אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן [גרון] כשעלו לבקרו נמנו ורבו ב"ש על ב"ה ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל [ תוספתא מסכת שבת פרק א]
דברי חזל אלו תמוהים מאוד. כיצד זה פתאום גברו בית שמאי על בית הלל? הרי הרוב קובע ובית הלל היו הרוב.
הרב מרגלית מבאר בספרו יסוד המשנה ועריכתה שבין בית הלל לבית שמאי היה נטוש ויכוח מהו הרוב. אכן רוב התלמידים היו מבית הלל. אך רוב המחודדים היו מבית שמאי. בית שמאי טענו שהרוב של בית הלל אינו רוב. וצריך למנות רק את התלמידים המחודדים- שם דווקא להם יש רוב. ואילו בית הלל טענו שהרוב הוא של כל מי שנמצא בתוך בית המדרש. ושם- להם יש רוב. באותה תוספתא קראנו – הצליחו בית שמאי לקבוע את הרוב לפי הקריטריון שלהם. והיה יום זה קשה כיום שנעשה בו העגל. יום של פירוד בעם ישראל. בגלל המחלוקת הזו גופא – מהו ומיהו רוב.
הטענה החוזרת ונשמעת שחתירה להסכמות רחבות מעקרת למעשה את הכרעת הרוב היא טענה המצריכה התייחסות ובחינה רצינית. ובמבט ראשון זוהי אכן טענה מוצדקת. יש כללי משחק . הרוב קובע בכנסת. ועל הכל לקבל על עצמם את ההכרעה .
אך זאת יש לדעת. אם הולכים בדרך של הכרעת הרוב כלומר ללא כל התחשבות במיעוט או ניסיון להגיע להסכמה. אז צריך לדעת שיש כל מיני סוגים של רוב בכל מיני מקומות. הרוב בכנסת הוא לא הרוב היחיד.
ואם רוב אחד מתנהג בצורה דורסנית. אז הוא מזמין התנהגות כזו מרוב שנמצא במקומות אחרים.
הרוב בכנסת הוא רוב מסוג אחד.
אך יש גם רוב באקדמיה. ויש את רוב משלמי המיסים. ורוב המשרתים במילואים. ועוד ועוד.
והנה מתברר שהרוב לבדו לא מספיק. הרי הממשלה הזו נהנית מרוב מוחלט בכנסת. קואליציה הומוגנית. ובכל אופן עם כל זה לא הצליחה להעביר אפילו החלטה אחת בתחום המערכת המשפטית. בגלל שרוב אחר קם נגדה. רוב מערכת המשפט. ורוב ההייטקיסטים. שהם רוב משלמי המיסים [ בסכומים] למדינה.
הסכמה רחבה לעומת זאת - היא הדרך היחידה להזיז דברים מרכזים.
הסכמות רחבות משמעם שבנושאים מרכזיים - לא ניתן ללכת רק על פי הרוב. כי יש עוד מרכיבים בסיפור. כפי שלא ניתן לצאת למלחמה רק בהחלטת רוב. אלא יש צורך בהסכמה רחבה מחלקים שונים של העם. כך גם בשאר דברים הנוגעים לעצם כללי המשחק. זה נכון לא רק במערכת הפוליטית. גם במקומות קטנים יותר- ישובים או קהילות- כל מי שעוסק בהנהגה ציבורית יודע שהחלטות משמעותיות לא ניתן ובעיקר לא כדאי לקבל דרך רוב. אלא עדיף להמתין עד שנוצרת הסכמה. זו דרך שלוקחת יותר זמן אך היא יציבה ונכונה יותר. דרך ארוכה שהיא קצרה.
למעשה - הדרך לשינוי אמיתי לאורך זמן עוברת רק דרך הסכמות רחבות. כך לדוגמא חוק הגיוס שהעבירה ממשלת לפיד שונה מייד כאשר קמה ממשלת נתניהו והחרדים. כלומר חד צדדיות לא מחזיקה לאורך זמן.
אך אם החלטה נעשית בדיאלוג , ובהסכמה רחבה ככל הניתן[ אף פעם לא ניתן ולא צריך לחתור להסכמה של כולם] אז זו האפשרות ליצור שינוי אמיתי שיחזיק לאורך זמן.
ועוד מילה על היחס בין קיצונים למתונים.
ההבדל בין קיצוני למתון איננו שהקיצוני נאמן לערכיו בצורה מוחלטת ואילו המתון הוא בעל יחס פרווה.
ההבדל הוא שהקיצוני נאמן לערך אחד בלבד. ואילו המתון נאמן לכמה וכמה ערכים שעומדים לעיתים בסתירה זה לזה- והוא נדרש כל העת לאזן ביניהם. כך – הרצון ליישב את כל חלקי הארץ [ כולל גוש קטיף] מתנגש עם הרצון לשמור על אחדות בזמן מלחמה. וצריך לאזן ביניהם. איזון לעיתים נוצר דווקא מתוך מחשבה שערך מסוים הוא חסון דיו ויוכל להחזיק מעמד בהמתנה . ואילו ערך אחר זקוק ליותר טיפוח הגנה ושמירה.
ובכן - הסכמות רחבות הם לא אילוץ, או פשרה. אלא זו הדרך המרכזית להניע כאן דברים. הכרעת הרוב היא דבר חשוב. ולא על כל דבר צריך להסכים. אך יש הבדל בין נושאי ליבה שמשנים את כללי המשחק עצמם, לבין התנהלות בתוך הכללים הללו. ואם רוב מתנהג בצורה דורסנית מתוך טענה – אנחנו הרוב ולכן אתם חייבים לקבל דעתנו - שלא יתפלא למצוא את אותה התנהגות מופנית כלפיו על ידי קבוצות שמהוות רוב במקומות אחרים שאינם הכנסת. ובכל מקרה- בעינינו ראינו בשנה האחרונה שרוב לבד לא הצליח להניע שום תהליך רציני. וחוץ מלהוביל אותנו למחלוקת שכמעט הרסה אותנו בפנים לא היה לו שום הישג.
המחלוקת הפנימית שהייתה כאן עד שמחת תורה היוותה לדעתי איום קיומי על מדינת ישראל. מי אשם בה? האם התנהלות הרוב בכנסת. או התנהלות הסרבנים בצבא או חוסמי הכביש בקפלן ובאיילון - היה יכול להיות נושא נאה לדון בו על חורבות המדינה... זה לא היה מחזיר לנו את המדינה שכמעט איבדנו.
אחרי שמחת תורה – אנשים רבים ואני בתוכם חושבים שהתיקון עובר דרך ההסכמות האלו. ודרך נאמנות למספר ערכים והצורך המתמיד לאזן ביניהם. בתוך הערכים האלו נמצאים האמונות של כל אחד מאיתנו.
אבל גם – הרצון להמשיך כאן יחד. זה ערך לא פחות חשוב מאלו שלצידו. והוא נמצא בהחלט במקום גבוה ברשימה. ושוב החכמה היא האיזון ביניהם. מעגלי התיקון הללו הולכים ומתרחבים. ומצטרפים אליהם רבים שמבינים שהדרך לחיות כאן יחד לא עוברת רק במסלול החלטות הרוב, אלא דרך הכרות. דיבור. הבנה. והגעה להסכמה על כל מה שאפשר. כשהרבה מאוד תלוי בנקודת המוצא. אם הנקודה היא של הכרעה- המאמץ הנפשי מושקע בניצוח.
אם נקודת ההנחה היא – אנחנו כאן יחד. ואף אחד לא הולך להעלם - אז המאמץ הנפשי, היצירתיות, החכמה והמוטיבציה – מושקעים בליצור פתרונות. ואז גם מגלים שפתרונות ואפילו טובים- הם בהישג יד.