האדם שבטנק

"כל מה שקברנו זה דם. דם שנשפך", אומר בדמעות הרב דורון פרץ, יושב ראש תנועת המזרחי העולמית ואביו של סרן דניאל פרץ, מפקד טנק במוצב נחל עוז, שנרצח ב־7 באוקטובר, וגופתו מוחזקת בידי חמאס. "דניאל ממש נלחם עד טיפת דמו האחרונה. כמה סיפורים סיפרו לנו עליו. דניאל הוא גיבור ישראל. הוא נכנס למשימה שברור שקשה לחזור ממנה. יחד עם הצוות שלו הם הסתערו ונלחמו במשך שעתיים באזור נחל עוז, חסמו בגופם את המוני המחבלים. היה לו ברור שהוא הולך עד טיפת דמו האחרונה להציל חיים ולנסות לבלום ולהדוף את הפלישה מעזה של מאות אנשי נוח'בה שהיו בדרכם למסע הרג ורצח. הוא ועוד שניים מהצוות נהרגו, איתי חן ותומר ליבוביץ הי"ד. עכשיו הוא בטח איתם בשמיים, עם כל גיבורי ישראל".

לאחר 163 ימים ללא מידע על מצבו של בנם, התבשרו השבוע הרב דורון ושלי פרץ על נפילת הבן. ולמרות חודשים מטלטלים, חסרי ודאות ומורטי עצבים שחוו מאז שבעה באוקטובר, רגע הבשורה היה להם קשה מנשוא. "לאט לאט הגיעו אלינו עוד מידעים לא טובים, ומאז ששמענו לפני שבוע את ההכרזה על מותו של איתי חן, חבר צוות בטנק של דניאל, הלך והתגבר אצלנו החשש לגורלו. התחושות שלי ושל אשתי היו שזה לא נראה טוב. וכשהקצין שמלווה אותנו התקשר אליי בתחילת השבוע ושאל: אתה בבית? אני רוצה לבוא. ושאלתי: אתה מגיע לבד? והוא ענה: לא - הבנתי לאן זה הולך", הוא נאנח. "ברגע שהם נכנסו הביתה, הם כבר לא היו צריכים להגיד מילה, הבנו הכול. אתה מבין שהנורא מכול קרה", הוא משתתק.

באותו מעמד התבשרו ההורים הרב דורון ושלי פרץ כי בנם דניאל נפל בקרב ב־7 באוקטובר, וגופתו נחטפה לשטח רצועת עזה על ידי ארגון הטרור חמאס. הרבצ"ר הרב אייל קרים קבע את מותו לאחר בחינת הממצאים שהגיעו לידי צה"ל ועל בסיס מידע מהימן שברשות הצבא, כולל סרטונים המעידים על מותו. הלווייתו נערכה למחרת (שני) בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. דניאל הותיר אחריו זוג הורים, את אחיו יונתן ושתי אחיותיו - עדינה ושירה.

בבוקר הלוויה פרץ האב בבכי קורע לב. "כמה בכיתי באותו בוקר. בכיתי כמו שלא בכיתי כל החיים. במשך חמישה וחצי חודשים החזקתי את עצמי. הייתי עסוק רק בלנסות להחזיר את דניאל. התמקדתי יותר בכל מה שאפשר לעשות למענו, ופתאום הבשורה שנסתם הגולל", הוא אומר ועוצם את עיניו. "כהורה אלו רגעים של צער שאי אפשר לתאר. זה אובדן נורא של בן אהוב. השתדלנו כל הזמן להיות אופטימיים, ופתאום אין יותר תקווה. אנחנו הורים שכולים עכשיו, זו התמודדות אחרת. אבל בתוך הצער יש גם ממד של התבהרות, כאילו שנושמים לרווחה, שלפחות אנחנו יודעים שהוא לא סבל יום אחד בשבי, ואנחנו יודעים שהוא נלחם עד טיפת דמו האחרונה", הוא משתף בתחושות. "אני חייב לומר שלא ראיתי את הבן שלי הולך לשבי. לא הצלחתי לדמיין אותו מוכן ככה סתם להיכנע. ראיתי אותו נלחם עד הסוף. כמובן חשבתי שיכול להיות שהוא היה פצוע במידה כזו שהוא לא היה יכול להילחם, אבל היה לנו ברור שככל שזה תלוי בו, הוא נלחם עד טיפת דמו אחרונה. דניאל יצא מהעולם כשכל כולו מסירות נפש. גיבור שעלה בסערה לשמיים".

"כל חייו הכשירו אותו לנקודת הזמן הזאת"

האולם ביד בנימין, שבו משפחת פרץ יושבת שבעה, מלא אנשים עד אפס מקום. המון אדם שמגיע לקחת חלק באובדן הפרטי־לאומי ומחפש נחמה. רבים מסתופפים סביב הרב פרץ ומבקשים לחבק, להשמיע מעט מילות נחמה ועידוד ובעיקר להקשיב ולהתחזק. לצורך הריאיון אנחנו פונים לחדר הסמוך, ושם לכמה רגעים הרב פרץ יכול להתיישב, לנשום עמוק ולתאר בגעגוע עמוק את דמותו של הבן שאיננו: "דניאל היה האדם עם הכי הרבה אנרגיות שפגשתי בחיים", הוא משתף. "תמיד אם עשה משהו, זה היה עד הסוף. זה ילד שלימד אותנו מה זה להיות הורים. להבין כהורה שיש לך שליטה מסוימת בחינוך, אבל בסוף הילד יעשה מה שהוא רוצה. הוא היה עם כוח רצון בלתי רגיל ותמיד מוקף חברים. עצמאי מאוד. כשהוא רוצה לעשות משהו - שום דבר לא יכול לעצור אותו. השמיים הם הגבול".

בצבא התגייס לשריון, ומהר מאוד הפך למפקד נערץ. "ברגע שדניאל התחיל את השירות בצבא, ראינו דניאל אחר. הוא ניווט את הכוחות שלו לעשייה. פתאום אני שומע ממנו מילים כמו משמעת, מקצועיות ודבקות במטרה. הוא לבש את המדים שלו בכזאת גאווה", הוא מספר נרגש. "מהיום הראשון בצבא הוא החליט שהוא נותן בראש, וכיוון שהוא קיבל את ההחלטה הזאת, הבן אדם לא רק הצליח, אלא גם הלך לקורס מט"קים (מפקדי טנק). לטקס הסיום כל המשפחה הגיעה, ואז אנחנו שומעים שקוראים בשם המצטיין הפלוגתי: דניאל פרץ. אמרתי לאשתי: יש עוד דניאל פרץ פה? זה דניאל שלנו! זה היה רגע מכונן מבחינתי. זה הרגע שבו הבנתי שהוא קיבל החלטה שהוא רוצה להיות הכי הכי טוב שהוא יכול ולנווט את הכוחות האדירים שלו, לא לכל מיני שטויות, אלא לשרת את עם ישראל. זה היה דניאל. הוא רצה להיות הכי טוב שהוא יכול, והוא היה הכי טוב. הוא היה מצטיין".

מעט ממה שהתחולל בשבעה באוקטובר ניתן ללמוד מתחקיר הקרב בנחל עוז ומתצלומי האוויר, המתעדים את מסלול הטנק של דניאל דקה אחר דקה באותן שעות גורליות. "נפתלי בנט הגיע אלינו הביתה לנחם, והוא ניתח את המפה. אפשר לראות במפה איך הטנק של דניאל התרוצץ באותו בוקר נורא ממקום למקום, במלחמה עיקשת מול מאות מחבלים. הצוות שלו חתר למגע ולא הפסיק לנסות לעצור את נחיל המחבלים הזה מלהגיע לקיבוץ סעד, לכפר עזה, לנחל עוז ועוד. בנט אמר שדניאל יירשם כאחד מגדולי הגיבורים שקמו לעם ישראל. הוא אמר שכשהוא שומע על דניאל ועל האדם שהוא היה, ורואה את הקרב הזה - זה נראה כאילו כל חייו הכשירו אותו בדיוק לנקודת הזמן הזאת", הוא מציין בהתרגשות. "אפשר לראות איך כל הכוחות בדניאל היו מפוקסים למטרה הזאת, ואיך הוא נלחם שם בגבורה עד טיפת דמו האחרונה".

מה להערכתך הוא חשב באותם רגעים?

"אני חושב שהוא חשב רק על דבר אחד: דבקות במשימה. בראש שלו לא היה ניהול סיכונים. אם הוא היה בוחן סיכונים, הוא לא היה יוצא לקרב. הוא הבין שאם מאות מחבלי הנוח'בה האלה נכנסים והוא לא חוסם אותם – עוד אנשים ייהרגו. לכן הוא קיבל החלטה של מפקד שמבין שיש פה משימה, והוא ימלא אותה עד הסוף. וכך היה", הוא אומר. "היה אצלנו קצין שהכיר את דניאל, וסיפר שביחידה שלהם הקשיבו לקשר שנשאר מהקרב כדי ללמוד איך להתנהל. לומדים שם על המקצועיות ועל קור הרוח של דניאל".

זה מנחם אותך?

"מאוד מנחם. מצד אחד, ברור שההחלטה להילחם היא הסיבה שהוא לא איתנו היום, אבל האם זאת לא משימה של חייל יהודי, להגן ולהציל חיים? בתור משפחה פרטית ברור שהייתי רוצה שהוא יהיה איתנו כאן, אבל דניאל ראה את הסכנה והחליט: יש לנו פה משימה לעשות, ואני הולך לעשות את זה הכי טוב שאני יכול".

האם מדובר בסיום המאבק להשבת החטופים מבחינתך?

"כיוון שאני בשבעה, אני כרגע לא במאבק. שבעה זה לשבת עם עצמי, עם אשתי, עם הילדים, ועם כל מי שבא לבקר ולנסות להתנחם. הימים האלה נועדו לכבד את דניאל. אבל העובדה שהבן שלנו חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, ואנחנו יודעים שהוא נמצא בידי ארגון טרור וקברנו את כתמי הדם שלו על המדים שנמצאו מאותו יום - אז מובן שמבחינתנו זה לא תם ונשלם. הוא עדיין לא הובא לקבר ישראל", הוא מחדד. "יש קבר עם כתמי דם, אבל יש חובה גם לקבור אותו ועוד פעם לעשות הלוויה כשהוא יחזור. לכן צריך להיאבק, צריך לדאוג שהוא וכל יתר החטופים יחזרו", הוא אומר בהדגשה. "אנחנו בהחלט מתכוונים להמשיך להיאבק. הגופה שלו ושל אחרים עדיין שם. פעלנו אך ורק בשביל להחזיר אותו, ונמשיך לעשות זאת".

אתה עדיין טוען שצריך להחזיר את כולם בעסקה אחת, ולא עסקאות בפרקים?

"אמרתי את זה כל הזמן, זה לא משנה אם הילד חי או לא חי, אם מדובר בגבר או אישה או ילד - בנקודת הזמן הספציפית הזאת זה צריך להיות על כולם", הוא פוסק. "זה נכון שאת החללים אין לחץ להחזיר עכשיו, כי הם לא בחיים. ומי שבחיים, כל יום הוא בגדר פיקוח נפש. אין פיקוח נפש על הבן שלנו, אבל יש מטרה להביאו לקבר ישראל. ישנו מתן, שהוא חבר בטנק של דניאל, שהיה סימן שהוא חי, ולהורים זו תופת שאי אפשר לתאר. לכן יש אנשים כמו מתן שצריך לעשות הכול כדי להחזיר אותם. בנקודת הזמן הספציפית הזאת, חייבת להיות עסקה על כולם", הוא שב ומדגיש. "וגם אם זה יקוים בפעימות, יש להתנות את העסקה במידע על כל החטופים כולם", הוא דורש. "לא יכול להיות מצב שעוד מעט עברה חצי שנה ועדיין אין מידע על מתן ועל יתר החטופים. איפה הם נמצאים? מה מצבם? זה חייב להיות. אני חושב שצריך להיות הסדר על כולם. אבל ברור שהנחיצות היא קודם כול על מי שהוא חי ומי שפצוע, ויחד עם זאת, צריך להתעקש לקבל מידע על כולם".

"אחי המציק והמצחיק"

אחותו הצעירה של דניאל הי"ד, שירה בת ה־16, מסתובבת בין המנחמים, מחבקת ומעודדת. חבריה מקיפים אותה כל העת בחום ובדאגה. את דניאל אחיה היא מתארת בעיניים נוצצות מדמעות: "הפער בינינו הוא כמעט שבע שנים. דניאל הוא אחי הגדול, אחי הגדול והגיבור. אחי המציק והמצחיק".

יש לך איזו חוויה שאת זוכרת ממנו? רגע קטן שיכול ללמד מי הוא היה?

"האמת שהיום בבוקר שחזרתי לעצמי כמה רגעים מיוחדים כאלה עם דניאל. למשל, כשהייתי בת 13, בגיל הטיפש עשרה, היינו בסעודת שבת, כל המשפחה המצומצמת. אני זוכרת שהתעצבנתי על משהו ועליתי לחדר בדרמטיות. זה היה עניין של צומי כזה. ודניאל בא אחריי לחדר שלי אחרי חמש דקות, ואמר לי: שירוש, יאללה, בואי למטה. מה יש לך? תפסיקי להתנהג כמו תינוקת. הוא בא ומשך אותי בחיוך למטה. הוא אמר: אם את לא קמה עכשיו - אני מדגדג אותך עד שאת באה. ככה הוא הצליח להחזיר אותי לסעודה. זה זיכרון שמשקף את הקשר שלנו, איך הוא היה שם תמיד כדי להרים אותי ולקחת אותי לאן שאני צריכה. הוא תמיד לימד אותי דברים על החיים, ניסה לחנך אותי. היום אני מעריכה את זה יותר מתמיד, כי אני מבינה עם איזה אח מיוחד גדלתי".

אחרי ששמעת על ההתנהלות של דניאל והצוות שלו בשבעה באוקטובר, מה את חושבת?

"כואב לי בכל הגוף. הנפש שלי לא מעכלת שהוא איננו, אבל בחיים לא הרגשתי כזאת גאווה", היא אומרת וקולה רועד. "אנשים שואלים אותי: איך את מצליחה לחייך בזמן שאת מספרת על אח שלך? זה לא קשה? ואני אומרת להם: כשאני חושבת על מעשה הגבורה שלו ואיך נלחם במחבלים באומץ לב ובמסירות נפש - אני מחייכת, כי זה מעורר בי קודם כול השראה וגאווה ברמה שאי אפשר לתאר. אני אומרת: איזו זכות יש לי לגדול עם אדם קדוש כזה. אדם שלצערנו הרב לא פה איתנו, קדוש וצדיק, והוא חירף את הנפש למען עם ישראל. דניאל נרצח כשהוא עשה את מה שהוא הכי אהב: להיות לוחם ומפקד טוב, להוביל, להיות מנהיג. זה מי שדניאל היה, והוא דוגמה לכולנו".

מהתנהלותו של דניאל בבוקר שבעה באוקטובר שואבת שירה מעט נחמה: "עד תשע בבוקר הוא נלחם בנחישות ובכל הכוח. אני יודעת שהוא קם ומיד הבין את המצב. דניאל לקח את החבר'ה, והם יצאו לטנק להילחם. זה דבר שהוא בעיניי מרגש ומאוד מייצג את דניאל. הוא הסתער ולא ברח כדי להציל את עצמו. תכל'ס, הוא היה יכול לברוח, אבל במהלך כל חמשת החודשים האלה לא חשבתי אפילו לרגע אחד שהוא ברח. אם מישהו היה שואל אותי אם הייתי חושבת שדניאל יברח מסיטואציה כזאת, התשובה שלי הייתה חד־משמעית, לא. כי זה לא דניאל", היא מדגישה.

"בתחילת המלחמה, ממש בימים הראשונים, כשהוא עוד היה נעדר - אמרו לנו: אולי הוא התחבא, וכולנו במשפחה אמרנו: אין סיכוי בעולם שדניאל יתחבא ולא יסתער, כי זה לא דניאל. זה פשוט לא הוא. באותו יום במשך שעתיים הוא נלחם עם הצוות שלו כמו אריות, מול כוחות מטורפים של מחבלים", היא מציינת, גאה. "יותר מזה, לקחת החלטה כזאת להילחם בחירוף נפש זה דבר שלוקח שנייה, שתי שניות. אבל אחרי שעתיים של לחימה אתה כבר מעכל את חומרת הסיטואציה, ואתה יכול להחליט לסגת לאחור ולהציל את עצמך. אבל הוא היה שם ונלחם כל עוד הוא יכול. מי יודע מה היה קורה אם הטנק שלו לא היה שם. הם הצילו חיים של כל כך הרבה אנשים. אפילו יכול להיות שהוא הציל את אחי יונתן", היא מציינת ומספרת כיצד יונתן אחיה, מפקד פלוגה בצנחנים, ודניאל, מפקד טנק, נלחמו שניהם באותו יום ונפצעו חמישים מטרים בלבד זה מזה, דניאל מחוץ למוצב נחל עוז, ויונתן, שפיקד על כוח צנחנים בבסיס עצמו. "יונתן אחי נלחם באזור כמה שעות אחר כך. עכשיו אנחנו מסתכלים על זה ואומרים: קשה לנו וכואב לנו שככה זה הסתיים ודניאל איננו, אבל בורא עולם החליט משהו אחר, וזה העולם שלו, והוא מנהל את העולם. אנחנו אומרים תודה שיונתן בחיים, ואומרים תודה שדניאל לא סבל. אני אישית, בתור אחותו הקטנה, אומרת תודה שהוא לא סבל", היא אומרת וקולה נשנק. "אני אומרת תודה שההורים שלי לא צריכים יותר לחיות עם המחשבה שהבן שלהם סובל בעזה. עכשיו הוא נהנה למעלה בשמיים עם שאר הצוות שלו שלצערי נרצחו, חוץ ממתן, שבקרוב בעזרת ה' נחזיר אותו בריא ושלם בגוף ובנפש. לא נפסיק להילחם עליו עד שהוא יחזור משם", היא מבהירה. "דניאל לא סבל בשבי, הוא לא היה צמא, הוא לא היה רעב. הוא נרצח כשהוא עשה את הדבר האהוב עליו, שזה להיות מפקד, להיות מנהיג ולהוביל בקרב. הוא היה מוכן למות על קידוש ה'".

שירה משתפת כי נחשפה ליומנו האישי של דניאל והתרגשה מהמסרים הערכיים שעולים מכתביו: "הוא כתב על החיים שלו בתור מפקד ומה המטרות שלו, ועל מה הוא חושב לפני שהוא ישן. כשאני קוראת את היומן שלו ואת כל הדברים הפרטיים האלה מהשנה האחרונה בחייו - אני רואה מתוך הדברים שהוא היה מוכן להקריב את עצמו למען מדינת ישראל. דניאל כתב ביומן משפט שאולי מתמצת את הכול. הוא כתב: 'אם לא אני, אז מי?!'. חמש המילים האלה ילוו אותי כל החיים", היא דומעת. "כן, זה דניאל. אני לוקחת ממנו השראה. אני אפילו קניתי יומן משל עצמי ואמרתי: אני רוצה להיות כמו אח שלי. תמיד רציתי להיות כמוהו. הוא מודל בשבילי".

חמשת החודשים האחרונים שלוו בחוסר ודאות וחרדה קיומית לגורל אחיה הסתיימו השבוע בכאב גדול עם ההודעה על מותו, אבל נפילתו בגבורה נוסכת בה כוחות: "בחמשת החודשים שעברו ההנחה שלנו הייתה שדניאל בחיים והוא סובל. זה היה סיוט. איך בכלל מצליחים לישון ולאכול כשהוא שם? לא מצליחים. זה היה לי קשה ממש. עכשיו לצערי אני אתרגל גם לזה שאחי איננו", היא נאנחת. "לפחות לא תלווה אותי המחשבה שאח שלי סובל".

הצלחת לתפקד בחמשת החודשים האלה? איך מצליחים לתפקד עם הידיעה שאחיך נמצא בעזה?

"זה קושי שאי אפשר לתאר. אני ברוך ה' זכיתי בבית ספר מדהים, במנהל שהציל לי את החיים, ובמורים שהיו איתי לאורך כל הדרך. הם היו שותפים, והם החזיקו אותי. אני חושבת שמה שעברתי בחודשים האלה לימד אותי שמותר לי גם להיות עצובה ולכאוב ומותר לי גם להיות בשגרה. כי אפילו כשאני חושבת על דניאל, הוא היה אדם של לעשות הכי טוב גם בשגרה של החיים".

כיצד משפיעה עלייך העובדה שהוא לא נקבר עדיין? האם את מתכוונת להמשיך את המאבק להשבת החטופים, או שאת סוגרת את הפרק הזה בחייך?

"אני חושבת שאנחנו חייבים להמשיך את המאבק, אין לנו פריבילגיה אחרת, אבל במקביל אנחנו יכולים להמשיך הלאה, כי מגיע לנו להמשיך בחיים. כמובן אנחנו לא נרפה ונילחם על החזרת הגופה שלו, שיזכה לקבר כמו שצריך. מה שעשינו בהלוויה זה היה לכבודו. הגיע לו הכבוד הזה ושכל האנשים יצדיעו לו בפעם האחרונה".

***