העיניים קוראות, והראש והלב מסרבים להאמין: אחרי, למרות ובניגוד להחלטה החד-משמעית של הקבינט, שלא להעביר לנציגי הרשות הפלסטינית, ו/או אש"פ, שום סמכויות ברצועת עזה, לא אזרחיות ולא בטחוניות – אחרי ההחלטה המחייבת הזו, נפגשים בכירי מערכת הבטחון שלנו עם בכירי הרש"פ, לחשיבה משותפת על הניהול האזרחי של הרצועה, גם ב"יום שאחרי", וגם כבר עכשיו, בחלוקת הסיוע ההומניטרי. האמנם הקבינט המדיני בטחוני מכלה את זמנו לריק בדיוני עומק ובקבלת החלטות עקרוניות רבות חשיבות, כשבו-בזמן יש מי שמקבל החלטות מעשיות מאחורי הגב של כולנו, החלטות שגם מועברות לביצוע בשטח?
נשף המסכות ברשות הפלסטינית – בעיצומו: ראש ממשלה אחד מתפטר, אחר נכנס לתפקיד במקומו, הכל כמובן ללא שום הליך דמוקרטי, בניצוחו-לכאורה של השליט היחיד אבו מאזן, שגם הוא אינו אלא איש-קש, בובה-על-חוט שמופעל ע"י ביידן ובלינקן. כך, במחי-יד, קיבלנו בתרועות שמחה "רשות פלסטינית חדשה", ממש כמו בגדי המלך החדשים, כשהעולם כולו מריע ומוחא כף. וממש כמו ב"בגדי המלך החדשים", גם אצלנו: ילד קטן הוא שחשף, בתוך זמן קצר, עד כמה המלך הוא עירום: ילד בן 10 מחברון, ילד שמחבל ירה עליו מטווח אפס, ושבחסדי ה' רק הכדורגל שלו ספג חור-כניסה וחור -יציאה, הילד החי הזה הביא את שר ההקדשים של "הרשות הפלסטינית המתחדשת" להוציא הודעת שבח רשמית למחבל המתועב, ולחשוף שוב - יומיים בלבד לאחר כינונה, עד כמה מדובר באותה רשות רצחנית שאנו מכירים כבר למעלה משלושים שנה.
הרשות הפלסטינית, מרגע כינונה ועד היום, היא בראש ובראשונה מפעל לעידוד רצח יהודים. מיד עם כינונה חוקקה הרשות-רשעות הזו חוק המחייב אותה לתקצב מחבלים ובני משפחותיהם, בהתאם להיקף ועוצמת הפיגוע אותם ביצעו. החוק הזה הוא חוק-יסוד, בלתי ניתן לשינוי או לביטול, "גם אם נגיע לפת לחם ולא נוכל לשלם משכורות לאיש מעובדינו – את המשכורות והמילגות למחבלים נמשיך לשלם" - הבהיר פעם אחר פעם המחוקק הדגול אבו מאזן. אין עוד בעולם המודרני ספר חוקים כזה, בו קבוע תעריף לרצח יהודים. רק אצלנו, כאן, על אדמת ארץ ישראל – יש. הכספים זורמים מכל העולם, הערבי והמערבי גם יחד. מפעל-הרצח לא מסוגל לממן את עצמו: 6% בלבד מתקציבו מגיע ממס-הכנסה שמשלמים התושבים. כבימים ההם כן בזמן הזה, "פרשת הכסף" היא המנוע "להרוג ולאבד את כל היהודים".
אנחנו הקמנו את רשות הרצח הזו, בטענה שהיא תנקה במקומנו את רחובות שכם, ותילחם בטרור "בלי בג"צ ובלי בצלם". שלושים שנה אחרי האיוולת הזו, או הפשע הזה, חיילינו נאלצים לנקות את רחובות שכם ממטענים רבי-עוצמה, ו"המפקד הצבאי" נאלץ להמשיך להתחנן לבג"צ לאשר לו להרוס בתי מחבלים – פעולה שהרשות-רשעות הפלסטינית לא עשתה אפילו פעם אחת בשלושים שנות קיומה. תחת זאת, נציגיה הרשמיים מקפידים להשתתף בלוויות מחבלים, משרד החינוך שלה הוא פס-יצור למחבלים ותומכי טרור (לא במקרה 80% מתושביה תומכים בטבח שמיני-עצרת), בבתי הכלא שלה מענים דווקא מוכרי קרקעות ליהודים, וה"שוטרים" החמושים שלה מתאמנים לעין השמש על כיבוש ישובים ישראלים במתכונת "חומת יריחו" של הנוחבה, כשלרבים מהם אצה הדרך והם משתתפים כבר היום בפיגועים (קראו את "שוטרים ביום, מחבלים בלילה" – הדו"ח המרשים של "רגבים").
"כשאומה חורתת על דגלה "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" היא הופכת עמלק" – כתב הרב סולובייצ'יק זצ"ל ב"איש האמונה". הרשות הפלסטיני חרתה על דגלה, בספר החוקים שלה, בדיוק את הסיסמא הזו. האמת המרה הזו, ידועה וגלויה היום לכל בר-דעת, (ואף זכתה למיתוג עולמי באנגלית: (Pay for Slay והיא-היא הסיבה שהקבינט שלנו החליט החלטה נחושה, שלא לאפשר לרשות הרשע הזו לתפוס את הגה השלטון ברצועת עזה. לפי החלטת הקבינט, אפילו לא קצה-קצהו של שלטון אין לתת לה שם. לא לשם כך שלחנו את חיילינו להילחם תוך סיכון חייהם, לא כך נוכל להבטיח את מה שהגדרנו כמצב-סיום המלחמה: "שלא יהיה עוד שום איום מעזה כלפי ישראל". להכניס את הרשות הפלסטינית לעזה זו מעילה בכל מה שהבטחנו לעצמנו, לעמנו, לחיילינו, ולכן זה מעשה שלא יעשה.
והנה, באותם רגעים בהם שר ההקדשים של הרשעות הפלסטינית מוציא הודעת שבח למחבל מחברון, מודיע בכיר אחר ברשות כי "קציני בטחון שלנו בלבוש אזרחי נפרסו בצפון רצועת עזה בתיאום עם ישראל", ויום למחרת מוציא "בכיר" אחר מטעמם הודעה לפיה הרשות מעורבת בהכנות להעברת הסיוע ההומניטארי לרצועה דרך הים. האמנם? האמנם גורמים בכירים מאד מטעמנו, שאמורים לפעול בהתאם להחלטותינו, מנהלים פגישות עם בכירי הרש"פ בניגוד גמור למה שנקבע ונחתם ע"י מי שאמורים להיות מקבלי ההחלטות?
וכאן נשאלת שאלת נשף-המסכות הישראלי, שלנו: האמנם רק התחפשנו לדמוקרטיה? האם כל ישיבות הממשלה, והקבינט, אינן אלא הצגת-פורים, ולהחלטותינו אין משקל אמתי? מי הוא זה ואי-זה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן, שמבין ש"הכל בכאילו", שמילים לחוד ומעשים לחוד? והשאלה הנוספת והמטלטלת: ה"אם החרש תחרישי בעת הזאת" - האם מותר לשתוק ולהעלים עין, להתפשר, או לשתוק כשזה קורה? שלושים שנה אחרי הטעות האיומה של אוסלו, ופחות מששה חודשים אחרי שאוסלו התפוצץ לנו בפנים בקול רעש גדול רווי-דמים ואימים, האם מותר לאפשר חזרה למסלול אוסלו, כאילו לא למדנו דבר?
שלושים שנה אחרי אוסלו, אנחנו במציאות דומה לזו של מגילת אסתר, מציאות בה לכאורה לא ניתן לעשות את המעשה הפשוט וההגיוני: "להשיב את הספרים מחשבת המן האגגי", ולבטל את ההסכמים הארורים הללו, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך – אין להשיב". מה כן ניתן? ניתן לשים את מרדכי על בית המן, ניתן להעביר את טבעת המלך מהמן למרדכי, ניתנת רשות ליהודים "להיקהל ולעמוד על נפשם" – ניתנת האפשרות לתקן דה-פקטו את אגרות השטנה של המן, וזה לא מעט. אז עכשיו, אחרי כל אלה, יש מי שמנסה להחזיר את המן? לתת לרשות-רשעות הזו את רצועת עזה על מגש הכסף של דם חיילינו? וכל זאת, מאחורי גבם של נבחרי הציבור שהם, ורק הם בעלי הסמכות לקבל החלטות בנושא הרה-גורל זה?
את קרבן האשם המוזכר בפרשתנו מצווה התורה לאדם שחטא, ולא ידע על חטאו. התורה מכנה אדם כזה, שלא ידע על חטאו, בכינוי "אשם": "ואם נפש כי תוחטא ועשתה אחת מכל-מצוות ה' אשר לא תעשינה, ולא-ידע ואשם ונשא עוונו". ורש"י מדגיש בשם רבי יוסי הגלילי: "הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את מי שידע". בשבת-זכור הזו, הדברים מהדהדים ואינם מרפים: גם מי שלא יודע – נושא באשמה. קל וחומר מי שיכול לדעת ואינו מתאמץ לברר את האמת...
את האמת על השאלה האם יש מי שפועל, מאחורי רבנו ומתחת לאפנו, להעביר את השלטון בעזה לידי רשות הרצח הפלסטינית – את האמת הזו חובתנו לברר ולדעת. כי בכל מקרה, גם אם זה יקרה בלא ידיעתנו, אנו נישא באשמה.
שבת שלום ופורים שמח!