מה שמכונה "ההתנגדות הפלסטינית", שכוללת גם את הרשות הפלסטינית וגם את החמאס, מעוותת המציאות על בסיס יומיומי.
בעולם שבו הסטנדרטים המוסריים מפוקפקים והחשיבה הלוגית הצטמצמה לקבלת שחקנים הוליוודיים כמומחים, נראה שאולי השקר משתלם.
המשחק הזה הגיע לאחרונה עד לנשיא ארה"ב. כאשר ג'ו ביידן, בנאומו האחרון, אמר כי "יותר מ-30,000 פלסטינים נהרגו, כשרובם אינם אנשי חמאס", הוא חצה את הגבול מבעל ברית איתן – ואימץ את תפקיד דובר החמאס. נראה שהוא קנה את כל השקרים או שהמצפן המוסרי שלו נכנע סוף סוף לאינטרס האישי הפוליטי.
עם זאת, ההיסטוריה, מההאשמה המופרכת בטבח בג'נין ועד לאירוע "מאות ההרוגים" בתקיפה ישראלית בבית החולים אל-אהלי, מלמדת על הגזמות במקרה הטוב ושקר מוחלט במקרה הרע. בטוח שהנשיא ביידן מבין את זה. האם האדם עם הגישה למודיעין הכי אמין בארצות הברית היה כה מבולבל עד שהוא למעשה האמין לשקר הברור של החמאס?
בעזה, שבה הנתונים הרשמיים אינם מבחינים בין לוחמי חמאס לאזרחים, כאשר לוחמי חמאס רבים אינם לובשים מדים, אין מספרים אמינים. העיוותים חורגים הרבה מעבר לזיוף הסטטיסטיקה. הנרטיב של קורבנות שהם טיפחו במהלך השנים, ההיסטוריה של היותם קורבנות של פרויקט קולוניאליסטי, ה"צדק" שהם ראויים לו, אפילו באלימות – כל זה הפך לחלק ממאמץ מרוכז ומודע כדי לנצח במלחמות בהן הם מפסידים.
החמאס לא נכנע כי הוא לא חייב ולא נאלץ להיכנע. כל עוד עבודתם נעשית על ידי אחרים, כל עוד תשומת הלב מתמקדת לא בברבריות של ה-7 באוקטובר אלא בסבל המתוכנן של אוכלוסיית עזה, כל עוד ההטעיות היומיומיות מתפרסמות על ידי עיתונות צמאה לחדשות, הם לא צריכים להשתנות. אבל כל זה לא מקרי, זה חלק מהאסטרטגיה של ארגון שיודע היטב שאינו יכול לנצח במלחמה קונבנציונלית. וכך, חמאס מתמרן במלחמה פסיכולוגית לא קונבנציונלית שבה הנשק המועדף הוא האוכלוסייה האזרחית, והמטרות הן אזרחים נאיביים מתרבות מערבית שמסרב להבין את כוונותיה האמיתיות. למרבה הצער, כל זה היה צפוי.
השימוש באזרחים לא רק כמגן אנושי הגנתי נגד כוח צבאי, אלא גם כמגן אנושי פסיכולוגי והתקפי נגד המערב קיימת כבר שנים. תרחיש זה כבר קרה, כאשר בניגוד לאינטרסים של ישראל, נכנסו לתוקף הפסקות האש בסבבים הקודמים בלבנון ובעזה. למרות הבעייתיות המספרית בנפגעים אזרחיים פלסטינים ולבנוניים, הקריאות הנוכחיות להפסקת אש הן רק האחרונות בדפוס ההונאה החדש.
יש כאלה שאומרים שצריך להתמודד עם השקרים באמצעות "האמת", אך כאשר סבל אנושי משודר ומתופעל ללא כל קשר למציאות, הדבר מוביל לקרב על "סבל" שישראל מתקשה להתחרות בו. ד"ר לילי בוקסמן-שבתאי, חוקרת תרבות דיגיטלית, הטיבה לנסח זאת ככה: "כשישראלים מתחרים על מי שסובל יותר, הם מפסידים".
לכן, הצהרות של ידידים שתומכות בטענות המטעות של חמאס מזיקות מאוד. כיום, זה לא יוזף גבלס שעומד מאחורי השקרים, אלא מכונה משומנת היטב של "בוטים" ומשפיעני רשתות, עיתונאים, פוליטיקאים המשרתים את עצמם, אנשי אקדמיה מכורים אידיאולוגית וחניכיהם ברחבי העולם.
בעוד שעבור רבים אירועי ה-7 באוקטובר הפכו לזיכרון מצער שכבר שוכב בעבר הרחוק, הלוחמה הפסיכולוגית הפלסטינית ממשיכה לייצר את ההונאה שלהם באופן יומיומי. ככל שהאזרחים העזתים סובלים יותר, כך ייטב לחמאס. הכרה בתוכנית מכוונת זו היא חשובה כשלעצמה, אך לוודא שהשקרים לא יקבלו תוקף ולא יופצו כאמת הוא עניין יותר חשוב ומעשי. ברור שנוכל להתמודד עם אושיות הטיקטוק ועם ההסתה בקמפוסים, אך הנזק שנגרם על ידי דמויות רשמיות, כמו נשיא ארה"ב, הפך את העניין לקשה אף יותר. קשה, אך עדיין בר תיקון.
הכותב הוא חוקר ועמית בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומתמחה בפסיכולוגיה פוליטית.