לאחרונה התבטא הרב הראשי לישראל, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בעניין גיוס בני ישיבות לצה"ל. בהופעתו הפומבית טען הרב שתי טענות:
א. לומדי תורה אינם צריכים להתגייס משום שדינם כדין שבט לוי – ושבט לוי אינו משתתף במלחמות; ב. החיילים מנצחים במלחמה בזכות לומדי התורה.
במאמר זה ברצוני להתמקד בשתי הטענות הללו, בלי להיכנס לסוגיה הכללית של גיוס בני תורה לצבא – שדנתי בה באריכות בספרי בעקבות המחבר חלק ג. יהי רצון שינחנו ה' באור תורתו.
טענה א – שבט לוי ותלמידי חכמים פטורים מלשרת בצבא
טענה זו של הרב יוסף נסמכת על דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך.
ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא‑להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. בריך רחמנא דסייען (הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג).
מדברי הרמב"ם שבני לוי "לא עורכין מלחמה" (הלכה יב), ושדין זה חל על כל עובד ה' "ולא שבט לוי בלבד" (הלכה יג), עולה לכאורה שבני תורה פטורים משירות צבאי.
ואולם עיון במקורותינו מגלה כי הבנה זו בדברי הרמב"ם אינה משקפת כלל את דרכם של אבותינו שלאורם אנו הולכים ואת דרכו של עם ישראל לדורותיו:
אברהם אבינו למד תורה בישיבת שם ועבר והיה כל כולו קודש, אך כששמע שאחיינו נשבה, אף שנפרד ממנו והתחבר לרשעים, יצא מייד ונלחם עד להשבתו:
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם (בראשית יד, יד-טז).
יעקבאבינו התכונן לאפשרות של מלחמה עם עשו אחיו: "וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (בראשית לב, ט), ופירש רש"י: "על כורחו, כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה".
משה רבנו אדון כל הנביאים, שהיה משבט לוי, לא נרתע מלהילחם ברשעים, וזהו המעשה הראשון שהתורה מספרת עליו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יא-יב).
וכשראה משה רבנו רועי צאן המתקיפים את רועות הצאן, יצא מייד להגנת הרועות: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם ב, יז).
כשהגיע עמלק ונלחם בעם ישראל מינה משה רבנו את יהושע בן נון, המתמיד הגדול שהתורה העידה עליו כי "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא), לרמטכ"ל המלחמה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי... וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ (שמות יז, ט-יב).
גם החיילים שהורה משה ליהושע לבחור היו מבחירי תלמידי הישיבות בעם, כדברי רש"י: "בחר לנו אנשים – גבורים ויראי חטא, שתהא זכותן מסייעתן".
ולא זו אף זו, רש"י מביא את דברי חז"ל המותחים ביקורת על משה רבנו שלא יצא בעצמו להילחם, אף שזכותו הגנה על כולם כשהרים את ידיו כלפי מעלה: "וידי משה כבדים – בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו".
וכשנלחמו ישראל במדיין השתתפו גם בני שבט לוי במלחמה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא (במדבר לא, ג-ד), ופירש רש"י בשם חז"ל: "לכל מטות ישראל – לרבות שבט לוי".
דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שהיה מתעורר בחצות הלילה ולומד תורה, נלחם מלחמות רבות –והכריז: "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי" (שמואל ב כב, לח-לט). צבאו של דוד המלך מנה גם לוחמים משבט לוי: "מִן בְּנֵי הַלֵּוִי אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת. וְצָדוֹק נַעַר גִּבּוֹר חָיִל וּבֵית אָבִיו שָׂרִים עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם (דברי הימים א יב, כז-כט).
שבט יששכר היה השבט האמון על לימוד התורה, אך הוא השתתף גם השתתף במלחמת ישראל בסיסרא – כפי שבירכה אותו ודבורה הנביאה לצד ביקורתה על שבט ראובן שלא השתתף במלחמה: "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב" (שופטים ה, טו). לעומת השבטים שזכו להילחם, השבטים שלא השתתפו במלחמה זכו לקללתה של דבורה: "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג).
אפשר להמשיך ולהביא עוד ועוד ציטוטים ממקורותינו – אך די באלו שהבאנו כדי להמחיש כי לאורך כל הדורות נתבע עם ישראל כולו להילחם את מלחמות קיומו, כולל שבט לוי וגדולי תלמידי החכמים.
נוסף על כך, אין כל ראיה מדברי הרמב"ם ששבט לוי פטור מכל מלחמה, שכן הרמב"ם כתב מפורשות שמדובר רק במלחמת כיבוש הארץ שבה כל שבט נלחם על נחלתו – מלבד שבט לוי שלא קיבל נחלה, כי "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ" (דברים יח, ב). ואלו דברי הרמב"ם:
כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל" – חלק בביזה ונחלה בארץ. וכן הוא אומר "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" – בביזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו (הלכות שמיטה ויובל יג, י).
ומוסיף הרמב"ם בהלכה הבאה (יא):
יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל.
ואם זהו הדין במלחמות הכיבוש, על אחת כמה וכמה שכשמדובר במלחמה על הגנת ישראל כולם יוצאים, כמפורש ברמב"ם ביחס לאנשים הפטורים מן המלחמה:
במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה? במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (הלכות מלכים ז, ד).
ואם חתן וכלה יוצאים קל וחומר שתלמידי חכמים יוצאים, כמבואר בגמרא:
דרש רבא: מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי" (מלכים א טו, כב) – מאי "אין נקי"? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (סוטה י, א).
המלך אסא גייס לעבודת המלך את כל העם בלי יוצא מן הכלל – ולא ויתר אפילו על חתן וכלה ביום נישואיהם. הגמרא לומדת מכאן שקל וחומר שגייס גם תלמידי חכמים, והואיל והיה מדובר בעבודת המלך ולא במלחמת מצווה היה הדבר אסור. מכאן שבמלחמת מצווה – שבה "הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" – גם תלמידי החכמים מצווים לצאת.
הרב נחום רבינוביץ מפרש בספרו "יד פשוטה"כי לדעת הרמב"ם שבט לוי השתתף גם במלחמת כיבוש הארץ. הוא מדייק שהרמב"ם לא כתב ששבט לוי "לא עורכין מלחמה", אלא "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן". כלומר הלוויים עורכים מלחמה כשאר אחיהם, אך אין הם מפיקים ממנה תועלת גשמית אלא רק נחלצים לעזרת ישראל. וכך היה במלחמת כיבוש הארץ: בני שבט לוי השתתפו במלחמה, אך בשונה מאחיהם ההישגים שהשיגו במלחמה "בכוח גופם" לא זיכו אותם בחלק ונחלה בארץ, כי ה' הוא נחלתם.
מכל האמור לעיל אנו למדים שאין כל מקור לפטור לומדי תורה ממצוות ההגנה על ישראל מאויביהם מתוך השוואתם לשבט לוי – שכן גם שבט לוי מחויב במצווה זו ככל ישראל.
טענה ב – הצלחת חיילי צה"ל במלחמה תלויה בלומדי התורה
הרב יוסף טען שכאשר טייס מטיל פצצה והיא מגיעה ליעדה ואינה נופלת לים – אין זה בזכותו אלא בזכות לומדי התורה. האם יש מקור לדבריו?
במסכת בבא בתרא מובאים שני סיפורים המצדדים בפטור לתלמידי חכמים מתשלום מיסים – משום שהתורה מגינה עליהם. נביאם בתרגום חופשי לעברית:
- רבי יהודה הנשיא הטיל תשלום בעבור חומת העיר גם על החכמים, אמר ריש לקיש: חכמים אינם צריכים שמירה, שהרי כתוב: "ולי מה יקרו רעיך אל... אספרם מחול ירבון" (תהלים קלט, יח), אספרם למי? אלא כך אמר: אספרם למעשיהם של צדיקים – מחול ירבון, וקל וחומר: ומה חול שמועט – מגן על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים – לא כל שכן שמגינים עליהם (בבא בתרא ז, ב).
- אמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בגלל עמי הארץ. כאותו מעשה במס הכתר שהוטל על אנשי טבריה. באו תושבי העיר לפני רבי ודרשו שגם תלמידי החכמים ישתתפו בהוצאות, אמר להם: לא. אמרו לו: אם כך נעזוב את העיר, אמר להם: עזבו. עזבו מחציתם, ובוטל חצי מהמס. באה המחצית שנותרה לפני רבי ודרשה שישתתפו החכמים במס שנותר, אך רבי סירב. איימו שיעזבו גם הם את העיר, וגם הפעם לא התרגש רבי מהאיום. עזבו כולם (מלבד תלמידי החכמים), ונשאר כובס אחד. הוטל כל המס על הכובס. עזב גם הכובס – והמס הוסר כליל. אמר רבי: ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ (שם ח, א).
במסכת מכות מבואר שהניצחון במלחמה הושג בזכות התורה שלמדו בשערי ירושלים:
אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם, שהיו עוסקים בתורה (מכות י, א).
אחריות כוללת
כמובן שאם תלמידי החכמים אחראים להצלחות כפי שטען הרב – הרי שהם נושאים באחריות גם לכישלונות, כפי שמוכח מדיני רוצח בשגגה: על פי הגמרא הסיבה שרוצחים בשוגג אינם יוצאים מעיר המקלט אלא במות הכוהן הגדול היא שמצב העם תלוי בכוהן הגדול, הדמות הרוחנית העליונה, ואם יש רציחות בעם משמע שהכוהן לא התפלל עליהם מספיק: "שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו" (מכות יא, א). לחיזוק תובנה זו מוסיפה הגמרא כי אליהו הנביא לא התגלה לרבי יהושע בן לוי במשך שלושה ימים משום שתלה בו את האחריות למותו של אדם שנטרף בסביבתו: "כי הא דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דרבי יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי" (שם).
קצת צניעות
אין ספק שהתורה מגינה על ישראל, שהרי אומתנו במהותה היא עמו של ה', ושם ה' אף שזור בשמה – ישר-אל. ודאי שאנו חייבים ללמוד תורה וללמדה, ולקרב אליה בעבותות אהבה את הרחוקים ממנה, אולם אסור לנו בשום אופן לתלות את ניצחונותינו בצדקתנו, כמפורש בתורה:
אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה (דברים ט, ד-ו).
גם בגמרא מוכח שאין לאדם לתלות את זכויותיו בעצמו:
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל התולה בזכות עצמו – תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים – תולין לו בזכות עצמו. משה תלה בזכות אחרים, שנאמר "זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" – תלו לו בזכות עצמו, שנאמר "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית"; חזקיהו תלה בזכות עצמו, דכתיב: "זכֹר נא את אשר התהלכתי לפניך" – תלו לו בזכות אחרים, שנאמר: "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי" (ברכות י, ב).
אין ביכולתנו לדעת את מידת צדיקותו של אדם או ציבור, והכול גלוי רק לה' יתברך, כדברי הרמב"ם:
אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו, שנאמר "על רוב עונך", וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת, שנאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" וגו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין, שנאמר "וירא ה' כי רבה רעת האדם", ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם; יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר "יען נמצא בו דבר טוב", ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות (הלכות תשובה ג, ב).
ואכן בתקופת בית שני, שהיו בה תלמידי חכמים גדולים, לא היה בכוחן של התורה והמצוות למנוע את החורבן:
מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים [...] אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים (יומא ט, ב).
אדרבה, לפעמים דווקא זכויותיהן של אנשים פשוטים הם שהצילו את העם, כמסופר בגמרא (בתרגום חופשי):
רבי גזר תענית, ולא ירד גשם. ירד לפניו שליח הציבור אילפא, ויש אומרים שהיה זה רבי אילפי. כשאמר בתפילה "משיב הרוח" – נשבה רוח, וכשאמר "מוריד הגשם" – ירד גשם. אמר לו רבי: מה מעשיך (שבזכותם נענות תפילותיך)? אמר לו: אני גר בעיירה דחוקה בכסף שאין בה יין לקידוש ולהבדלה, ואני טורח ומביא בכל פעם יין ומוציא אותם ידי חובתם.
רב הזדמן למקום אחד, גזר תענית ולא ירד גשם. ירד לפניו שליח הציבור בתפילה, אמר "משיב הרוח" – ונשבה רוח, אמר "מוריד הגשם" – וירד גשם. אמר לו רב: מה מעשיך? אמר לו: אני מלמד תינוקות, ואני מלמד בני עניים כבני עשירים, וכל מי שאינו יכול לשלם אינני לוקח ממנו דבר. ויש לי בריכה של דגים, וכל מי שמתרשל בלימודו אני משחד אותו בהם, מרגיע אותו ומפייס אותו עד שהוא בא וקורא (תענית כד, א).
הינה כי כן, לא בזכות רבי עורך המשנה ירדו גשמים, וגם לא בזכותו של רב, מגדולי האמוראים בדור הראשון בבבל, אלא בזכות יהודי שדאג לעניים ואפשר להם לצאת ידי חובת קידוש והבדלה, ובזכות מלמד תינוקות שהיה מלא באהבה לתלמידיו.
האם יש מישהו בינותינו המסוגל למדוד את משקל זכויותיהם של אותם לוחמים שמוסרים את נפשם ממש כדי להציל את ישראל?!
התורה והמעשה כרוכים זה הזה
לימוד התורה חשוב ביותר, ואין ספק שצריך לדאוג שגם בעת מלחמה יישמע קול התורה, אך אין זה פוטר איש ממצוות ההצלה. יתרה מזו, זכותו של לומד התורה מוסיפה סעד ליוצאי המלחמה כשהוא יוצא עימהם, כמובא באליהו רבה:
מיכן אמרו ארבעים אלף מישראל שנתקבצו ויצאו למלחמה ויש ביניהן זוג אחד של תלמידי חכמים, דומה שהוא מסרם בידן, שנאמר מגן אם יראה ורומח (תנא דבי אליהו רבה מהד' איש שלום, יא).
אסור לאדם להשתמש בתורה כדי להיפטר מהתחייבויותיו הבסיסיות, כמו החובה לזון את משפחתו – וכמוה החובה להציל את עמו:
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן (הלכות תלמוד תורה ג, י).
חכמינו זיכרונם לברכה דנו מה גדול ממה – לימוד או מעשה:
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ, ב).
מסקנת חכמים מעלה על נס את התלמוד משום שהוא מביא לידי מעשה, כלומר הלימוד המשמעותי הוא דווקא זה המביא לידי הקפדה במצוות ובמעשי חסד ועזרה לזולת.
המשנה משבחת את עוצמתו של המשלב מצוות ומעשים טובים בלימודו:
רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח. הוא היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיה יז, ו) "והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב". אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (ירמיה יז, ח) "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" (אבות ג, יז).
לסיכום, ודאי שאי אפשר לנצח בלי עזרתו של ה', וכשם שאין לומר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז), כך אין לומר "לימודי ותפילתי עשו לי את החיל הזה"! עלינו לזכור תמיד כי הקב"ה "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם פס' יח), ובד בבד להשתדל ככל יכולתנו לפעול עם א-ל, לקיים את מצוותיו וללחום את מלחמותיו – ולהתפלל שבשעה קשה זו כל מי שביכולתו לעזור ולסייע יבוא וייתן את חלקו.
אבי מורי הרב משה בוצ'קו זצ"ל היה רגיל לומר לחיילים שהם שותפיו של הקב"ה בהגנה על העם, שנאמר "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכא, ד). יהי רצון ששומר ישראל ישמור וינצור את חיילינו הצדיקים שמוסרים את נפשם להצילנו, ינחילם ישועה ועטרת ניצחון יעטרם, ויקוים בהם הכתוב "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ד).