השבוע שוב נדמה היה כי המצב בצפון מגיע לנקודת רתיחה כאשר בבוקרו של יום שלישי שוגר מטח כבד מאוד, שלא נראה כמותו מאז שמחת תורה, של מאה רקטות לעבר הגליל והגולן. הרקטות נפלו בשטחים פתוחים ולא דווח על נפגעים או נזק. בתגובה פתח חיל האוויר בסדרת תקיפות משמעותיות נגד יעדי חיזבאללה. המטח הכבד מלבנון הגיע שעות ספורות לאחר שמטוסי קרב של צה"ל תקפו שני מתחמים של חיזבאללה במרחב הבקעא שבעומק לבנון. המתחמים המותקפים שייכים לכוח האווירי של חיזבאללה שתכנן והוציא לפועל מטחים אל שטח מדינת ישראל.
הלחימה המתמשכת בחזית הצפונית מתעצמת ומסלימה כל העת, ונראה כי סבלנות ראשי הרשויות והתושבים הולכת ופוקעת. השבוע שיגרו ראשי הרשויות בגבול הצפון מכתב בהול לראש הממשלה נתניהו ודרשו ממנו לקיים עימם פגישת חירום באופן מיידי. במכתבם דרשו ראשי הרשויות לפעול להשבת הביטחון לגבול הצפון ולקידום תוכנית סדורה להשבת התושבים המפונים לביתם בבטחה.
משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר ויושב ראש פורום קו העימות, נשמע השבוע פחות אופטימי משנשמע בעבר, והתסכול מהמציאות בשטח מורגש בהחלט בדבריו. "אנחנו תלויים על בלימה. מה שמחזיק אותנו הוא האמונה והתקווה לא להתייאש, אבל אנחנו על הסף", הוא מזהיר. "כל הזמן יש אסקלציה. המצב הולך ומתדרדר בכל מה שקשור לצפון. כל הזמן יש יותר ויותר אירועים בצפון והממשלה לא לוקחת צד ואומרת: אני מטפלת באיום המסוכן ביותר על גבולה הצפוני של מדינת ישראל. אבל היא גם לא מטפלת ב־70 אלף המפונים. היא לא מטפלת בעקורים מארצם. היא לא מטפלת בפליטים. היא לא עושה תוכנית כמו שהיא עשתה בעוטף עזה, שבה החליטה להקצות 18 מיליארד שקלים לטובת שיקום הדרום. היא אומנם אמרה שהיא עושה תוכנית לשיקום הצפון, רק לא יישמה אותה", הוא קובל.
השבוע, כאמור, בצר להם, שיגרו ראשי הרשויות מכתב לראש ממשלת ישראל נתניהו.
קיבלתם תגובה מלשכת ראש הממשלה?
"כנראה יש יונה בדרך. נכון לשעה זאת אנחנו עדיין מחכים שהיא תגיע אלינו", הוא משיב בסרקזם. "זה מצב קשה, קשה מאוד. אנחנו מתכוונים לבקש מראש הממשלה שיבצע את מה שהוא אמר והתחייב שיקרה".
את זה כבר עשיתם בעבר.
"אנחנו יכולים לעמוד ולבכות על מר גורלנו ולהתאבל ולשים אפר על הראש, או לנסות ולפעול למען תושבי הצפון. בשלב הזה אני לא רוצה לדבר על הצעדים הבאים שמתוכננים ושאנחנו מתכוונים לנקוט. אני מעדיף לעשות ולא רק לאיים. אני מקווה מאוד שלא נגיע לזה".
מה הציפייה שלכם בנוגע להתנהלות המדינה בגבול הצפוני? מה מבחינתכם ייחשב הכרעה מול חיזבאללה? הסכם מדיני יספק אתכם?
"אנחנו רוצים הכרעה ברורה שתרחיק את חיזבאללה מגבול הצפון", הוא מבהיר. "צריך לייצר הרתעה בפעולה צבאית שתרחיק פיזית את חיזבאללה מהגבולות, וזה טוב מאשר לסגור הסכם מדיני שלא שווה את הנייר שעליו נחתם ושאחריו נותקף שוב מצפון. הקהילות שלנו, שרחוקות מהבית כבר חמישה חודשים, שורדות והן אמיצות, אבל הן מותשות וחסרות סבלנות. הבעיה העיקרית מבחינתנו היא שאין אופק. אין איזה לוח זמנים מסודר. אנחנו מבקשים מראש הממשלה שייתן תשובות ברורות כדי שנוכל להחזיר את התושבים שלנו בפתיחת שנת הלימודים הבאה לבתי הספר ולמוסדות החינוך בקו העימות בכלל, וביישובים המפונים בפרט".
"חייבים להתבסס על הרתעה"
גם גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, מוטרד ביותר מהמצב בשטח. זלץ מתעקש לא להתייחס למטחים הכבדים שנורו השבוע על ישראל באופן אחר מאשר ליתר המטחים שנורו בכל חמשת החודשים האחרונים: "אני חושב שצורת ההתייחסות לפי מספר הטילים או לפי המרחק מהגבול או לבחון האם זה כטב"ם, טיל נ"ט או תלול מסלול – זו הסתכלות מאוד לא נכונה", מבהיר זלץ. "יש פה מלחמה כבר יותר מחמישה חודשים. יש פה עשרות אלפי אנשים שהתפנו ויש עשרות אלפי אנשים שחיים כאן בתוך רצועת הביטחון הישראלית בתוך אזור צבאי, שגם הצבא יורה ממנו וגם חיזבאללה יורה אליו כל יום. המציאות היום מורכבת מאוד כי אנחנו מתייחסים אליה כאילו מדובר במשחק מחשב וההתייחסות חייבת להיות אחרת לגמרי".
זלץ מצביע על המשימה העיקרית שנדרשת ממדינת ישראל והיא השבה וחיזוק של ההרתעה על האויב: "צריך להבין שמדינת ישראל איבדה את ההרתעה מול חיזבאללה כבר מזמן, עוד לפני המלחמה. האירוע עם שני האוהלים היה מטופש, אבל הוא שיקף את אובדן ההרתעה. אנחנו כבר חמישה חודשים במלחמה כשאנחנו צבא גדול וחזק ואנחנו לא מצליחים לייצר הרתעה. ובתוך זה כדאי להבין שהסוף של המלחמה הזאת יהיה שונה מהדרום. לא יהיה מיטוט של חיזבאללה, לא תהיה פגיעה משמעותית ביכולות של חיזבאללה לא בכמות ולא בארסנל הטילים הגדול שלהם. יש להם בערך 80 אלף חיילים ויש מערכת מנהרות שמגיעה מהגבול ועד צידון ואולי עד ביירות. בכל אלה אנחנו כנראה במלחמה הזאת לא ניגע".
אם כך, מה יחזיר את התושבים הביתה?
"בכל מצב, בסוף המלחמה הזאת - עם הסכם או בלי הסכם - מדינת ישראל ורק מדינת ישראל חייבת להיות אחראית על רצועת הגבול, 15 קילומטרים מצפון לגבול. רק מדינת ישראל באמצעות צה"ל צריכה לוודא שאחרי שהמלחמה נגמרת חיזבאללה לא מתקרבים לגבול בשום אופן, לא יכולים לירות בכיוון ישיר ולא יכולים לחדור ליישובים שלנו. זה צריך להיות מאוד ברור. וצריך להראות לתושבים שאכן פועלים וחותרים לכך".
זלץ מציין דרישה נוספת להשבת התושבים לביתם: "חייבים להציג לתושבים לוחות זמנים ברורים. התושבים אינם יכולים להמשיך להחזיק מעמד במציאות הזאת של חוסר ודאות. מדינת ישראל חייבת להגיד, לעשות ולפעול כדי שבספטמבר 24' נפתח את שנת הלימודים כאן בצפון. לשם כך נצטרך לחזור הביתה ביוני־יולי, ומכאן שהאירוע המלחמתי חייב להסתיים לא יאוחר מאשר במאי. זה מה שממשלת ישראל צריכה לומר ולזה היא צריכה לכוון", הוא פוסק נחרצות.
הסכם מדיני לשיטתך יכול להיות מושג בלי פעולה צבאית?
"אני מאמין שבשביל שהסכם מדיני יחזיק מעמד לטווח ארוך הוא חייב להתבסס על הרתעה. ולכן מכיוון שכרגע אין באמת הרתעה מול חיזבאללה צריך לעשות פעילות צבאית אחרת ממה שקורה כיום כדי לייצר את ההרתעה. הרתעה צריכה להיות צבאית מהצד שלנו, ובמקביל ההרתעה צריכה להיות מדינית־כלכלית ברמה הבין־לאומית. בסוף יהיה הסכם, אבל השאלה היא איך נגיע להסכם ואיך נגיב וננהג אחרי שיהיה הסכם", הוא מחדד. "אם מדינת ישראל תשכיל להגיע להסכם ממקום נכון וטוב וגם אחרי שההסכם ייחתם לקחת את האחריות על הביטחון בצפון, כך שהצבא יהיה בין חיזבאללה ובינינו ולא כמו שזה עכשיו שהתושבים בין חיזבאללה לצבא, אני חושב שנוכל לקבל את זה".
זלץ מפנה אצבע מאשימה להנהגת המדינה על התנהלותה בסוגיית הצפון, ומציין כי עד לשעה זו לא התקבלה תגובה מלשכת ראש הממשלה לפנייתם של ראשי הרשויות: "מדינת ישראל מטפלת בצפון כמו שהיא מטפלת בניצולי השואה – מקווה שמתישהו זה ייגמר ויהיה בסדר", הוא מאשים. "אי אפשר להתנהל ככה. אני לא חושב שאני צריך בתור ראש מועצה להיאבק על הדברים הכי בסיסיים. המצב צריך להיות הפוך, שהמדינה תפנה לראשי הרשויות ותגיד להם: מה אתם צריכים שאנחנו נעזור לכם? ממשלת ישראל צריכה לבוא אלינו ולשאול בנוגע לצרכים של התושבים שלנו בעת הזאת", הוא אומר בזעם. "ואחרי הכול, המציאות יותר חזקה מהכול, וכשהמדינה תאמר שהאירוע המלחמתי נגמר ואנחנו יכולים לחזור הביתה - אני מאמין שבתוך מספר שבועות לא גדול רוב התושבים יחזרו לבתיהם, ואם הממשלה תתנהל נכון ואנחנו נעשה את תפקידנו בצורה טובה - אז בתוך כשנתיים הצפון יפרח וישגשג בכל התחומים".
"גזרו את חגורת הביטחון"
מי שחי כבר חמישה חודשים בצל ירי הטילים הוא פרוספר אזרן, ראש העיר המיתולוגי של קריית שמונה, שמתעקש להישאר בביתו למרות המצב הביטחוני הנפיץ. כשאזרן מסתובב ברחובות קריית שמונה הנטושים הוא חש עצב עמוק: "אני מרגיש צער עמוק, שמחלחל בפנים. זה מין פקק כזה שמסרב להיחלץ. זה כאב בכל הגוף. כל מה שעשית, כל מה שלמדת, כל מה שינקת - בא מישהו בבת אחת ומוטט הכול", הוא אומר בכאב. "במסגרת כל תפקידיי, גם הצבאיים וגם האזרחיים, חרשתי את מדינת ישראל ובכל זאת החלטתי שכאן זה בית ושאני לא עוזב את קריית שמונה בחיים. כאן קברתי הורים וקברתי אחות וקברתי את אשתי. כאן השורשים שלנו. הנכד שלי בן העשר מדבר בדיוק כמוני. אתה מחנך דור לערכים האלה בשביל שהוא יהיה חגורת הביטחון של מדינת ישראל בבוא העת, ובאה מדינת ישראל ולוקחת את החגורה הזאת ומפזרת אותה וגוזרת אותה עם מספריים שלא תוכל לאחות אותה חזרה".
הפינוי הוא נזק בלתי הפיך לדעתך?
"הדבר הזה הוא בלתי הפיך לגבי לפחות 25 אחוזים מהתושבים שלא יחזרו, כך הערכתי בזהירות רבה. ויש המשערים שאפילו 40 אחוזים לא יחזרו, ולא משנה מה המדינה תעשה. יש הובלות מקריית שמונה החוצה. אנשים שכרו דירות בכל מיני מקומות ברחבי הארץ והעבירו את הבתים שלהם לשם".
כשהודיעו לכולם שהם מתפנים מהעיר, איך התקבלה אצלך ההחלטה להישאר?
"אני לא עוזב את העיר, נקודה. זה היה ברור מראש. מי שמכיר אותי יודע שלי לא יכולים להגיד להתפנות", הוא אומר. "ניהלתי את העיר הרבה שנים תחת אש, ואני מאמין שלא עוזבים עיר בשום מצב. כראש עיר במצבי חירום אני קבעתי מי מתפנה. ידעתי למשל שיש לי מיקלוט בקריית שמונה לא לכל האוכלוסייה, אז הוריתי לפנות את אלו שאין להם מקלטים. דאגתי שהזקנים, הנכים ובעלי המוגבלויות וילדים עד גיל מסוים יהיו המפונים. ואז התפנה מקום במקלטים ליתר התושבים".
זאת אומרת, פינוי מסונן ולא קולקטיבי.
"בדיוק. אם את לוקחת עיר ואת משתקת אותה לפרק זמן כמו שעשו עכשיו ואנשים מתרגלים למשהו אחר זה לא חוזר להיות אותו דבר. כל התשתית החברתית והכלכלית של העיר נפגעת. בנוסף לכך זה לרוקן את הלכידות מתוכן ולהחליש את החוליות שמחברות את השרשרת של הקהילתיות. ילדים שמתפזרים ל־240 מקומות ברחבי הארץ ולומדים עם חברה אחרת מסתגלים אליה".
אבל בעיר יש סכנת חיים מוחשית מהירי מלבנון.
"סכנת חיים הייתה מאז ומעולם בקריית שמונה", הוא מתעקש. "האם עכשיו אין סכנת חיים לרוב היישובים במדינת ישראל? זו הרי אשליה לחשוב אחרת. נסראללה לא יכול להגיע עם הטילים לטבריה? לא מזמן הוא הגיע לעכו, למירון, למעלות ולאיפה לא. הוא יכול להגיע לאן שהוא רוצה".
אתה חמישה חודשים בתוך הסיפור הזה, מה הפתרון מבחינתך למציאות הזאת?
"רק פתרון כוחני".
שזה אומר?
"עם טרור אי אפשר להגיע להסכמים. מה עוד שהטרור הזה מסתכל לך בלבן של העיניים ואומר: אני רוצה להרוג אותך. כל המהות שלי זה להשמיד אותך. אז אתה רוצה לעשות איתו הסכמים?" הוא תוהה. "מה שווה הסכם כזה? הם לא שווים כלום. עשו הסכם שלום עם לבנון ב־96', ואחר כך באו"ם התקבלה ההחלטה שהחבר'ה האלה הולכים מעבר לליטני, ונתנו ערבות של ארצות הברית וצרפת וכו'. ואחר כך מר לפיד נתן להם מהמים הטריטוריאליים שלנו, וזה עזר במשהו? זה לא עזר בכלום כי איתם אתה לא יכול לעשות שום הסכם או הסדר", הוא אומר בנחרצות. "הם רוצים להרוג אותך - הפתרון הוא להרוג אותם. הם רוצים לקחת לך את האדמה - הפתרון הוא לקחת להם את האדמה. הם רוצים להחריב לך את הבתים - הפתרון הוא להחריב להם את הבתים".
אבל אם מחר בבוקר מדינת ישראל תגיע להסכם מדיני עם חיזבאללה ולבנון, בערבויות של מדינות בעולם, זה יספק אותך?
"אין לבנון. לבנון היום היא ישות סמלית שהגרעין המוצק שלה הוא חיזבאללה. זה כאילו מסגרת שלטונית בלי ראש ובלי זנב וכל המהות שלה זה טרור. האזרחים הלבנונים נשלטים. חיזבאללה שולט בלבנון, ואתה לא יכול לתת ולשאת איתו כי הוא גורם טרור. מול ארגון טרור המלחמה הטובה ביותר היא התקפה משמעותית ולא התגוננות".
אתה גורס שחייבים לנקוט צעדים צבאיים ושאין דרך אחרת. אתה לוקח בחשבון את המחירים הכבדים שמדינת ישראל תשלם במלחמה כזאת ואת הקטסטרופה שעתידה להיות במקרה כזה?
"מה המחיר שמדינת ישראל הייתה מוכנה לשלם לפני 7 באוקטובר?" הוא מקשה. "40 אלף אנשי חמאס חמושים בדרומה של הארץ, 40 אלף אנשי חיזבאללה חמושים בלבנון, כ־40 אלף איש בתוך ישראל וכ־40 אלף מחבלים ביהודה ושומרון שמתכוננים ליום הדין. תארי לך שאותם 160 אלף אנשים היו פולשים בבוקר 7 באוקטובר למדינת ישראל. אם כמה טנדרים לבנים וכמה אלפי מחבלים עשו כזה אסון, רק תתארי מה היו עושים 160 אלף מחבלים אם היו קמים עלינו בבת אחת", הוא נאנח. "מדינת ישראל צריכה להתכונן לתרחיש כזה. אותי לימדו שצבא צריך להתכונן בדרכי פעולה אפשריות למצב הגרוע ביותר שיכול להיות, ולא לטוב ביותר".
אז מה אתה מציע לראשי הרשויות של הצפון לעשות היום?
"אני מציע להם להפסיק לסמוך על אחרים ולבוא ולשבת עם קבינט המלחמה ולשאול אותו ברחל בתך הקטנה מתי הם כובשים את דרום לבנון, מתי הם מסירים את האיום של הטילים מעל הצפון. יש דבר כזה שנקרא הרתעה, ובינתיים מי שמורתע זה אנחנו", הוא קובל. "אנחנו לא מצליחים להביא את האויבים שלנו למצב שהם יבינו שלא כדאי להם להתעסק איתנו. אנחנו לא מצליחים לפעול ולהשיב את ההרתעה".
אולי בעקבות לחצים בין־לאומיים?
"זה לא צריך להפריע לנו. לחצים תמיד יהיו. ממתי היו לחצים בין־לאומיים עלינו? מקום המדינה ואילך. אבל היו לנו מנהיגים שיכלו לומר: אדוני, אל תלמד אותי איך להגן על המדינה שלי, כמו שאמר בן גוריון וכמו שאמר בגין. מתי נלמד שאת הכדורים לרובים שלנו אנחנו יכולים וצריכים לייצר כאן? אנחנו צריכים לעשות את זה. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב רק על עצמנו ולהתחיל לייצר דברים שאנחנו זקוקים להם ואסור לנו לסמוך על אף אחד אחר. מה ההיגיון לסמוך על אחרים כשבסוף העולם יגיד שהוא לא יספק לנו את מה שאנחנו צריכים? אנחנו יכולים וחייבים לעשות הכול בכוחות עצמנו", הוא פוסק.
***