הרשת סוערת, וכך כל החברה הישראלית. והנה עולה הקול של האימהות השכולות. כן, כך גם אני מכונה בזכות הלקחו של בני היקר הלל באימון מתקדם של יחידת יהל"ם רגע לפני המלחמה.
תמיד ידעתי שאין יכולת לתאר ולהביע את מה שעובר על הורים (אחים) שכולים, והנה אני יודעת עד כמה. אין מילים שיוכלו לתאר את הכאב והחלל, ובאותה מידה את האחיזה בחיים.
ועם כל הזיכרון ותחושת השיתוף עם עם ישראל וכל אשר עובר ועבר עלינו, לרגע אחד לא נפגעתי מדברי הרב הראשי, ורק חייכתי. כן נפגעתי עד עומק ליבי מזילות כבוד התורה שהתגלתה באמירתו.
שוב, הכתה בי ההכרה עד כמה הציבור שלנו איננו מכבד ומעריך נכון את גודל ועומק התורה שאנו אוחזים בה. תורה שיש בה אמונה מהותית בגאולת עם ישראל בארצו. במחויבות ההלכתית והמוסרית לקחת חלק. בהבנה שאין סתירה ומתח בין לומדי התורה ומגיני העם והארץ.
מעולם לא הרשתי צורך להתנצל על שאלות קטנוניות של רוחב ומס' לומדי התורה ב"ציבור" שלנו. מאמינה שתורה איננה נמדדת במספר דפי גמרא, ובידע שכלי של שיטות הפוסקים. את העלבון מרגישה כבר שנים כשהגוף המכונה רבנות ראשית נשלט פעמים רבות ע"י פוליטיקה רדודה, ולא תמיד הנבחרים אכן ראויים.
האשמה היחידה היא בנו, שאין אנו מאמינים בגדולי תורה השייכים לתקומת עם ישראל בארצו. רב מכהן אשר איננו סומך על הכשרים של הרבנות הראשית, ומקפיד רק על הכשרים של פלגנות, חוטא לתפקידו בדיוק כמו אותה אמירה אומללה.
כמובן גם ה"תיקון" וההסתייגות המאוחרת של הרב הראשי איננה מגמדת כלל את חומרת האמירה שלו. אבי ע"ה ידעיה הכהן חינך אותנו שלקיחת החלק בצבא ובכל המשימות הלאומיות איננה בדיעבד אלא מלכתחילה. וכמובן מלחמת מצווה איננה פוטרת את חובשי ספסלי בית המדרש מלקחת בה חלק.
עצוב לי עד מאד שאדם הנושא במשרה כה רמה מרשה לעצמו כך להתבטא. החטא שבמילותיו איננו כלפי האימהות השכולות, אלא כלפי כל הדורות של עם ישראל שנשאו עיניהם לציון. האמינו שיום יבוא ונשב בארצנו בגאון ונזכה להגן על עם ישראל בקוממיותו.
יהי רצון שנזכה לגילוי של תורה המכבדת את לומדיה, לאחדות בעמנו ולשיבת כל בנינו ושבוינו בשלום ברוממות כבוד עם ישראל ותורתו.
הרבנית חניטל אופן המלמדת במדרשות היא אימו של החייל הלל אופן שנפטר במהלך אימונים ביחידת יהלום לפני כחצי שנה.