לפני הרבה שנים, בטיול שאחרי הצבא, טסתי ליפן. סיפרו לי שיפן היא כמו כוכב אחר מבחינה תרבותית אבל הבנתי את זה רק כשהגעתי לשם.
לכל מקום בעולם יש את האותנטיות והדברים הייחודים לו אבל ביפן יש משהו אחר: תרבות ואיכות עתיקות ועמוקות הכרוכות במודרניות חדשנית, מתוחכמת ואותנטית. ציות מסורתי מופלא בעטיפה נוצצת ומהפנטת.
פגשתי בזה לאורך כל השהות שלי שם, החל מהיפנית הצעירה, שלא הבינה מילה ממה שאמרתי מלבד שאני מחפשת בנק, אך ליוותה אותי לבנק וחיכתה איתי עד שאסיים את סידוריי, דרך הגברים היפנים שבסוף יום העבודה הארוך יוצאים לשתות עם הבוס במקום לחזור הביתה ועד לאנשי היאקוזה, שכל העסקים ברחוב משלמים להם דמי חסות וכשהם רוצים להעמיד מישהו במקום, הם חושפים אצבע קטועה או זרוע מקועקעת לעייפה. בשום מקום בו טיילתי לאחר מכן - במזרח, באוסטרליה, באירופה או בארה"ב, לא חשתי שאני נכנסת לעולם שחוקים אחרים לחלוטין עובדים בו כמו ביפן.
עד שחזרתי בתשובה.
אני קיבוצניקית מבטן. גדלתי במקום חילוני עד העצם שבו הדת נחשבה למשהו ארכאי ומטופש ולעיתים אף מסוכן ובזוי. לא ידעתי כלום על היהדות ולכן, במסיבת סיום מסלול של חברים ביחידה מובחרת, השתוממתי לגלות שחובש הכיפה היחיד בצוות נמנע מללחוץ ידיים לנשים. הייתי כל כך בהלם, שהצקתי לו במשך כל המסיבה (סליחה ארי). כשעבדתי אצל משפחה שומרת מצוות באוסטרליה כשמרטפית, לא הבנתי מהו הכלי המוזר בעל שתי הידיות המשונות ולמה הוא נמצא מתחת למיטות של הילדים.. בכל פעם הייתי מחזירה את הנטלות אחר כבוד למטבח כי זה מקום כלי הבישול וההגשה, מוזרים ככל שיהיו.
לאחר כמה שנים, כשהתחלתי את מסעי בשבילי התשובה, חזרה אצלי התחושה של ביקור בכוכב אחר כששוב גיליתי עולם בו שולטים קודים עתיקים וערכיים שלא הכרתי, קודים שכולם מצייתים להם וחיים לאורם. אמנם העטיפה הנוצצת והדיגיטלית לא הייתה שם, אבל היה שם משהו אחר: זה היה שלי. גיליתי ערכיות עתיקה ששייכת אלי למרות שמעולם לא נחשפתי אליה.
אם ביפן הרגשתי כמו בכוכב אחר, הביקור שלי בעולם היהודי היה כמו לגלות מפלס נסתר ורחב מימדים בבית שגרת בו שנים, הטומן בחובו ערכים ואמונות שונים לחלוטין מאלה שעליהן שגדלתי. קצת כמו ביפנית, שפה שבה יש המון מילים שמצטרפות למילה 'תודה' או 'שלום' כי אין סוף לנימוס ולדרך הארץ, גיליתי למשל שכשאני משוחחת עם אדם חרדי, לא נהוג לשאול אותו 'מה שלומך' אלא 'מה שלומכם'.
כשביפן עברו ברחוב לוחמי סומו בלבוש מינימלי, לוחצים ידיים לכל המעריצים שהתגודדו סביבם, התפלאתי לגלות שאלה גיבורי התרבות של היפנים בעוד שבעולם החרדי, להבדיל כמובן, הופתעתי לראות תמונות של רבנים מזוקנים מעטרות את קירות הבתים. היפנים יושבים על כסאות בר גבוהים מול דלפקים, אוחזים קערית קטנה ביד אחת ובשנייה משליכים את המזון לפה במהירות באמצעות שני מקלות ולהבדיל, היהודים הדתיים נוטלים ידיים, לא מדברים עד לברכה על הלחם ומקנחים במים אחרונים וברכת המזון.
העולם החילוני, הגם שהוא יהודי, שונה בצורה קיצונית מהעולם הדתי ובוודאי מהעולם חרדי ולמרות שאני בעלת תשובה מזה שנים ארוכות, ישנם דברים בעולם החרדי שלעולם כנראה אתקשה להבין לקבל וזרות שאולי לעולם לא תתפוגג.
לוף או קוגל?
מטרת תיאור השוני בין העולמות היא להמחיש את חוסר ההבנה והאחריות של אלה הקוראים כעת לגיוס מסיבי של חרדים מבלי לתת את הדעת לכך שאי אפשר להלחים עולמות בכוח. הדיבורים על גיוס חרדים עכשיו! מיד! יכולים להיאמר רק ע"י מי שלא מכיר (ולא מעוניין להכיר) את העולם החרדי. חוסר ההכרות הזו מאפשר לפזר סיסמאות נבובות ולאיים בכוחנות. אם המטרה היא להסית ולפלג הרי שהיא מצליחה, אבל אם המטרה היא להביא לגיוס חרדים, היא מוחטאת לחלוטין.
הצבא הישראלי באופיו הוא חילוני מהשורש. נכון שבקרב לוחמי היבשה אנו רואים שינוי עצום אך לצה"ל הגדול על כל אגפיו השינוי טרם חילחל. החילוניות באה לידי ביטוי בצבא בהמון ניואנסים כמו גם באווירה, אם זה בשפה ובביטויים, באגרסיביות המתלווה לחיי הצבא המחייבים קשיחות ונטרול הרגש, בחברה מעורבת של גברים ונשים ובעוד ניואנסים רבים. הצבא הוא מערכת גדולה שפועלת באופן טכני.
שמירת המצוות בצבא אינה אינהרנטית או מתוך בחירה אלא הכרח שנכפה על המערכת. ברירת האורז, הפרדה מגדרית וכניסת שבת חורפית מוקדמת מהווים עבור הצבא עומס מיותר והמערכת מקבלת את הכללים הללו על עצמה כמי שכפאו שד. אדם חרדי, שכל חייו מחונך להדר במצוות ולבנות סביבן את חייו, לא יכול להתנהל בתוך מערכת כזו. דרישה מבחור חרדי, הרגיל בשמירת העיניים והלשון, דיבור בשפה נקיה וללא הרמת קול וחי בהפרדה מגדרית, להשתלב בצבא היא כמו לדרוש מצעיר ישראלי להשתלב בטקס תה במקדש בקיוטו. אי אפשר לדרוש מהחרדים להניח את החרדיות שלהם בצד לשנתיים כדי להתגייס, ממש כפי שלא ניתן לצפות מחילוני שיהיה חרדי לכמה שנים. זה לא ריאלי ולא הוגן.
מי שטובת המדינה, הצבא והעם לנגד עיניו, ייטיב לעשות אם יוריד את גובה הלהבות וינסה לדמיין קבוצת יפנים מתגייסת לצה"ל. עומק ההכנה והמאמץ שידרש כדי לשלב אותם, כולל הצורך לראות את העולם מנקודת מבטם בכדי להבין איך נכון לעשות זאת, הוא עצום.
שילוב החרדים בצה"ל (אלה שלא תורתם אומנותם כמובן) יכול להיות מבורך ולהוסיף הן לצה"ל והן לחברה החרדית כוחות גדולים וחשובים, אלא שאם ננסה לדלג על שלבי ההכנה, הלימוד ההדדי ובניית התוכניות המתאימות, אנו צפויים לכשלון ולמפח נפש. לא חבל?