כשהייתי צעיר לא סבלתי חתונות. לא בגלל איזו קונספציה מגובשת לגבי מוסד הנישואין אלא בגלל הריקודים. אוי איך שנאתי ריקודים בחתונות. קשה לי להגיד בדיוק למה. אולי התנועות המוזרות היו העניין, ה"שני צעדים קדימה אחד אחורה" הזה, שמי שהמציא אותו צריך לתת לו פרס ישראל ואז חמש שנים בכלא כדי להמחיש עד כמה ההמצאה שלו מוצלחת והרסנית בו זמנית. לא הצלחנו אף פעם להתקדם מעבר לסגנון הזה, אם להיות כנים. יש מי שמנצל את ההפוגה הקבועה בין ה"שני צעדים קדימה" ובין ה"צעד אחורה" בשביל לאלתר איזו הנפת רגל מרשימה לשדרוג הריקוד בתקווה שאיזו גברת מהצד של הנשים תיתן בו את עיניה. אבל אחרי כמה ניסיונות, גם התנועה הזאת נעשית חזרתית ומשובלנת. ונכון, יש גם את מעגל הזקנים, המקבילה הדוסית למנהג האסקימוסי לשלוח את סב המשפחה הלא יצרני על קרחון ללב האוקיינוס ושלום שלום. לא משהו להתגאות בו.
עוד סיבה שבגינה לא אהבתי לרקוד בחתונות הייתה בגלל שהרגשתי שיש עליי לחץ לרקוד. "מוכרחים להיות שמח!" שכזה. ואם החלטת לשבת בשולחן בזמן שכולם רוקדים... הו הו, הדודה הייתה אז שואלת בביקורת מגולה ואהבה מסותרת: "יאיר, למה אתה לא רוקד???". כאילו אם אני לא ארקוד אז הקידושין מבוטלים למפרע.
על כל פנים, על רקע סלידתי מריקודים בחתונה זרחה דמותו של דוד שלי, דניאל, שהיה אוהב מאוד לרקוד בחתונות. מה זה אוהב. הוא לא חיכה לאף אחד כדי להתחיל לרקוד ולא חשב לסיים רק בגלל שנשאר לבדו. אני זוכר את עצמי מביט בו בפליאה, הוא היה רוקד עם עצמו עוד לפני שזה היה מגניב. הוא רקד עם עצמו בתקופה שבה היה לזה מחיר חברתי. אבל לא היה אכפת לו. הוא רקד מההתחלה עד הסוף ואז אחרי הסוף. הוא רקד כאילו יש לו מניות בתזמורת. ואני נגנבתי מזה לגמרי והערצתי את זה לחלוטין. לא שהצטרפתי אליו כמובן, אני לא השתגעתי (טוב, אולי קצת הצטרפתי. היה קשה לעמוד מנגד).
אף פעם לא שאלתי את דוד שלי מה היה לו כל כך דחוף לרקוד כל כך הרבה בכל חתונה. אבל לימים, בבר מצווה של אחי הקטן (אותו אח שאגב מתחתן ממש בקרוב, תודה רבה), יצא לי לשוחח עם דוד שלי. זה היה שנה אחרי ההתנתקות, אני מניח שהשיחה התגלגלה לאן שהיא התגלגלה בעקבות הגירוש. בכל אופן המשפט שאני זוכר שהוא אמר לי הולך ככה. הוא אמר לי, וכנראה לעוד אנשים שהיו שם, בהאי לישנא: "ליהודים לא עלינו תמיד תהיה סיבה להיות עצובים. ולכן כשיש ליהודי הזדמנות וסיבה לשמוח, הוא חייב לתפוס אותה בשתי ידיים ולחלוב אותה עד הסוף".
אולי זה לא היה בדיוק בדיוק בהאי לישנא, ייתכן שאני מנסח את זה במילים שלי. אבל זו הייתה מהות האמירה. זו הייתה הפילוסופיה. וכך ככל הנראה הוא חי. עד שבעצמו נרצח בפיגוע והשאיר אותנו עם עוד סיבה להיות עצובים.
ואני מספר את כל זה כי יצא לי להופיע באדר הזה בכמה וכמה מקומות (לא שאני מחפש בכוח להוכיח שאני מצליחן אבל זה קריטי לסיפור, מה נעשה). בכל אופן, ברוב המקומות שבהם הופעתי הייתה התלבטות האם בכלל לקיים את ההופעה בתקופה כזאת. ואני מבין את ההתלבטות. אז בכל המקומות הללו פתחתי את ההופעה במשפט הזה של דוד שלי.
כי זו התקופה שאנחנו חיים בה. קשה מאוד מאוד. אבל באותה המידה, אם יש לנו הזדמנות לשמוח, פורים, אדר - חייבים לנסות לנצל אותה. וזו שמחה קשה, קשה מאוד. אבל לשמוח כשקל זו לא חוכמה. אם זה תמיד היה קל, לא היו אומרים לנו ש"מוכרחים" להיות שמח. ולא הייתה "מצווה גדולה" להיות בשמחה תמיד.
כדי להסביר למה כל כך חשוב לשמוח גם בתקופה כזאת עדיף ללכת לגדולים ממני, אני רק יודע שחייבים לנסות. כי אנחנו בפשטות, זקוקים לזה כמו אוויר לנשימה.
אני זוכר איזה פורים שחל אחרי פיגוע. לא זוכר איזה בדיוק, ובבית הכנסת שבו אבא שלי היה רב ביקש אחד המתפללים להרעיש בהמן פחות חזק השנה ויותר סמלי, בעקבות האירועים. ואבא שלי זיכרונו לברכה אמר: מה פתאום. השנה דופקים יותר חזק, והכי פחות סמלי. חייבים לשמוח.
והשמחה הזאת לא אומרת ששכחנו איפה אנחנו נמצאים ומה מתחולל בחוץ, הרי אי אפשר באמת לשכוח. אבל היא אומרת שאנחנו בוחרים לחיות. שאנחנו לא נותנים להמנים לנצח.
זו שמחה לא קלה. אבל גם לרקוד לבד עם עצמך אחרי שהלהקה התחילה לקפל את הכלים זה לא קל. ובכל זאת זה אפשרי, במו עיניי ראיתי.
אז אני רוצה לאחל לכם, קוראים יקרים, וגם לעצמי (גם לי מגיע) שנצליח לשמוח בפורים השנה, כל אחד במקומו, כמה שהוא יכול, כמה שהוא מצליח. ונתפלל לימים שבהם יהיו לנו כל כך הרבה סיבות לשמוח, שכבר יכאבו לנו הרגליים מרוב ריקוד. כאילו יש לנו מניות בתזמורת.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***