איזה פורים סידרו לנו
חתיכת אתגר הפורים שלפנינו. איך שמחים בעיצומה של מלחמה, האם אפשר בכלל לרקוד ולהתבסם כשבקומה מתחתינו משפחה שכולה וברחוב המקביל משפחה שבתה חטופה בעזה? איך נתבסם עד דלא ידע כשאנחנו יודעים גם יודעים שמשפחות רבות יעשו את הפורים הזה הרחק מביתן, ומי יודע מתי ישובו אליו? ומצד שני, איך נוותר על החג הזה שכל כך דומה למה שעובר עלינו עכשיו? שוב חולם מישהו להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, ושוב העם המפוזר והמפורד מתקהל לעמוד על נפשו.
מה נסגר איתכם?
הפורים הזה לוקח אותי, להבדיל אלף אלפי הבדלות בין האישי ללאומי, לפורים של שנה שעברה. אבא שלנו נפטר בי"ב באדר בבוקר. ההלוויה נערכה בצהריים. למעשה התחלנו לשבת שבעה בליל תענית אסתר, ובחלוף פחות מעשרים וארבע שעות בא לנו פורים.
כל שבעה כוללת בתוכה גם שבת, ולקראתה מתרחצים, לובשים בגדי שבת ושרים זמירות. אבל שבת היא כמו טיסה בחללית מהעולם שלנו לעולם אחר, ביקור בעתיד לבוא, בעולם המתוקן שממתין לנו שם. כפי שבשבת אין מדברים דברי חולין ומניחים בצד את העסקים וגם את הקשיים, ואפילו את הפוליטיקה - כך לפחות אמורים לעשות – כך ממש השבת נועלת לעשרים וארבע שעות את האבל, לפחות זה הגלוי, ומשגרת אותו לעולם של דמיון מודרך, עולם שכולו טוב.
אבל פורים בשבעה הוא סיפור לגמרי אחר. עם כניסת הפורים הסרנו את הבגד הקרוע ובלי להתרחץ התעטפנו בבגד של פורים. בבית האבלים נערכה קריאת מגילה, ומיד אחר כך המשיכו להגיע מנחמים. אנחנו לא יושבים על הרצפה אבל לגמרי אבלים. מבלבל. כך גם בבוקר שלמחרת. הצהריים שברו את כל השיאים: בשתיים בצהריים ישבנו, האבלים עם בני המשפחה, לסעודת פורים. הזוי ככל שיישמע, אבלים מחויבים בסעודת פורים, מפני שהם מחויבים בשמחת הפורים. וכן, היה גם יין בסעודה, והתבסמות פחות מכל שנה. ואומנם כלי נגינה אסורים אבל היו שירים, ובני משפחה שאינם אבלים רקדו, והיו דמעות של געגוע ושירים של שמחה, והייתה סעודה משונה. עד כמה משונה? עד שהגיע המנחם הראשון, חבר שלנו, הירקן השכונתי. הוא נכנס לסלון הבית בכוננות נחמה וראה מה שראה. את המבט שלו אזכור לעולם. בפה חצי פתוח הוא העביר מבט מבועת מאחד לשני, אחז את ראשו בידיו ופלט: "מה נסגר איתכם? מה נסגר?"
הבנתי אז שפורים איננו שמחה על המצב העכשווי, הוא מבקש לקחת את המצב הנוכחי ולחבר אותו לסיפור גדול יותר, נצחי. פורים דרש מאיתנו לשמוח בתוך המצב הלא פשוט שהיינו בו. שלא כבשבת, לא נדרשנו להדחיק את הקושי אלא לשמוח בצד הקושי ויחד איתו. במובן מסוים זה תובעני יותר מאבלות בשבת, מפני שבשבת אתה מתבקש להניח את האבל במגרה סגורה ולעוף על כנפי הדמיון אל עולם מושלם שאין בו מוות. אבל בפורים נתבעת שמחה בתוך החיים וכאבם, אולי בגלל זה צריך קצת להתבסם. לחפש את הסוד שמסתתר.
שמחה אדירה בלי הפי אנד
זה בעצם תמצית הסיפור של פורים: שמחה יוצאת מגדר הרגיל על הצלה אפילו בלי סוף מושלם. כלומר, היהודים ניצלו ואפילו עשו שפטים באויביהם, אבל עדיין נשארו בגלות ועדיין היו תלויים בחסדי אחשוורוש. והייתה בהצלה הזאת מישהי ששילמה מחיר נורא – אסתר. היא עמדה החל מהרגע הראשון בפני ברירות גרועות מאוד. מרדכי אמר לה שאם תחריש בעת הזאת היא ובית אביה יאבדו, היא אמרה לו שאם לא יוגש לה שרביט הזהב היא תיהרג בלי שתציל איש. אבל שניהם ידעו שגם התרחיש החיובי לכאורה, שלפיו יושט לה שרביט הזהב, הוא אסון, כלומר גם אם תדבר - היא ובית אביה יאבדו, שהרי היא תתמסר ברצונה לאחשוורוש, תיטמע סופית בארמון מלך פרס ולא תשוב לחיק העם היהודי. ועל אף סופה הטרגי של אסתר, אנחנו שמחים עד לב השמיים.
ומה עכשיו?
עכשיו מורכב, כי אנחנו באמצע הדרך, אבל דווקא עכשיו אנחנו חייבים לשאוב כוחות מהסיפור הגדול, ויש כל כך הרבה דמיון בין הסיפור ההוא לסיפור שלנו. גם היום אנחנו עומדים מול מי שעומד עלינו לכלותנו, שאם רק היה בכוחו היה שש ושמח להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. גם היום אנחנו חיים בתקופה שהקדוש ברוך הוא כבר לא עושה בה נסים גלויים, הוא מפזר אותם בשקט בשקט בתוך הכוחות האנושיים. גם היום צריך להרכיב משקפי מרדכי כדי לראות את האמת הפשוטה בתוך כל הערפל הזה. גם היום צריך אומץ כמוהו להכריז שרווח והצלה יעמוד ליהודים בכל מקרה, וכדאי להיות מאלה שעושים בשביל זה. גם היום הכי דחוף בעולם לקחת את העם האחד הזה שאלוף בלהיות מפוזר ומפורד ולכנוס אותו ביחד. ללמוד לחיות כאן בשלום ובהבנה בפיסת הארץ הזאת.
למה מתחפשים בפורים?
פורים־כיפורים, כולם כבר יודעים. אגב, אחד מילדינו אמר שתמיד רבנים מזכירים שפורים־כיפורים דווקא בפורים, עוד לא שמע רב שבדרשה ליום כיפור הזכיר שכיפורים הוא כפורים. נקודה למחשבה. מכל מקום יש הרבה דמיון בין שני הימים הללו, ואחד מהם הוא התחפושות. בשניהם אנחנו מתחפשים. ביום כיפור מתחפשים למלאכים. אנחנו מתענים, משתחררים מכל מאוויי הגוף, ובבואנו לבקש מחילה כביכול אומרים לקב"ה שאנחנו לא באמת בני אדם עם חטאים ויצרים כפי שנראה היה, אנחנו נשמה מלאכית, וממילא אנחנו ראויים למחילה. חמוש בתחפושת המלאך בבגדי לבן נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, לפניי ולפנים.
גם בפורים מתחפשים. למה מתחפשים? באופן מפתיע, מופיע בספרים שהמנהג הוא להתחפש לגויים. כביכול אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא: אפילו כשאנחנו נראים כלפי חוץ כמו גויים, זו סתם תחפושת, ובפורים מתגלה שאתה אוהב אותנו בלי תנאים, לא משנה מה רואים מבחוץ, אתה רואה אותנו מבפנים. אנחנו משחזרים את התחפושת ההיא שלבשו רבים מהיהודים בימי מרדכי ואסתר, אלה שהשתתפו במשתאות ואולי השתחוו גם להמן. אבל יום אחד בשנה מתגלה שהכול תחפושת ריקה מתוכן ומאחוריה אנחנו פלא אהוב.
והאמת, שיש שני גורמים בעולם שרואים אותנו מבעד לתחפושת הזאת. האחד כאמור הוא ריבונו של עולם והאחר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הוא המן, או היטלר, או סינוואר, או כל מי שסירב לחלק בין יהודים שונים וידע שכולנו סוד האור כאן, ונשבע לכבות. ובדיוק את זה צריך להדליק מחדש. במיוחד השנה.
שכנים שכנים
יש אנשים שגרים ביישובים שבהם לכולם ברורה שמחת הפורים. גם מי שנושא על גופו את צער המלחמה מכיר בשמחה הזאת. אבל יש מקומות רבים, מגוונים יותר, שבהם שמחת הפורים עלולה להכאיב ולפגוע. דמיינו בית משותף, בקומה העליונה רוקדים ובקומה התחתונה משפחה של חטוף או משפחה שכולה טרייה.
אז מה עושים? מדברים. נכנסים לפני פורים. משתפים שאנחנו נוהגים לשמוח בפורים, לשיר ולרקוד, לא מתוך קהות חושים והתעלמות מהצער, אלא מתוך צורך למצוא כוחות של שמחה לנוכח האתגרים שמולנו. ושואלים ומבקשים רשות. האם יתאים שנשיר, האם יתאים שנרקוד? האם חלילה יפגע? ואם יפגע כדאי למצוא מקום חלופי, ואם יבקשו שמחה מתונה, שתהיה מתונה. ואולי אחרי שדיברנו, להם יתאים לשאוב קצת תקווה מהקומה העליונה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***