כשהייתי בכיתה י נכנס לכיתה אדם לא מוכר, טמיר, עם עמידה זקופה, זקן ומבט חודר:
הוא הסתכל לנו בלבן של העיניים ושאל אותנו מי מאיתנו מוכן להתנדב ולשבת לידו מאחר שהוא רוצה לשאול אותו כמה שאלות אישיות.
החלפנו מבטים נבוכים, אולי בעיקר בגלל שלא ידענו במחילה מי זה היצור הזה ומאיפה הוא צנח עלינו בכלל וחיכינו לראות מי יהיה הראשון שיעז לקפוץ למים.
אל תשאלו אותי מה נהיה איתי, אבל באותו רגע הרגשתי דחף פתאומי להרים את היד ולהגיד בקול הכי בטוח שלי:
"יאללה, אני אלך על זה...".
חיוך התפשט על פניו. הוא הסתכל אליי ואמר: "הו, הנה הגבר הראשון שלא מפחד...כל הכבוד! תנו לו מחיאות כפיים!"
וכך לקול מחיאות הכפיים והשריקות של החברים שלי תפסתי את המקום לידו, מנסה להבין לאן הבן אדם הזה הולך לקחת את השיחה שלנו ואיזה מסע הוא מכין לנו להמשך.
הוא הסתכל עליי ושאל אותי:
"איך קוראים לך?"
אני: "אבינועם".
"אבינועם" הוא המשיך: "תגיד לי ותשתדל בבקשה לחשוב על השאלה שלי לפני שאתה עונה:
אתה אוהב את עצמך? אתה אוהב את הדימוי גוף שלך? את האישיות שלך? את מי שאתה?".
באותם שנים הייתי באמצע גיל ההתבגרות, נאבק וטובע בהתמודדויות ההלכתיות של היצר והמלחמה הבלתי פוסקת על שמירת העיניים. נשאבתי לתוך תהום שריסקה לי את הדימוי העצמי וכיבתה לי את שמחת החיים. הסתכלתי על הבן אדם הזה שאני לא מכיר ועניתי לו:
"לא. אני לא אוהב את עצמי. ולא אוהב את הגוף שלי. ולא אוהב את האישיות שלי".
לזכותו יאמר שהוא לא המשיך יותר מידי בשאלות הפולשניות כאשר אנחנו נמצאים למול כל הכיתה והחברים שלי. הוא רק רצה להראות לנו כמה שהדימוי גוף שלנו בעייתי. כמה ואיך שאנחנו מסתובבים ביומיום עם מסכות מבלי לדעת או להבין בכלל שאנחנו נמצאים בתהליך בריחה תמידי מעצמנו. מהשאיפות שלנו. מהחלומות שאפסנו עמוק עמוק בחדר צדדי ועבש.
באותו יום התחלנו סדנת מודעות עצמית שהייתה מאוד נדירה בימים ההם. חקרנו מדוע אנחנו מרגישים ככה כלפי הגוף שלנו. למה אנחנו כל כך אכזריים איתו. איפה החמלה העצמית?
מדוע אנחנו מפתחים סלידה מהמתנה הכל כך נפלאה הזו שהקב"ה נתן לנו?
*
בטוחים שאתם סגורים מי הם גיבורי התרבות של הילדים שלכם?
מי הם האנשים שהם מעריצים? מי הם האנשים שהם עוקבים אחריהם באינסטוש ובטיקטוק?
מי הם שחקני הכדורגל המופלאים שהם כל הזמן משווים את הביצועים שלהם לביצועים של אותם שחקנים?
ומה לגבי הכיתה והתלמידים שהילדים שלכם צריכים להתמודד איתם יום אחרי יום?
חשבתם פעם איך הם מסתכלים על החברים שלהם? על הבגדים שלהם? על הנעליים? ומכיתות גבוהות יותר עם הסמרטפונים שלהם?
האם הם באמת מרוצים ממה שיש להם? מהגוף שלהם? מהציונים? או שאולי הם מוצאים את עצמם מתחזקים בכל יום מחדש מסכה אחרת שתכסה על פגם אחר שלהם?
ומתי אם בכלל יצא לכם לשאול את הילדים שלכם אם הם אוהבים את עצמם?
אם הם מרוצים מהדימוי גוף שלהם? אם הם שמחים במתנות שהקב"ה חילק להם?
זה נראה לכם מובן מאליו? ברור? פשוט?
תתפלאו, אבל יש יותר מידי ילדים שחיים בתחושת דחק נוראית וכל כך מתאבים את עצמם שזה פשוט מפחיד לחשוב לאן הם עוד יכולים לקחת את הסלידה העצמית הזו.
*
אז מה עושים? זה הזמן לתת להם קצת פרופורציות בחיים. להסביר מדוע הגוף שלהם שווה מיליון דולר ולמה זה שלחברה יש אבא שמרוויח מיליונים לא הופך אותה בהכרח לאדם יותר מאושר בדיוק כמו שזה שהיא טסה עם המשפחה שלה שלוש פעמים לסקי באיטליה לא אומר שהיא שמחה יותר.
אל תניחו הנחות. אל תחכו שהילדים שלכם לבד יבינו את זה. כי הם לא. הם כרגע טובעים עמוק בתוך הסצנה.
פורים הגיע וזה הזמן להתקרב אליהם, להוריד מהם את המסכה ולהראות להם איזה דברים יפים ומדהימים הסתתרו כל הזמן הזה מתחתיה.