הבה ונתלקח

כשהיינו ילדים הייתה לנו פעילות חופש־גדול ייחודית ומקורית. היא לא עלתה כסף, אפילו לא יצאנו מהבית בשבילה. כל מה שנדרש כדי לבצע אותה היו ספות, ספר, אבא, ילדים, ואמא שגיבתה אותנו מהמטבח.

אחת ליומיים בערך אבא שלי היה מוציא ספר מסדרת 'אלף זמר ועוד זמר', וכולנו הילדים היינו יושבים יחד ושרים את השירים. היו כללים: מתחילים מההתחלה, שרים לפי הסדר, כל שיר שהתחלנו שרים עד הסוף, וכשאבא לא זוכר איך בדיוק הולך השיר רצים לאמא למטבח. שם, בין השניצל לפירה שהיו מתבשלים לארוחת הצהריים, אמא שלי הייתה נזכרת במנגינה האבודה ושרה את השיר. בכל פעם התקדמנו כמה עמודים, לפי הכוח ומצב הרוח, ובכל חופש גדול היינו מסיימים את שלושת הכרכים של אנציקלופדיית השירה העברית.

הנוהג הזה גרם לי להכיר כל מיני שירי אנו באנו. אפשר לומר שההשכלה הכללית שלי בשירי חלוצים קשורה באופן הדוק לבחירה של עורכי 'אלף זמר ועוד זמר' איזו יצירה תיכנס לספרים ומה יישאר בחוץ. זה, והטעם של המורה למוזיקה בבית הספר היסודי שהרביצה בנו שירי בסיס בקאנון של הישראליות (למה לא לומדים יותר מוזיקה בבתי הספר?).

אחד השירים שתמיד נראו לי פרועים וקצת תלושים הוא 'שיר שמח', שנכתב בשנות החמישים של המאה הקודמת. זה שיר שהפזמון שלו הוא משתה יין, אבל הבתים מדברים על עצב ושמחה, על כוח ונחמה ואפילו על עם ישראל וגאולה. חידה.

את התהייה העתיקה הזאת פתר השבוע חזי עמיאור מהספרייה הלאומית בפינה המתוקה שלו בתוכנית של קלמן ליברמן. עמיאור מביא מדי שבוע שיר עברי ואת הסיפור שעומד מאחוריו. הפעם הבחירה שלו, ולא בפעם הראשונה, היא היסטורית ועכשווית וגם מתאימה ללוח השנה העברי.

עמיאור החל את דבריו בתזכורת לאירוע קשה, שיום השנה שלו חל השבוע - הפיגוע במעלה עקרבים. שבעים שנה חלפו מאז, אבל השם של האירוע ההוא נצרב בזיכרון הלאומי. אחד עשר בני אדם נרצחו באוטובוס שעשה את דרכו מחגיגות חמש שנים להנפת דגל הדיו באילת. חיילים שנקלעו למקום נסו על נפשם בבהלה, ורק מנהל אגד באר שבע, שראה שהאוטובוס מאחר, החליט לנסוע למקום ולבדוק מה קרה. הוא מצא את מירי בת החמש, ניצולת הפיגוע, מתחבאת מתחת לספסל. הוריה ואחיה נהרגו.

עמיאור סיפר שהאסון הלאומי הזה "הכניס את המדינה להלם ולאבל. ההלוויות נערכו ביום פורים, כך שהמדינה הייתה באבל בפורים עצמו. חלף יום פורים ובליל שבת, מוצאי פורים, נערכה מסיבה של שחקנים ומשוררים במועדון מילוא בתל אביב. הרוח החיה שם היה המשורר יעקב אורלנד, שהיה ראש הממשלה של המסיבה. אבל מי הופיע במסיבה? ראש הממשלה האמיתי, משה שרת". לא פחות ולא יותר. ראש ממשלה מגיע למסיבת פורים של אנשי בוהמה, ככה בהפתעה. אבל שרת לא בא כדי להצטלם. הוא הגיע עם משימה לחוגגים. "הוא בא אל אורלנד ותופס גם את המנחה, מרדכי זעירא, ודורש מהם: כאן ועכשיו אתם כותבים שיר שירים את המורל הלאומי, וכך קרה. הם כתבו 'אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו', גם כשיש כזה אסון גדול, 'הבה ונתלקַח מן השמחה שבנו', אחר כך הוסיפו גם 'אבוי למתייאש הלילה יש לשמוח'". עמיאור מציין שהשיר הזה הוא שיר המשך לשירי תל אביב הקטנה, שנכתבו ברוח "לשכוח את הכול, הופכים את המצברוח, שותים יין". אבל זה לא רק זה. מחברי השיר כנראה דלו את השורות מעומק התודעה שלהם.

"הבה ונתלקח מן השמחה שבנו". בכל אחד מאיתנו יש אוצר אפילו קטן של שמחה, איזו הודיה על היש שהוא יכול למצוא. לפעמים נסיבות החיים גורמות לאוצר להתכווץ או להתחבא. את השמחה הזאת צריך להבעיר, לתת לה להתלקח, אבל המקור שלה נמצא אצלנו בפנים.

"אבוי למתייאש" זה תמיד נכון. לא בטוח שתמיד אפשר לקיים את "הלילה יש לשמוח", אבל אפשר להסכים על כך שאסור להתייאש אף פעם. שייאוש הוא לא אופציה. שאם מגיעים לצומת חסרת המוצא הזאת, סימן שטעינו בדרך וצריך לחפש שוב שביל אחר.

אבל מכולם, הבית האחרון הוא בעל האמירה החזקה ביותר: "הַיי, הַיי/ הלילה ייגאל מי, כל מי שנשמה בו/ היי, היי/ כל איש בישראל – ניצוץ של נחמה בו!" מי שיודע שהוא מחובר לעם הנצח, שהסיפור שלו מושגח ולא נגמר, יש בו ניצוץ של נחמה. די מדהים ששניים ממובילי הבוהמה התל־אביבית הוציאו מתחת ידם כזה שיר. נדמה לי שבנסיבות חיים אחרות הם יכלו לגדול להיות שני רביים חסידיים.

כל זה קרה לפני שבעה עשורים בדיוק, אבל נראה כאילו נכתב היום.

אסתר, קריאה חדשה

עוד לא סיימתי אותו, אבל בטח עד שתקראו את השורות האלה זה כבר יקרה. הספר 'בימים ההם' של הרצל לקס (לא, אין קרבת משפחה) הוא ספר שהכניס אותי לפורים כבר לפני כמה שבועות, כשלקחתי אותו ליד. לקס, שלפי ההקדמה לספר מכור לתנ"ך, סיים אותו בכיתה ג' בפעם הראשונה ומאז לא מפסיק לעיין בו, החליט לעשות מעשה. הוא לקח את מגילת אסתר המוכרת כל כך וכתב אותה בעברית עכשווית תוך שהוא מרכיב בתוך העלילה הקשרים תנ"כיים, היסטוריים, מדרשיים ופרשניים, וגם כאלה מעולם הידע הכללי. מדי פעם לקס משלים את הפערים בעלילה ובפסוקים בעזרת הדמיון שלו, באופן שאינו סותר את העלילה, והתוצאה היא רומן תנ"כי, אבל כזה שנאמן למקור ולרוח היהדות.

נכון שספרים רבים כבר נכתבו על מגילת אסתר, ושחוץ ממילים כמו אחשדרפנים ורמכים כל מי שעוסק במגילה בכל שנה מרגיש שהוא לא צריך שיסבירו לו מה קורה שם. ובכל זאת הספר הזה מחדש. הוא פורש רוחב יריעה מזמן יציאת מצרים דרך סיפור שאול ואגג, מכליל בתוכו את דניאל ומלכי בבל ופרס ומגיע עד ימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה, וגם מספק פרשנות מפתיעה לפרקי סוף המגילה ומחבר אותה למקדש. הספר רצוף בהפניות למקורות, כך שהקורא יכול גם לדעת מאין הוסיף המחבר פרט כזה או אחר ועל מה הסתמך.

חשוב לציין שלקס, שכותב באופן ריאליסטי, אינו מסתיר את העובדה שנשים וגברים עברו התעללות מינית בידי עמלקים, ואת האמת הפשוטה שאסתר הייתה רעייתו של אחשוורוש בניגוד לרצונה. כדאי לשים לב במיוחד לשתי סצנות קשות של עמלק במדבר ושל אגג בימי שאול. ועם כל זה, כל מי שאוהב את התנ"ך ואת המגילה ורוצה להבין את העלילה במלואה (וגם להתווכח עם חלק מהרעיונות של המחבר) מוזמן לקרוא את הספר, שיצא בהוצאה פרטית. הסגנון הוא של סופר חובב ועדיין לא מקצועי, ועם כל זה אני ממליצה בחום.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***