שליחות בלב הגיהנום

"אמא שלי לא תתראיין", אמרה אגם ברגר לחברתה אגם גולדשטיין, כששהו יחד בשבי החמאס. אגם ידעה שאמא שלה, מירב, היא אדם משפחתי ומופנם שלא אוהב חשיפה. אבל מירב ברגר שברה הרבה מתקרות הזכוכית שלה, כלשונה, מאז שאגם נחטפה באכזריות לעזה. היא מדברת הרבה על אגם בפני קהלים שונים בארץ ובחו"ל, נפגשת עם פוליטיקאים ומנהיגי ציבור ומתראיינת גם כאן בריאיון חשוף. הכול כדי שאגם תחזור הביתה.

אגם ברגר, בת 19, היא אחות תאומה ללי ים, חיילת בפיקוד דרום, ואחות בכורה לבר בן ה־18 ולעילאי בן ה־13. אביה שלומי הוא מנהל פרויקטים בענף הבנייה ואמה מירב היא מהנדסת תעשייה וניהול במחלקת ארגון ושיטות באגד. משפחת ברגר גרה בחולון. אני מגיעה לפגוש את מירב, ובדרך הקצרה מהחניה לבניין אני חולפת על פני שלטי ענק של אגם ברגר ובר קופרשטיין, החטוף הנוסף מחולון. הלובי היפה של הבניין שבו מתגוררת משפחת ברגר הפך מאז שאגם נחטפה לבית כנסת פעיל והומה אדם בשבתות והחגים.

"אגם ניגנה בכינור מגיל שמונה ולמדה במגמת מוזיקה בתיכון קריית שרת בחולון", פותחת מירב. "כשהיא סיימה תיכון, היא בחרה לעשות מכינה קדם־צבאית בעכו, מכינת גל. זו הייתה שנה מאוד משמעותית בשבילה, ולמרות שלא היה לה קל זה היה קושי שהצמיח אותה. אולי הכלים שקיבלה שם ובנקודות נוספות במהלך חייה נותנים לה קצת כוח ויכולת התמודדות בתוך הגיהינום שהיא נמצאת בו". היא שותקת רגע ומוסיפה: "אם כי קשה לי לחשוב על משהו שנותן כוח בגיהינום הזה חוץ מהאמונה באלוקים".

מירב עצמה גדלה בבית מסורתי, אבל מאז שאמה נפטרה לפני כשנה היא שומרת שבת לעילוי נשמתה. כעת, לאחר שאגם נחטפה, כל המשפחה שומרת שבת ביחד איתה. מירב מכניסה אותי לקודש הקודשים, החדר של אגם. החדר מלא בספרי קודש, ועל הקיר רשמו לה חברות כל מיני משפטים שתוכל לקרוא כשתחזור. במרכזו, עטוף בבד לבן, ניצב ספר תורה. "חברה של אחותי סיימה לכתוב את ספר התורה לעילוי נשמת הוריה סמוך למועד חטיפתה של אגם", מספרת מירב. "היא החליטה שהיא רוצה שהספר יהיה אצלנו עד שאגם תחזור".

הספר הזה הקים לעצמו בית כנסת. מאז שהגיע לבית משפחת ברגר הוא מורד בכל שבת ללובי הבניין, שם הכינו בעבורו ארון קודש, ובמשך כל השבת בית הכנסת מלא מתפללים. "זה התחיל עם כעשרה אנשים, ועכשיו מתפללים פה בשבתות חמישים או שישים איש מכל האזור", מספרת מירב. "זה עוצמתי בטירוף. אני לפעמים מבקשת רשות מאלוקים שייתן לי לצלם כדי שכשאגם תחזור היא תוכל לראות מה קורה פה. בשבת יש רב וחזן שמגיע לקרוא בתורה, אנחנו פותחים את הספר וכל השכנים באים, הרב נותן שיעור בהלכות שבת והפרשת שבוע ועושים פה גם סעודה שלישית".

איחול אחרון לפני השבי

אגם חלמה להיות מ"כית טירונים, אבל קיבלה תפקיד של תצפיתנית. "היא לא חשבה שזה נכון לה, זה לא היה משהו שהיא רצתה לעשות", אומרת מירב, "אבל כשהגיע יום הגיוס היא הצליחה לעשות את הסוויץ' והמחשבה שלה הייתה כבר בכיוון של פיקוד וקצונה. אגם היא אדם של נתינה. היא נותנת את כל מה שהיא יכולה בכל מקום שהיא נמצאת". מירב נזכרת בערגה בשיחות עם אגם כשהייתה בטירונות, עשר דקות ביום בשעת הת"ש. "לא היה לה קל והשיחות הללו עזרו לה מאוד". היכולת לחזק את אגם ולתת לה כוח ותמיכה חסרה לה מאוד כעת. "במהלך הקורס היא נבחרה למסלול 'כוכבות' - חיילות שמאתרים אותן מראש לפיקוד. כאשר החליטו לסמן אותה כמועמדת לפיקוד, שאלו אותה למה היא חושבת שמגיע לה תפקיד פיקודי. אגם ענתה שהיא רוצה להוות דוגמה אישית, ושהיא חושבת שצריך לתת לחיילים אמונה וביטחון". מירב נאנחת: "לצערי היא לא קיבלה לא אמונה ולא ביטחון ממפקדיה בבוקר שמחת תורה".

אגם סיימה את קורס התצפיתניות ביום רביעי של חול המועד סוכות. היא שובצה למוצב נחל עוז והייתה מהבנות שהיו צריכות לעשות את החג במוצב. "היה לה קשה להתחיל את התפקיד בחג", נזכרת מירב. "היו לה דמעות בעיניים, אבל היא לקחה אוויר והחליטה שזה לטובה". היא נזכרת שבסוף קורס התצפיתניות ביקשו מהמשפחות לשלוח לבנות ברכה מוקלטת. "בירכתי אותה בהרבה דברים", אומרת מירב, "ובסוף אמרתי לה שהייעוד של האדם הוא במקום שבו הוא נמצא".

למה דווקא זה מה שאמרת לה?

"כי ידעתי שהיא לא רצתה להיות תצפיתנית ושבמהלך הקורס הוצבה בכרם שלום, ורק בסופו התברר שהיא תשרת בנחל עוז. זה טלטל אותה, ורציתי להגיד לה שאומנם אין מה לעשות עם מה שלא בשליטתנו, אבל אפשר לבחור איך להתייחס לדברים ושאם שמו אותה שם, כנראה שזה המקום שלה. עם המסר הזה היא נחטפה, ואני מאמינה שהיא יודעת שלמרות הייסורים, יש לה שם גם שליחות וייעוד".

התפיסה של החיים כשליחות וההסתכלות הרוחנית על המציאות התחזקו מאוד אצל מירב לאחר שאיבדה את אמה, בחודש שבט תשפ"ג. "כשאמא נפטרה התחילו אצלי שאלות קיומיות על משמעות ומהות. אדם יכול לעבור חיים שלמים בלי לשאול את השאלות הקיומיות או לברר לעצמו מהי תכלית חייו. אחרי שאמא נפטרה הייתי שבר כלי, חשתי עצבות גדולה וגעגוע אין־סופי. התחלתי לקרוא ספרים בנושא תכלית החיים". ספר בשם 'לא בחרתי לבוא לעולם' של ד"ר אלעד בן אלול השפיע עליה מאוד. "לא ביקשנו לבוא לעולם הזה. אני לא זוכרת בקשה כזאת", היא מחייכת. "המסקנה שלי מכך הייתה שכולנו כאן בשליחות. אני מאמינה באלוקים שנתן את התורה ושיש אמת ודרך לעשות את הרצון שלו. זו הייתה תחילת המסע שלי".

מתנתקת מהתקשורת, נצמדת לתהילים

בשבת בבוקר, שמחת תורה, התעוררה המשפחה מאזעקות ונכנסה לממ"ד. "אגם התקשרה ואמרה שהיא במקום מוגן, אבל אחרי זמן קצר היא התקשרה שוב ואמרה משהו כמו 'יורים עלינו, אני לא מפחדת' והתנתקה".

דאגת?

"בהתחלה לא. האמנתי שהיא במקום מוגן, כי החמ"ל אמור להיות המקום הכי בטוח בבסיס. דמיינתי בונקר מתחת לאדמה והאמנתי שהיא מוגנת". אבל הזמן עבר ואגם לא התקשרה. "התחלנו להיחשף לכל מה שקורה בדרום והבנו שמדובר באירוע בסדר גודל שלא הכרנו. לא ידעתי למי להתקשר, אפילו לא הכרתי את הסגל. אף אחד לא ידע מה קורה. בשלב מסוים הצלחנו לדבר עם מפקדת שלה שאמרה שהחשמל בבסיס נפל ושהתצפיתניות מנותקות קשר. היא אמרה שברגע שהן ייצרו קשר, יודיעו לנו. בדיעבד מתברר שהמפקדת הזאת ידעה כבר מהבוקר שאגם נחטפה. הסרטון שרואים בו את אגם וחברותיה נחטפות כבר התפרסם במהלך השבת. אנחנו קיבלנו אותו ביום ראשון בבוקר". מירב לא צפתה בסרטון הזה מעולם, אבל שלומי בעלה והבנות זיהו בו את אגם.

"לקראת הערב התחילו להגיע שמועות שמוצב נחל עוז נחרב כליל ועדיין לא שמענו כלום מהילדה", היא נזכרת בכאב. "תצפיתניות ממוצבים אחרים, שהיו גם הן מנותקות קשר, התחילו ליצור קשר עם המשפחות ומאגם אין אות חיים. לפנות בוקר ניסינו ללכת לישון ושנינו, שלומי ואני, הסתכלנו זה על זה בעיניים אדומות ובשתיקה והתחלנו להבין את גודל הסיוט". מרגע שמירב הבינה שהמוצב שבו שהתה אגם נשרף, היא התנתקה מהתקשורת ונצמדה לתהילים. "לא דיברתי עם אף אחד. רק התפללתי".

הטלפון של אגם אוכן בחאן יונס, אבל במשך ארבעה ימים המשפחה לא ידעה דבר. "ביום רביעי, בארבע לפנות בוקר, הגיעו שתי קצינות והודיעו לנו שאגם מוגדרת כנעדרת. רק ביום ראשון הודיעו לנו שככל הנראה אגם חטופה ומוחזקת בידי חמאס. זה היה הרגע שבו התמוטטתי".

אחותה התאומה של אגם, לי ים, היא חיילת שמשרתת בפיקוד דרום. "במוצאי שבת של 7 באוקטובר התקשרו אל לי ים מהצבא ואמרו לה שהיא מוקפצת חזרה לבסיס. היא הלכה לארוז תיק", נזכרת מירב. "הסתכלתי עליה בהלם ואמרתי לה: 'אני לא יודעת איפה אחותך, את לא הולכת לשום מקום!'. היה בי זעם עצום על כל מקבלי ההחלטות, מהזוטרים ועד הבכירים ביותר בדרג המדיני והצבאי. לא הייתי מוכנה לשמוע על חזרה של לי ים לשירות צבאי".

עכשיו היא חזרה לשרת. מה שינה את החלטתך?

"התחלתי לקבל טלפונים מחיילים שהתקשרו מתוך עזה, וסיפרו לי שהם מחזיקים את התמונה של אגם בכיס המדים ומחרפים את נפשם רק כדי לחפש ולשחרר אותה ואת כל החטופים. יותר מעשרה חיילים התקשרו וחלקם אף אמרו לי שהם מוכנים למות כדי להביא לי את אגם בחזרה. אחרי כמה וכמה שיחות כאלה אמרתי ללי ים: יקירה, המדים מכובסים. אחותך בעזה, חיילים מחרפים את נפשם בשבילה. לכי תעשי את מה שאת צריכה למען המדינה".

אחרי חודש קיבלו ההורים מידע מודיעיני שיש אות חיים מאגם. "המסר האחרון שקיבלנו מאגם היה ב־26 בנובמבר, כשאגם גולדשטיין ששוחררה בעסקת החטופים התקשרה אלינו". אגם, שנחטפה יחד עם אמה חן ושני אחיה מקיבוץ כפר עזה ואביה ואחותה נרצחו, שהתה עם אגם בשבי החמאס והתקשרה לשלומי ומירב עוד מהרכב של הצלב האדום. "אגם ביקשה ממנה להתקשר אלינו ולהגיד לשלומי מזל טוב ליום הולדתו שחל ביום שבו היא שוחררה".

מירב משמיעה לי את ההקלטה של השיחה שלה עם אגם גולדשטיין, שהתקשרה אליהם באומץ עוד לפני שהגיעה לידי צה"ל. כל השיחה מלווה בבכי קורע לב של מירב. אגם סיפרה למירב ושלומי שבתם חזקה למרות הקושי העצום. "היא סיפרה שהיא רעבה כל הזמן, אפילו בזמן שהיא אוכלת. הם חיים שם על פיתה וקוטג' ביום", היא מתארת. "החמאסניקים מלבישים את הבנות בחיג'אב והופכים אותן לשפחות. היא סיפרה שיש לאגם הרבה מחשבות ונפילות ושקשה לה מאוד ביום שישי, לפני ששבת נכנסת. היא בוכה כי היא מאוד מתגעגעת ליום שישי אצלנו בבית. היא גם סיפרה שאגם דואגת לי כי היא יודעת באיזה משבר הייתי מאז שאמי נפטרה, וסיפרה שהיא מתפללת כל היום, מברכת על האוכל ומדליקה נרות שבת".

זה הפתיע אותך?

"תיארתי לי שהיא ואלוקים בקשר", אומרת מירב. "היא מברכת על האוכל, למרות שהוא מועט ועלוב, וזו עוצמה בעיניי, להבין שבורא עולם הוא זה ששולח לה אוכל גם במצב הזה". הסיפור שהכי הדהים את מירב היה כשאגם סיפרה לה שדרשו מהן לבשל למשפחות החמאס, להגיש את האוכל ולנקות, אבל כשהגיעה השבת בתה אמרה להם שבשבת היא לא מדליקה אש ולא מבשלת. אגם גולדשטיין סיפרה שאגם מעודדת את שאר החטופות, שהיא קולעת להן צמות בשיער ומשתדלת לתת להן כוח. אני נזכרת במה שמירב אמרה לה בברכה המוקלטת: "בכל מקום שאדם נמצא, שם הייעוד שלו".

שאלת את אגם גולדשטיין על דברים קשים שעברו עליהן בשבי?

"החטופות שהיו עם אגם בעזה מספרות לי רק את מה שאני יכולה להכיל", היא אומרת בכנות. "אין טעם לעשות משהו אחר. אני יודעת שהן עברו ועוברות דברים קשים גם בלי שיספרו לי, ושהן נחשפו לדברים לא פשוטים. אבל פה מנגנון ההדחקה נכנס לפעולה. מבחינתי יש לה השגחה פרטית וה' שומר ומגן עליה. מחשבה אחרת איננה משהו שהנפש שלי יכולה כרגע להחזיק". יחד עם זאת, היא אומרת שלפעמים יש סדקים בהגנה שבנתה לעצמה ואז יש לה גם נפילות ונקודות שבירה.

"מקבלי ההחלטות אשמים בחטיפה"

לאחר שאמה נפטרה, מירב שמעה הרבה שיעורים של הרב מאניס פרידמן ושל הרב אהרן לוי. לאחר שאגם נחטפה, הקצינה שליוותה אותה שאלה אם יש איזו דמות שהייתה רוצה לפגוש ולהתחזק ממנה. "שאלתי אותה אם היא יכולה להביא את אמא שלי", היא מחייכת. "היא אמרה שאת זה היא לא יכולה לעשות, אז ביקשתי להיפגש עם הרב אהרן לוי. הרב הגיע וישב איתי במרפסת, מול התמונה הגדולה של אגם. הוא שאל אותי מה אני חושבת שהכי קשה לאגם בשבי. עניתי שמה שהכי קשה לה זו הדאגה שלה אלינו. ואז הרב אמר לי: אז אל תיתני לה סיבה. זה היה הדבר שהקים אותי. הבנתי שאם שאני אקום ואתפקד ולא אשבר, זה מה שהכי יעזור לאגם. זה היה אחרי חודש וחצי שהייתי בהלם ובהתמוטטות, שבו הייתי רק עם התהילים, לא דיברתי עם אף אחד ולא יצאתי מהבית. השיחה עם הרב הייתה אחד הרגעים המכוננים בשבילי".

מירב התחילה לצאת מהבית ולפעול למען אגם. המפגש הראשון שאליו יצאה היה מפגש של משפחות החטופים עם אריה דרעי. "אחרי חודש וחצי שלא יצאתי ולא דיברתי ורק רציתי להתנקם במי שאחראי על ההפקרה של אגם, נפגשנו, משפחות התצפיתניות החטופות, עם דרעי".

מה אמרת לו?

"הטלתי בו אימה", היא אומרת. "מאז הפגישה שלי איתו הוא לא נפגש יותר עם משפחות חטופים. אני זעקתי שם את זעקתה של אגם. אמרתי לו שאני חושבת שהוא צריך להיכנס לתוך מערות בהרי ירושלים, להרעיב, להצמיא ולהפחיד את עצמו ולזעוק לאלוקים כמו שאני שומעת את הזעקה של אגם".

מה הזעקה שלה אומרת?

"היא אומרת לי: אמא אלוקים איתי, אבל איפה אתם שתבואו להציל אותי? אמרתי לדרעי שהם קושרים לי את הידיים ולא מאפשרים לי להציל אותה".

גם השתיקה של העולם מכאיבה לה ומזעזעת אותה מאוד: "לא תיארתי לעצמי עד כמה העולם אכזר, עד כמה שולט בו שלטון והון, חוסר מוסר ומצפון. ילדות בנות 19 משלמות מחיר כל כך כבד על עוולות של עולם שלם. עד היום אני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות שלי, כאמא, אין מה לעשות? אמרתי לדרעי: אתם, במחדל שלכם, חטפתם אותה, לא החמאס! לי אין יכולת לממש את הברית שיש לי עם הילדה שלי! אני אמא שלה, איך אני לא יכולה להציל אותה? אתם חטפתם אותה ואוזקים אותי מלהציל אותה". עם זאת, מרב מדגישה שלמרות שהפגישה עם דרעי הייתה קשה, הוא פועל רבות למען החטופים וכך גם אשתו יפה. "יפה דרעי ארגנה לאחרונה שבת של משפחות חטופים וזה היה מאוד מאחד ומבורך".

למרות הדברים הקשים שאמרת, האמונה שלך חזקה.

"עד כמה שזה לא נתפס ולא הגיוני, זה מחזק בי את האמונה. כשנגמר השכל - מתחילה האמונה והיא קיימת כל הזמן. יש בורא ומנהיג לעולם".

ועליו את לא כועסת?

"אני לא יכולה להשליך עליו תכונות אנושיות ותוכניות שלנו. אני לא יודעת למה זה קרה, אבל אני יודעת שזה לטובה. שאלת הלמה היא שאלת כפירה. אם אני מאמינה בקיום ה' ושהכול ממנו, שהוא ברא שמיים וארץ, הוציא את עם ישראל ממצרים ובחר בנו לעם שלו, אז אני מאמינה שגם זה ממנו וגם זה לטובה. זה לא מפחית מהכאב והסבל, מהגעגוע, הייסורים והקושי, אבל זה מבחן האמונה האמיתי. הרי אם זה כל כך לא הגיוני, אז כנראה שזו התשובה. מי חלם לקום לרגע הזה של 7 באוקטובר? את יכולה לחשוב על הרבה דברים לא טובים שיכולים לקרות, אבל אירוע כזה אי אפשר לדמיין". למרות הכול, היא בטוחה שהכול בידי שמיים: "כשה' ירצה - הוא יוציא אותם, זו לא בעיה בשבילו. את אורי מגידיש הוא הוציא וגם את פרננדו ולואיס הוא הוציא בנס גלוי".

גם לאגם, למרות שלא גדלה בחינוך דתי, הייתה אמונה חזקה. "בגיל 16 היא עשתה לוח חזון, שזה לוח קנבס שעליו מדביקים תמונות, משפטים ומילים שמייצגים את האדם ואת מה שהוא רוצה בחייו", מספרת מירב. "אגם כתבה שם 'סיפור חיי – אמונה'. ביום הולדתה האחרון קניתי לה יומן שנקרא ברחבי השמיים'. זה יומן שכותבים בו מחשבות אישיות ומשובצות בו אמרות מחזקות. היא כתבה שם 'אני בטוחה באלוקים שהוא איתי בכל צעד ואני מבקשת אהבת חינם'. זו הייתה הבקשה שלה ליום ההולדת! אני באמת מאמינה שהיא בשליחות". מירב מאמינה שהחטופים מביאים להתעוררות רוחנית גדולה: "הם הביאו להתעוררות עצומה בעם ישראל, למרות שהם בתוך האפלה, החושך והשעבוד. בלי החטופים, רוח החיילים בעזה לא הייתה כל כך חזקה ומרוממת".

רגע שנוגע בנצח

עילאי, אחיה של אגם, חוגג בימים אלה בר מצווה. מירב, שקיוותה כל כך שאגם תהיה בבית ותוכל להשתתף בבר המצווה, נאלצת לארגן את האירוע בלעדיה.

איך את עוברת את הימים הללו?

"אנחנו בעשייה מול מקבלי החלטות ואנשים בעלי השפעה. שלומי היה בוושינגטון, אני הייתי בקונגרס ובסנאט. הבנות טסו לז'נבה ולהאג ונפגשו עם נציגי האו"ם והצלב האדום". מול מקבלי ההחלטות הם עושים את המאבק של התצפיתניות שנחטפו. "כעת אנחנו חמש משפחות. בתחילה היו שבע תצפיתניות חטופות, אבל אורי מגידיש שוחררה ונועה מרציאנו לצערנו נרצחה".

מירב מרבה גם בעשייה רוחנית למען אגם: "אני חושבת שכמות הפרשות החלה שעשו בשביל החטופים מאז 7 באוקטובר עולה על כמות הפרשות החלה שעשו מאז קום המדינה ועד שמחת תורה". היא מספרת על אולפנה בבת ים שאימצה את אגם ותלמידותיה ביקשו לעשות הפרשות חלה לזכותה. "הן חשבו שיצליחו להגיע למאה, אבל היו יותר מ־300 הפרשות חלה לזכותה. מגיעות תמונות של הפרשות חלה מפלורידה, מניו יורק, מלונדון. זה מרגש".

למירב יש סיפור מיוחד הנוגע לקבר רחל: "ביום השלושים לפטירתה של אמי, חלמתי שהיא באה אליי ואומרת לי: בואי איתי למשרד הפנים, אני רוצה להוציא לך תעודת לידה חדשה ולקרוא לך רחל. בחלום, הבנתי את זה כסמל ללידה מחדש, כי כשאמא נפטרה הרגשתי שחלק גדול ממני מת. היא הייתה כל עולמי והיה לי קשר עמוק איתה. השם רחל התחבר לי עם רחל אימנו, ובחלום אני מבינה את זה ושומעת את הפסוק 'מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך'. פה החלום נעצר. הבנתי שאמא מבקשת ממני: די עם הבכי, די לדמעות. כיבדת אותי, אני במקום טוב, יש שכר לפעולות שלך. די לבכות".

זמן קצר לאחר שאגם נחטפה התקיימה ההילולה של רחל אימנו. "זו הייתה הילולה בסימן השבת החטופים - ושבו בנים לגבולם, ושבו מארץ אויב", אומרת מירב. "העבירו בכל מיני זומים את ההילולה של רחל אימנו, ואני הסתכלתי ופתאום הכול התחבר לי: הפסוקים ששמעתי בחלום לא נגמרים ב'מנעי קולך מבכי' אלא ב'שבו בנים לגבולם'. מבחינתי זה חלום נבואי".

מה הציפייה שלך ממקבלי ההחלטות?

"שיחזירו אותה. הם אחראים. אני גם אומרת להם את זה: לא החמאס חטפו אותה. אתם חטפתם אותה. זה המחדל שלכם. הפקרתם אותם פעם אחת, אי אפשר להפקיר אותם פעמיים. הם צריכים להביא את הילדים שלנו כאן ועכשיו, מיד!". היא גם מצפה שכל העולם יבין שיש לנו זכות אבות על הארץ. "צריך מדיניות שבה אנחנו לא נתנצל ולא נבקש רשות מאף אחד כדי לחיות פה בביטחון".

חשוב למירב שכל אחד יעשה מה שהוא יכול כדי להביא לאחדות ולהקטין את המחלוקת. "יש עשייה מטורפת של טוב בתוך החושך. אני משתתפת בהרבה כינוסים למען החטופים, מקבלת כל הזמן משלוחים של ארוחות צהריים הביתה, אנשים עוזרים בכל מה שרק אפשר להעלות על הדעת. יש המון עשיית חסד ואחדות ואהבה, אהבת חינם, כמו שאגם ביקשה. הרי מה זו אהבת חינם? להסתכל על האחר ולעזור איפה שאפשר. לכל אחד יש משהו שהוא יכול להשלים לשני, לשמח אותו. אם כל אחד ישלים את החסר של זולתו - הגאולה תבוא בעזרת ה'".

מירב הולכת לדבר בערבי חיזוק רוחניים, אבל נמנעת מתקשורת: "אני לא ניזונה מתקשורת ונוכחתי לדעת במלחמה הזאת עד כמה התקשורת יכולה להזיק. תקשורת צריך כדי להעביר מידע, אבל בשם זה עושים עוול ונזק ולכן אני לא משתפת עם זה פעולה. אין בזה אמת. אני נמצאת רק במקומות שבהם אני יכולה להגביר אמונה ולהתחבר גם לאמונה של אגם".

בצעדה האחרונה למען החטופים הצטרפה משפחת ברגר למקטע של יום שישי ולמסע האלונקות. "חוויתי שם את אחד הרגעים הכי מצמררים ומרגשים בעוצמתם שחוויתי בחיי. היינו בנקודת ההזנקה ועמדנו שם עם האלונקות ועם תמונות של אגם, וברקע התנגן השיר 'הביתה'. עשרת אלפים איש השתתפו איתנו בצעדה הזאת. הבטתי לשמיים ועם כל הקושי אמרתי תודה לאלוקים ולאגם. אם באנו לעולם הזה, שהוא זמני, זה בשביל רגעים כאלה של נגיעה בנצח והתעלות הנפש. זה היה רגע שהוא מעל הטבע".

***