התחלה// נולד וגדל ביישוב עתניאל שבדרום הר חברון. "מצד אחד גן עדן, מצד שני גיהינום. יישוב שכיף לגדול בו, מצד שני אנחנו הילדים של האינתיפאדה. כבר אז הבנתי שנצטרך להיות אנשים קיצוניים כדי להיות בריאים בנפשנו".
טרור// "יום אחד, כשהייתי בן ארבע, נשמעה אזעקה ביישוב. ראיתי את אבא שלי רץ עם נשק. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה שהיה פיגוע קשה ליד היישוב. לא עבר זמן רב ונכנסה לגן פמליה של אנשים, קראו לחבר שלי והודיעו לו שאבא שלו, הרב עמירם עולמי הי"ד, נרצח".
אבא// אודי אמיתי (61), סופר סת"ם. "בגלל שהוא היה עובד מהבית, הוא היה יורד כל יום בצהריים לבית הספר כדי להביא לנו ארוחה חמה. כל יום היה את הרגע שהייתי עומד על כיסא בכיתה ומחכה לראות אותו מגיע עם שקית ביד".
אמא// נחמה אמיתי (58), גננת בגני הילדים בעתניאל. "גננת עם קוצים, ממנה קיבלתי את השיגעון".
שיעור בטבע// ביסודי למד בבית הספר בעתניאל. "היינו 12 תלמידים בכיתה. יש לי אחות תאומה. אם שנינו היינו חולים, היו סוגרים את הכיתה". בכיתה ד' עבר ללמוד בבית הספר האזורי בסוסיא, "שם כבר היו הרבה תלמידים. פחות אהבתי לשבת על הכיסא בכיתה. בגלל שאני נמוך, הייתי מתנדנד עם הרגליים והמורים היו מתעצבנים על כך שאני בועט בשולחן ומוציאים אותי החוצה. כך מצאתי את מקומי בפינת החי".
אשכנזי במרוקו// אחרי סיום בית הספר היסודי עבר ללמוד בישיבה התיכונית בדימונה. "אח שלי למד שם, ואני הלכתי בעקבותיו. היה לי מאוד נחמד להיות בעיירת פיתוח מרוקאית. למדתי לאכול קציצות, אורז וקוסקוס. בתור אשכנזי היה כיף גדול". בסיום כיתה י"ב למד במשך כמה חודשים בישיבת אש התורה הסמוכה לכותל המערבי. "נעשה ניסיון להקים בישיבה אגף ציוני-דתי, ניסיון שלא כל כך צלח".
ליצן צבאי// התגייס לצה"ל לגדוד שמשון, במסגרת מסלול ההסדר. "כבר ביום הראשון קראו לי קטנצ'יק. כמה שניסיתי לברוח מהתמודדות עם סוגיית הגובה של 1.53, הבנתי שאי אפשר לברוח ממנה. כשקיבלתי את הנשק הגעתי למסקנה שזה רק פוגע בהרתעה של צה"ל. אומנם הייתי לוחם, אבל בפועל הייתי ליצן החצר, עשיתי הופעות וחיקויים".
חיקוי לילי// כבר בטירונות עשה חיקוי של מפקד הפלוגה שהתעצבן על כך, אך גם התגלגל מצחוק ולכן בחר בעונש מקורי. "כל שעה עגולה בלילה הייתי צריך לקום, לעמוד מחוץ לאוהל שלו ולעשות את החיקוי. בשלב מסוים ברחתי לבית הכנסת לישון. בבוקר הוא מצא אותי שם ולקח אותי למפקד הגדוד. 'יש כאן קומיקאי מבוזבז, בוא נעשה איתו משהו', אמר. בהמשך הגיעו למסקנה שעדיף לכולם שאתעסק עם הצחוקים בצורה רשמית וסיפחו אותי למחלקת הדרכה. היו מוציאים אותי מהשמירות כדי להכין הצגות לכל מיני טקסים, והייתי עושה לא מעט הופעות לחיילים עצמם, בפלוגה, בגדוד ובחטיבה. ככה בעצם מצאתי את עצמי בצבא מתעסק בכלל בתיאטרון".
מתמקצע// אחרי שהשתחרר מצה"ל התחדדה אצלו ההבנה כי זה התחום שבו הוא רוצה לעסוק. "הלכתי להיות ליצן רפואי בבית החולים הדסה עין כרם ובמקביל למדתי קומדיה ואלתור יחד עם לימודי תיאטרון". בסך הכול למד ארבע שנים אלתור ותיאטרון, ולאחר מכן המשיך לארבע שנים נוספות של לימודי תיאטרון-מחול.
אומנות האלתור// תוך כדי הלימודים התחיל לעסוק במשחק, בעיקר בהצגות ילדים. "מצד אחד היה לי הרבה רצון להופיע, ומצד שני היה לי פחד במה. לימודי האלתור עזרו לי לשחרר את הפחד. למדתי לא להתבייש במי שאני, למדתי לטעות על הבמה. שזאת אומנות. לעלות על הבמה ולדעת שיש מצב גדול שאעשה פדיחה, ושאם תקרה פדיחה – אני פשוט אחייך. ברגע שזה קרה, זה גרם לי לשחרור גדול". כשנכנס לעניין, התחיל להעביר סדנאות אלתור. "זה דומה לפלייבק, אבל מקנה את אומנות האלתור. כשעושים את זה בקבוצה זה מאוד מצחיק ומגבש".
צחוק מרפא// במסגרת עיסוקו כליצן רפואי, ביקר בבית החולים ילד חולה סרטן שהיה במצב קשה והרופאים נתנו לו ארבעה חודשים. "התחברתי מאוד לילד הזה. גרמתי לו לצחוק המון. בסוף הוא הבריא. אחרי שנה אבא שלו הזמין אותי ליום ההולדת שלו ואמר לי 'תדע לך שאם לא היית – כנראה הבן שלי לא היה חי היום'. באותו רגע הבנתי שזאת השליחות שלי: ללמד אנשים את המנגנון של הצחוק. לא לחכות שמשהו טוב יקרה, אלא פשוט לצחוק. דווקא בזמנים קשים".
לומדים לשחרר// כשהגיעה הקורונה, הקים את מרפאת הצחוק. "מקום שאנשים באים, לומדים לשחרר, לומדים את המנגנון שיכול לתת מענה להרבה צרות בחיים. גם בעיות נפשיות, אבל גם בעיות פיזיות. כשאדם מתרגל צחוק, ומבין שהמנגנון הזה הוא החבר הכי טוב שלו, משהו נפתח ומשתחרר. אנשים מקבלים טיפול גם באמצעות הזום, אבל גם באים אליי לקליניקה במודיעין".
אמון בחיים// "הגיעה אליי אישה עם דיכאון אחרי לידה. היא הגיעה עם פנים נפולות ועברה תהליך מדהים. אחרי הקורס היא התקשרה אליי ובישרה שהיא בהיריון. לאחר מכן היא הזמינה אותי לזבד הבת. היא אמרה שהצחוק הוא מה שהחזיר לה את האמון בחיים. זה שהחיים לא פשוטים, זה רק צד אחד של המשוואה. מצד שני, החיים מאוד טובים. השאלה באיזה צד מתמקדים. אני מלמד אנשים לצחוק את הכאב. אם אדם קם בבוקר ונתקע עם הבוהן בקצה של המיטה, במקום להתעצבן – אפשר פשוט לצחוק. הצחוק הוא דרך לשחרר את הכאב. ילדים יודעים לעשות את זה נהדר. אנחנו המבוגרים קצת שכחנו איך עושים את זה".
צחוק מהעולם הבא// מאז פרוץ המלחמה הוא חווה ביקוש אדיר. "אחרי המלחמה אנשים מבינים שהם חייבים להרים את הראש ושאף אחד לא יעשה את זה בשבילם. יש הרבה מאוד מקרים של חרדות, של אנשים שאיבדו את האמון ואת האופטימיות. מצד שני, יש מגמה מאוד חיובית של אחדות, משהו טוב מתחיל לקרות כאן. אנחנו חיים בעולם של טוב ורע, בעולם הבא יש רק טוב והצחוק מגיע משם. הוא בא אלינו לעולם הזה כדי להגיד לנו שבאמת הכול טוב. כשאנשים עושים עבודה על הצחוק, הם גם עובדים על האמונה שלהם ועל החיבור שלהם אל הטוב. במהלך השנים יצא לי להכיר מגוון גדול של אנשים, חברות וארגונים. כולם מבינים שהצחוק, השמחה והאופטימיות ינצחו".
מצב כפית בח'אן יונס// במהלך המלחמה השתתפה באחת הסדנאות אמא ללוחם שריון בח'אן יונס. "היא ביקשה להקדיש לו ולחבריו את השמחה והצחוק. הייתה סדנא נהדרת. אחרי כמה ימים היא התקשרה וסיפרה שהבן שלה שיתף אותה שלפני כמה ימים ירד גשם מאוד חזק והם התחפרו עם הטנק באמצע ח'אן יונס ולא הצליחו לצאת. החיילים נכנסו למצב כפית. 'צחקנו במשך שעתיים, לא הצלחנו לדבר מרוב צחוק. בחיים לא קרה לנו דבר כזה'. היא שאלה אותו באיזה יום זה קרה, והתברר שזה היה באותו זמן של סדנת הצחוק שהוקדשה למענם".
החצי השני// "יצאתי עם יותר ממאה בנות, הרבה מאוד פסלו אותי בגלל הגובה, 1.53. כשאני נוהג, אני יושב על בוסטר. כשפגשתי את רננה היא בכלל לא שמה לב מה הגובה שלי. כבר בדייט הראשון הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. אחרי שבועיים ידעתי שזאת אשתי". כיום רננה היא בעלת משפחתון ביתי.
הנחת// שני ילדים. פלא בן שבע ויהלי בת ארבע.
*** מורשת חג ***
מקרא מגילה// "מגילת אסתר מזכירה לנו שהמציאות שלנו יכולה להתהפך לטובה בן רגע. זה השורש של כל הצחוק בעולם הזה. בעיני בשר ודם המצב יכול להיראות על הפנים, אבל מתחת לפני השטח המציאות אחרת לגמרי. מתחת לפני השטח קורים הדברים הכי מדהימים שיש. בהסתרה שבתוך ההסתרה – הקב"ה נמצא. זה הכוח האמיתי של הצחוק אצל האדם. הקב"ה נמצא בכל רגע איתנו והוא רוצה שלא נשכח את זה".
משתה ושמחה// "מכיוון שאנחנו יודעים שהקב"ה מנהיג את העולם, אנחנו סוף סוף יכולים לשחרר את השליטה. זה מקום גבוהמאוד. צריך לזכור את זה במשך כל השנה, אבל בפורים יש לכך מצווה מיוחדת".
משלוח מנות// "צריך לתת מנה, אי אפשר לתת סוכרייה על מקל. בצחוק, רק אחרי חמש שניות שאדם צוחק – המוח שלו מבין שהוא צוחק ומתחיל להפריש אנדורפינים. אנחנו יכולים ללמוד מכך שכשאדם צריך לצחוק - הוא צריך מנה של צחוק. מינימום חמש שניות. כשאני נותן משלוח מנות לשכן, כדאי לצחוק איתו חמש שניות".
מתנות לאביונים// "חז"ל אומרים 'אין עניות אלא בדעת'. לפעמים אביון זה לאו דווקא אדם שאין לו כסף, אלא אדם שמרגיש שאין לו כלום, למרות שיכול להיות שיש לו הרבה מאוד. פשוט הוא לא שמח. בפורים יש לנו מצווה חשובה, לא רק לתת כסף – אלא גם לשמח מישהו שקשה לו לשמוח".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***