שהם, שמופקד על ניקוי שמם של שופטי העליון בפרשיות מביכות.
שהם מתאר בדוח בקצרה את פועלו הנמרץ, שכלל ניסיון לא מוצלח להשגת פרוטוקול הדיון ("הפרוטוקול טרם נחתם", נמסר לו מהנהלת בתי המשפט) ובקשות תגובה מהשופט עמית ומממלא מקום הנשיאה פוגלמן. דבריו של עמית מופיעים במלואם בדוח, והם שילוב של גלגול עיניים צדקני, היתממות מפוארת והכול על מצע המחשבה שהאזרחים כולם מטומטמים. הוא טוען שם להגנתו כי נושא הדיון שנקבע מראש היה "עצם הצורך בבחירת נשיא לבית המשפט העליון", ומשכך לא חשב שהוא מנוע מהשתתפות בו. גם שאר המשתתפים, כך לטענתו, לא ביקשו מראש שייעדר מהדיון באותו יום, ורק לאחר תחילתו נעשה עליו אמבוש בלתי ברור בידי השרים סטרוק ולוין.
איני חושב שיש צורך להשיב לטענות מגוחכות כאלה, אך למרבה הצער גם השופט בדימוס שהם היה סבור כך, רק מהכיוון ההפוך – הוא קיבל אותן כתורה מסיני. על כן, לא נותרה ברירה אלא להעמיד דברים על דיוקם. ראשית, מה בדיוק תוכנן לדיון בנושא "הצורך בבחירת נשיא לבית המשפט העליון"? לא יעלה על הדעת שתשעה אנשים מכובדים ועסוקים כמו חברי הוועדה יפנו כמה שעות מזמנם כדי לשבת בצוותא, ולשמוע את יושב הראש מקריא את נושא הדיון ואת ממלא מקום נשיאת העליון עונה אחריו "אכן, יש צורך דחוף בכך". מובן מאליו שהדיון יגלוש לסיבה שבעטיה מסרב לוין לקדם את המינוי, והיא התעקשות השופטים על מינוי בשיטת הסניוריטי. ומי הבא בתור על פי אותה שיטה? אכן, העציץ בחדר.
גם הטענה ששאר חברי הוועדה לא ביקשו שייעדר מהדיון מופרכת. ראשית, מצופה מאדם נקי כפיים כמותו שיעשה זאת מרצונו ומדעתו ולא בעקבות בקשה של פוליטיקאים תככנים ורודפי שלמונים. ועוד לפני זה: סדר היום של הוועדה כלל כמה נושאים לדיון, שבהם נוכחותו של השופט עמית הייתה ראויה ונדרשת. הציפייה שלהם לא הייתה שייעדר מדיוני הוועדה, אלא שבשעה שיתחיל הדיון בעניינו יתכבד השופט ויצא החוצה, כפי שנהגו השופטים החברים בוועדה מימים ימימה.
הטענה היחידה שהסכים השופט שהם לקבל, וגם היא בחצי פה, היא שלאחר ההערות של סטרוק ולוין בתוך הדיון היה על השופט עמית לצאת. זו טענה מתבקשת, שכן אפילו תאמר שאותם פוליטיקאים הם קצרי דעת ואינם מבינים את נושא הדיון, בפועל הם אומרים שהדבר גורם להם לחוסר נעימות ומטה את דעתם. השופט שהם מסכים שהיה על עמית לצאת באותה שעה, אך לא בשל ניגוד העניינים הזועק לשמיים אלא בשל שיקולי "מראית פני הצדק". לאמור: שופטי בית המשפט העליון לעולם אינם נגועים בשמץ של הטיית דעת או התנהגות פסולה. הבעיה היא חוסר ההבנה של האזרחים הפשוטים, ואכן יש להתחשב בכך.
דרך ארוכה קצרה
לפני שנים ארוכות, בסדנה לעמידה מול קהל, קיבלנו את עצת הזהב: אם אחד השומעים מעלה נקודה שרחוקה מאוד מהעניין, אל תבייש אותו ותסתור את דבריו אלא גייס אותו אל קו המחשבה שלך. "אני מסכים מאוד עם הנקודה שאתה מעלה פה", הדריכו אותנו לומר, "רק אבקש להוסיף ולחדד כמה דברים".
אינני זוכר את השופט יצחק עמית באותה סדנה, אך לא רחוק לשער שגם הוא עבר סדנה דומה. בפסק דין שהתפרסם לפני כשבוע בעתירה שהגיש יושב ראש דירקטוריון דואר ישראל נגד השרים קרעי ואמסלם הוא נוקט באותה גישה כלפי השופט מינץ שכתב את חוות הדעת המרכזית. "אני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ", ליטף בפתח דבריו, ומיד חתך לכיוון ההפוך: "ואוסיף מספר הערות".
הסוגיה שהגיעה לפתחו של בית הדין הייתה פיטוריו של יושב ראש דירקטוריון הדואר, מהלך שבוצע בתיאום ובשיתוף פעולה של שר התקשורת שלמה קרעי והשר הממונה על רשות החברות הממשלתיות, דוד אמסלם. קרעי הביע במכתבים ששלח ובראיונות שהעניק לתקשורת ביקורת חריפה על תפקודו של יושב הראש מישאל וקנין והטיח בו: "אין לי אמון ביכולותיך". השופטים הסכימו פה אחד לבטל את הצעד של שני השרים, אך נימוקי פסק הדין הציגו שתי שיטות הופכיות בסוגיה רחבה הרבה יותר, שהסעירה את מדינת ישראל ממש לא מזמן.
"על רקע האמור לעיל, נקל עליי לקבוע כי החלטת השרים להעביר את העותר מתפקידו היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני", סיכם השופט עמית את חלקו בפסק הדין. אחרי פירוט של התקלות וההפרות שהובילו להחלטה, המסקנה שלו הייתה כי החלטת השרים אינה עומדת במבחן הסבירות. לכאורה, אם פסק הדין הזה היה נכתב לפני חודשיים, ידיו של עמית היו כבולות מלסייע לווקנין המקופח, מפני שהכנסת חוקקה תיקון שמצמצם את יכולתם של השופטים להתערב בהחלטות נבחרי הציבור בעילה של חוסר סבירות. מכאן הוכחה ניצחת לעמית ולפלג שלו בבית המשפט העליון: "המקרה שלפנינו אך מוכיח כי טוב עשה בית משפט זה כאשר פסל את תיקון מספר 3 לחוק יסוד: השפיטה, להלן: עניין עילת הסבירות".
אם אכן כך הם פני הדברים, איך ייתכן שהשופט מינץ, מהשמרנים ביותר בבית המשפט שהצביע נגד ביטול התיקון לצמצום עילת הסבירות, הגיעה לאותה המסקנה של השופט עמית? התשובה פשוטה: לא רק שפסק הדין אינו מוכיח את הצורך בפסילת צמצום עילת הסבירות, הוא אפילו מוכיח שפסק הדין הדרמטי של בית המשפט העליון היה אובר־דרמטי ומחרחר ריב לריק. השופט מינץ עשה את הדרך הארוכה, היסודית, שמכבדת את נבחרי הציבור לצד הביקורת השיפוטית עליהם, ומעניקה את הבכורה לשלטון החוק ולא לשלטון המשפטנים.
צעד אחר צעד, על פני לא מעט עמודים, השופט מינץ מדקדק בעובדות שנטענו לפניו בנוגע לתהליך קבלת ההחלטות, חובת השימוע שלא מולאה כדין, קידום התהליכים שלא בסמכות ועוד שלל פגמים שהתגלו בפעילות השרים באותה סוגיה. אחרי פירוק והרכבה יסודיים של כל הפעולות שננקטו נגד וקנין, התשתית הראייתית לא הותירה ספק: פיטורי יושב ראש דירקטוריון הדואר נעשו שלא על פי חוק, ועל כן דינם בטלות. ירצו שני השרים להתעקש ולפטר את אותו עובד ציבור, יתכבדו וימלאו את חובותיהם על פי כללי המינהל התקין.
זו הוכחה ניצחת לכיוון ההפוך מזה שביקש להוכיח עמית. הרי באותו דיון ארוך בבג"ץ על עילת הסבירות, אחת הטענות העיקריות שהשמיעו עורכי הדין של הממשלה והכנסת הייתה שקיימים די והותר כלים בחוק כדי למנוע שחיתות והחלטות פוגעניות של נבחרי ציבור, וכל יתרונה של עילת הסבירות עליהם הוא בהענקת כוח אין־סופי ובלתי מאוזן לשופטים. בא השופט מינץ והוכיח: במקום שבו עמית סבור שאין לנו מנוס מלשלוף את נשק יום הדין כדי להגן על טוהר המידות, ישנם לא מעט סעיפים בחוק ובתקנון שיכולים להביא לאותה תוצאה.
הנה כי כן, מה שבאמת הוכח בפסק הדין של יושב ראש דירקטוריון הדואר הוא שהדיון בצמצום עילת הסבירות מעולם לא היה על שמירת המינהל התקין והגנה על האזרח מפני שרירותיות השלטון. את אלה ניתן להשיג בדרכו החרוצה והישנה של השופט מינץ. מה שבאמת רצו שופטי הרוב שם הוא מונופול ללא מצרים על הכוח במדינת ישראל.
גול עצמי
לעיתון 'בשבע' אין מדור ספורט. גם לכותב שורות אלה אין מומחיות מספקת כדי לכתוב אייטמים על ליגת העל בכדורגל. ואכן לא הייתי כותב, אם העניין האמיתי כאן לא היה הכבוד הלאומי, ביעור הרע מקרבנו והמחויבות המוחלטת שעל כולנו לחוש כלפי לוחמי המילואים.
מנשה זלקה, קפטן קבוצת הפועל חדרה בכדורגל, חזר לא מזמן מ־115 ימי מילואים בסיירת צנחנים, שבמסגרתם לחם בקרבות עזים בח'אן יונס. זלקה הוא מלח הארץ במובן הכי שורשי: הוא עלה לישראל מאדיס אבבה בגיל שנה, ויתר על קריירת כדורגל מתפתחת לטובת שירות משמעותי בצנחנים, מרצה לבני נוער על חשיבות הגיוס לקרבי והשיא משואה בטקס יום העצמאות של שנת 2019. אדם שכולנו חייבים להוקיר בלי הפסקה.
אוהדי קבוצת בני סכנין, מסתבר, אינם רואים את עצמם חלק מ"כולנו". לא שהדבר צריך להפתיע אותנו. עיר שבה נתפסה השבוע על ידי השב"כ חוליית טרור מוכוונת חמאס, עיר שראש העיר הנבחר שלה סירב השבוע בתוקף בריאיון לכאן ב' לגנות את הטבח שביצע חמאס, עיר שהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מבוסס בה עד מאוד – היא בוודאי עיר תומכת טרור ידועה. ועם כל זאת, האירוע שקרה השבוע במהלך משחק ליגה רשמי בין הפועל חדרה לבני סכנין מחייב תגובה חריפה.
זלקה וחבריו לקבוצה עלו לכר הדשא, ומיד כשהושמע המנון המדינה החלו אוהדי סכנין לשרוק בוז ולהפריע. כשהמשחק עצמו נפתח וזלקה נגע לראשונה בכדור, שריקות וקריאות נאצה הרעידו את המגרש כולו. "אלה לא תמונות רגילות שאנחנו סופגים מעת לעת במגרש הכדורגל, אלא קללות למנשה זלקה לוחם המילואים", סיפר לאחר מכן זלקה בריאיון. "מה זעקו שם? ממחבל ורוצח ועד קללות יותר חמורות".
זו סיטואציה בלתי נסבלת. מהביזוי העמוק לסמלים הקדושים לנו ביותר, ועד לאיום הממשי על לוחם מילואים ששרד ארבעה חודשים בתופת של עזה רק כדי לחוש סכנה כאן, בתוך גבולות ישראל. התגובה הברורה שהיינו צריכים לראות עוד באותו ערב היא השעיה של קבוצת הטרור מהליגה הישראלית לצמיתות. אני מודע לקשיים שהדבר עלול לגרום מול פיפ"א העולמית, אך זה לא יכול לבוא על חשבון קודש הקודשים של החברה שלנו. את הפתרונות למשבר ניתן יהיה למצוא. לצערי, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, לא ננקט שום צעד נגד קבוצת הטרור.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***