האם מישהו מנחש מהו האמצעי היעיל ביותר שכדאי למדינה, ארגון או משפחה לנקוט כדי להפחית סיכון להתאבדויות? התשובות לשאלה זו יהיו רבות ומגוונות: יש שיאמרו חינוך ופיתוח מודעות לתופעה ולסיוע מקצועי, שילוב של שיחות טיפוליות ותרופות; אחרים יגידו שעליהם לנסות להגביר רווחה נפשית, חוסן נפשי ועוד. כל התשובות הללו נכונות, אך הן אינן בראש סולם העדיפויות. רק מעטים ידעו את התשובה הראשונה והמוכחת ביותר בכל העולם: הפחתת זמינות של אמצעים קטלניים.
יהיו כאלה שיקראו את הדברים ויגחכו: אם מישהו עד כדי כך מיואש והחליט להתאבד, הרי גם אם לא יהיה לו אמצעי קטלני הוא ילך ויחפש אותו. אולם העובדה היא שברוב הפעמים התשובה היא: לא נכון! לאדם יש אינסטינקטים חזקים לשמירה על חייו, וגם אנשים עם כאב נפשי עז השוקלים התאבדות, אמביוולנטיים בעניין ההתאבדות עד לרגע האחרון וכנראה גם אחריו. במחקר שערכה החוקרת ד"ר ליסה פיירסטון מארצות הברית, שבו ראיינה אנשים שנקטו ניסיון אובדני חמור שהיה אמור להסתיים במוות (קפיצה מגשר הזהב בסאן פרנסיסקו או ירי), נמצא כי המחשבה שעלתה בדעתם בשנייה שלאחר ביצוע המעשה היא: "הלוואי שמישהו יציל אותי". האמביוולנטיות הזאת תורמת לכך שכאשר האמצעי הקטלני איננו זמין, ההיסוס נמשך, וברבים מן המקרים נמנע אסון.
כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון, הייתה לי הזכות ללמוד אצל הרב ישעיהו הדרי. באחד השיעורים הוא דיבר על המנהג להסיר את הסכינים מהשולחן לפני ברכת המזון. הרב הסביר שהסיבה היא שכאשר אדם מגיע לברכה "ותבנה ירושלים" הוא עלול להיות בצער גדול כל כך, עד שהוא עלול להשתמש בסכינים כדי לפגוע בעצמו, אז מרחיקים אותם. תשאלו: באמת, מה הבעיה שאדם ילך רגע למטבח וייקח את הסכין? מתברר שחז"ל הבינו מה שממש נראה לי משונה ואפילו הזוי אז. חז"ל הבינו היטב את משמעות הזמינות של הנשק. אגב, זמינות פועלת גם לטובה, כי כשיש ניידות מד"א להתרמת דם בפינות שונות בעיר, הסיכוי שאדם שרואה אותן יחליט לתרום גדל מאוד.
נשק כידוע הוא אמצעי קטלני וטוטלי ביותר. אם הוא נמצא בידי אדם שנתון תחת השפעתו של כאב נפשי עז, הזמינות תגרום לכך שברגע השבירה הוא יבצע את המעשה שאין אחריו דרך חזרה.
זו הסיבה שבצה"ל הצליחו להפחית את ההתאבדויות הפחתה ניכרת. בשלבים הקריטיים של הכניסה לצבא, שזוהו כנקודה חמה שבה מתרחשות התאבדויות רבות, הטירונים לא קיבלו נשק לביתם, וגם בבסיס הוא לא היה זמין תמיד. וזו הסיבה שהתאבדויות פחתו מאוד באנגליה, כאשר הופסק שימוש בגז רעיל. לצערנו לזמינות נשק יש השפעה גם על רצח בתוך המשפחה ומחוצה לה.
למרות כל מה שנכתב לעיל, ברור לכולנו כי זמינות הנשק לאזרחים סייעה בהצלת חיים רבים ביום המתקפה בשמחת תורה ובאירועים רבים אחרי פרוץ המלחמה. תרחיש הייחוס של מדינת ישראל (שאני ערה לו מאוד מתוקף תפקידי הקודם), הכולל חשש מגורמים עוינים העלולים לתקוף אזרחים, בדומה לאירועים ב"שומר החומות", ברור מאוד. עם זאת, יש למצוא פתרונות שיפחיתו סיכונים העלולים לגרום למצב שבו יצא שכרנו בהפסדנו.
שמעתי עדויות מכלי ראשון על אנשים בסיכון שקיבלו רישיון לנשק, על אנשים המגיעים זחוחים למטווח, על היעדר מודעות לשמירה הקפדנית הנדרשת כאשר יש נשק זמין בבית. חשבו על בית צפוף עם ילדים רבים, שהנשק נשכח בו לרגע במקום גלוי במטבח. מה, אם כן, ניתן לעשות?
א. להוסיף תשאול על ניסיון אובדני בעבר או על מחשבות אובדניות פעילות. בצה"ל עשו זאת, וזו המלצת המועצה הלאומית למניעת התאבדויות לעת הזאת.
מניסיון ומחקר, אנשים שנשאלים אומרים ברובם את האמת. אם לא נשאל, המידע לא ינודב לנו (במערכת החינוך התנסינו בכך בתוכנית למניעת אובדנות, ואף שאמרנו מפורשות לתלמידים שהשאלונים מקודדים ואנו נאתר את הכותב רק במקרים שיש סיכון לאובדנות, הופתענו בכל פעם שהם המשיכו לענות בכנות).
ב. להגביר מודעות בקרב רופאים לחובתם לדווח על בעיות נפשיות קיימות, העלולות להעלות את הסיכון. הנהלים דורשים דו"חות רפואיים, אך לא תמיד הרופאים ערניים למשמעות של אדם אובדני הנושא נשק, ויש להעלות מודעות לכך. על אנשי הרפואה וגם המטפלים הפרטיים להגביר מאמץ ולשכנע אנשים לדווח על קשייהם.
ג. להוסיף ולרענן את הכללים לשמירה קפדנית על נשק ולדיווח על סיכון. בכל מטווח יש לחייב שמיעת הרצאות על החובה והדרכים לשמור בצורה בטוחה על הנשק, וכן להגביר את המודעות של הציבור לדיווח על חוויית סיכון מבן משפחה או שכן בעל נשק.
אני תקווה שבקרוב תימצא הדרך לאזן בין הצורך להגנה עצמית לזהירות היתרה הנדרשת כאשר נשק נמצא בזמינות גבוהה.
הכותבת הקימה וניהלה את יחידת החירום ומניעת האובדנות בשפ"י (השירות הפסיכולוגי־ייעוצי) במשרד החינוך
***