מבט אחר

את המרואיין הזה כמעט לא צריך להציג. דורות של ישראלים גדלו על מהדורות החדשות שהגיש, אבל אם להיות הוגנים, מדובר בדמות גדולה הרבה יותר ממגיש חדשות. למעשה, סיפורו של יעקב אחימאיר הוא סיפורה של מדינת ישראל כולה, אבל מהצד הלאומי שלה. אחימאיר בן ה־85 מגיע מלב ליבה של האליטה הרוויזיוניסטית, כבנו של אחד מהוגיה החשובים - אב"א אחימאיר.

את הריאיון הזה אנו מקיימים לרגל צאת ספרו האוטוביוגרפי של אחימאיר 'עד כאן. חיי בצילו של אב"א' (הוצאת סלע מאיר). סיפורו של הבן יעקב שזור למעשה בסיפורו של אביו, אב"א. האירועים שחווה בילדותו והיחס שאביו קיבל עיצבו רבות את חייו של הבן עשרות שנים לאחר מכן. זאת על אף שנולד וגדל כילד בלי נוכחות אביו, בשל הרדיפות שהיו נגדו מהנהגת היישוב אז. "בילדותי אבי היה בכלא על זה שייסד את 'ברית הבריונים' ונאלץ לעזוב את הארץ מיד אחר כך, ולמעשה לא היה בארץ כשאני נולדתי". ועם זאת הוא חווה את השייכות אל האב המפורסם עוד בשנותיו הראשונות. "כילד, בכל פעם שהמורים היו מקריאים בפעם הראשונה את השם שלי, הם היו עוצרים לרגע, מחפשים אותי, ובודקים האם אני באמת מי שהם חשבו שאני. הם היו שואלים בהיסוס אם יש לי קשר לאב"א אחימאיר", הוא מתאר בחיוך.

זה משהו שהפריע לך כילד?

"ממש לא. אני גאה להיות הבן של אבי, ותמיד הייתי גאה בכך. לא כל אחד זוכה לכך שז'בוטינסקי יגדיר את אבא שלו כמורו ורבו, וככה ז'בוטינסקי הגדיר את אבא שלי. את ההערצה שהוא קיבל במחוזות הרוויזיוניסטיים הרגשתי כל הזמן. איחלו לי שאמשיך ללכת בדרכו של אבי, וכילד הייתי נבוך, כי לא חשבתי שזה בכלל אפשרי. אבי היה דמות כל כך מיוחדת, שהאיחולים שקיבלתי שאזכה להמשיך ללכת בדרכו הטילו משקל כבד על כתפיי. אפשר לומר שזרם בעורקיי דם כחול של התנועה הרוויזיוניסטית".

מצד שני, מתנגדיו של אביך רדפו אותו לא מעט לאורך השנים.

"כמובן, אי אפשר להתחמק מזה שההתנגדות לדעות שלו יצרה סביבו המון שנאה, ולעיתים היא נמשכה הלאה גם אליי, כשהייתי אדם בוגר. פעם היה במפלגת העבודה חבר כנסת בשם יצחק בן־אהרן שלא היה מוכן לדבר איתי בגלל אבי. פעם אחת, ככתב, הייתי צריך לברר איתו עובדה כלשהי, והוא השיב שהוא לא מעוניין לדבר איתי. היום זה כבר קורה הרבה פחות, כי רבים לא זוכרים בכלל מה זה 'ברית הבריונים'. כשהדור הצעיר שומע על זה, הוא חושב שמדובר בסתם חבורת פושעים. אבל אבי לא חלק רק על יריביו האידאולוגיים מהשמאל, אלא גם על צמרת התנועה הרוויזיוניסטית. הוא לא חשש לחלוק גם על ז'בוטינסקי".

באילו תחומים?

"באופי המאבק נגד הבריטים. ז'בוטינסקי האמין בדרך דיפלומטית. הוא חשב שזאת הדרך הנכונה ביותר לשכנע את הבריטים לתת לנו מדינה. אבי לא הסכים עם הגישה הזאת. הוא טען שאנחנו תמיד נצטרך ללכת על גשר מברזל – קרי שימוש בנשק ובכוח, ולא על גשר מנייר – קרי הסכמים חתומים. ולמרות הוויכוחים הפומביים החריפים, הם מאוד העריכו זה את זה. גם אחרי הוויכוחים האלה ז'בוטינסקי מגדיר את אבי כמורו ורבו, ולא רק שלו אלא של התנועה הרוויזיוניסטית כולה".

אחימאיר מספר על אבא שהיה אדם רב־פנים. הוא התחיל את חייו בתנועה הקומוניסטית, ושינה את שם משפחתו לאחימאיר אחרי שאחיו מאיר נהרג בצבא האדום. אחר כך הפך לפשיסט, כי באותם ימים, לפני שמוסוליני התחבר עם היטלר, התנועה הזאת בעיקר סימלה את ההתנגדות לקומוניסטים. בהמשך עזב את הרעיונות הפשיסטיים, לא מעט בהשפעתו של ז'בוטינסקי, "אבל בכל פעם שרצו לנגח אותו השתמשו בתקופה שבה הוא תמך ברעיונות האלה", מספר הבן.

"עלילת דם של ממש"

ההתעכבות, הן בריאיון והן בספר, על אב"א אחימאיר, היא לא לחינם. הבן, יעקב, מגדיר את הסיבה לכך בצורה הטובה ביותר. "לא היה אפשר להתעלם מאבי. זה או שמאוד אהבת אותו או שמאוד שנאת אותו, לא היה אמצע", הוא אומר לי בחיוך. הסערות הגדולות שליוו את חייו של האב עיצבו רבות את חייו של הבן יעקב. מעל כולן נמצאת פרשת רצח ארלוזורוב.

רצח ארלוזורוב חולל את אחת הסערות הגדולות ביותר בתולדות היישוב היהודי. בליל שבת, 16 ביוני 1935, יצאו ממלון קטה דן בתל אביב חיים ארלוזורוב, מראשי תנועת העבודה של אז, ואשתו סימה, לאחר שראו כי שאר אורחי המלון מגלים בהם עניין רב. הם צעדו לכיוון נהר הירקון, אך אז שמו לב כי שני גברים עוקבים אחריהם. בתחילה הצליחו ארלוזורוב ואשתו להתחמק מהם, וחזרו למרכז תל אביב. ליד בית הקברות המוסלמי באותם ימים מצאו אותם שני הזרים שוב. ארלוזורוב החליט לשאול את השניים מדוע הם מפריעים להם, ובתגובה אמר הגבוה את צמד המילים שהיה פופולרי באותם ימים, "כמה השעה?". ארלוזורוב סירב לענות כשהזר הגבוה שאל זאת שוב. בני הזוג החליטו להמשיך בדרכם, ואז שלף הזר הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב כדורים אחדים. ארלוזורוב הובהל לבית החולים על ידי אנשים פרטיים, ושם מת על שולחן הניתוחים.

מי שהואשמו ברצח, ובהסתה שהובילה אליו, הם אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, ובמיוחד אנשי 'ברית הבריונים' והעיתון 'חזית העם'. בראש הגופים הללו עמד אב"א אחימאיר. שניים מחבריו, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נעצרו באשמת רצח, בעוד אחימאיר עצמו הואשם בהסתה לרצח.

"זאת הייתה עלילת דם של ממש. המעליל הראשי היה הבן של חיים ארלוזורוב, ששנא את אבי והטיל עליו את כל האשמה, בלי טיפת צדק", מאשים אחימאיר, "אבא שלי זוכה מכל אשמה על ידי בית המשפט הבריטי, שאמר שאין פה כל אשמה ולמעשה אין לאבי קשר לרצח. עיתון 'הארץ' כתב לאחר הזיכוי שלאחר שמיעת הסנגור של אבי החליט בית המשפט שהתביעה לא הצליחה להביא ראיות שמשייכות את טוריו של אבי לרצח. אני לא בטוח שעיתון 'הארץ' היה מפרסם כיום כותרת כזאת".

ובכל זאת, הפרשה הזאת רדפה את אביך לאורך כל חייו.

"נכון. הייתה תעמולה והטיה פוליטית נוראית בתקשורת שסיקרה את האירוע. אחרי שאבי זוכה, העיתון 'דבר' פרסם שלמרות הזיכוי אחימאיר אשם, וזה היה קו שרץ עוד ועוד. אבל זה היה הרבה מעבר לסיקור תקשורתי. זה גם פגע ביכולתו להשיג עבודה. אחד המקרים היה כשבנציון נתניהו (אביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, א"מ) הזמין אותו להיות אחד העורכים של האנציקלופדיה העברית, כשהוא היה מופקד באותן שנים על עריכת הכרכים. הוצאת מסדה, שהוציאה את האנציקלופדיה, אמרה לנתניהו האב שאם ישכור את שירותיו של אבי, הממשלה תצמצם את אספקת הנייר להפקת הכרכים של האנציקלופדיה. נתניהו האב אמר להם שאם כך הוא יתפטר, והם חזרו בהם מהדרישה לא להעסיק את אבי. את הסיפור הזה נתניהו האב סיפר לי בעצמו בשיחות שקיימתי איתו".

בשנים שבהן הסערה התרחשה, אביך הרגיש שנטשו אותו?

"כן. בשיחות סגורות הוא אפילו התלונן שהתנועה הרוויזיוניסטית עצמה לא גיבתה אותו ואת חבריו ולא הגנה עליהם. מי שהתגייס להגן עליהם היה דווקא הרב קוק. זה היה דבר חשוב מאוד למאבק של אבי, והתמיכה הזאת חיזקה את המשפחה שלנו. אחי יוסי (חבר הכנסת לשעבר יוסי אחימאיר, כיום ראש מכון ז'בוטינסקי, א"מ) הפך את הדירה שלנו ברמת גן לחדרי זיכרון לאבי. יש שם מאות מכתבים, מסמכים וכתבי יד, ואחד מהם הוא המכתב שהרב קוק שלח לאבי בכתב ידו. הרב קוק גם ביקש מהרב קניאל, רבה של חיפה, לבקר את אבי במעצר. הוא נלחם הרבה כדי שיזכו את אבי ואת חבריו מאשמה ברצח ארלוזורוב".

טלי גוטליב כמשל

הזכרת את ההטיה התקשורתית נגד אביך וחבריו בפרשה, ואתה גם מביא אותה בספר. אנחנו שומעים גם היום האשמות דומות נגד התקשורת.

"יש הבדל גדול בין הדברים", הוא אומר בחיוך. "פעם הוויכוחים היו בין המחנות, וכפועל יוצא ההטיות הפוליטיות בתקשורת היו סביב נושאים אידאולוגיים, תנועת הפועלים מול התנועה הרוויזיוניסטית. היום אנחנו במקום אחר לגמרי. היום המחלוקות הציבוריות הן לא על אידאולוגיה אלא על פרסונליות ואינטרסים. בעקבות התפרקות 'המחנה הממלכתי' רציתי לכתוב מאמר שהשאלה המרכזית בו היא מה בדיוק ההבדל בין בני גנץ לגדעון סער. מישהו יודע להגיד מה ההבדל ביניהם, או ביניהם ובין נתניהו? היום אין ויכוחים אידאולוגיים אמיתיים, הכול עניין של אינטרסים אישיים".

אז במובן מסוים, המצב היום גרוע יותר ממה שהיה אז?

"בהחלט. כי אלה לא ויכוחים שנובעים מאמת או מהבדל בתפיסות עולם של מה נכון ומה לא נכון. הם נובעים ממרדף אחר משרות ודברים מהסוג הזה. אז במישור הזה בהחלט הצלחנו להתדרדר. מבחינת חריפות הוויכוחים אני לא בטוח שהיום הוויכוחים חריפים יותר. הם בעיקר רדודים יותר".

מה הכוונה?

"אתה רואה את זה גם בתקשורת, שמדברת ומעבירה את החדשות בצורה קלוקלת ומתלהמת ופחות עניינית. קח את עיתון 'הארץ' לדוגמה. זה בסדר להתנגד לנתניהו, אבל להוציא טורים שפשוט מלאים בגידופים? זאת לא התנהלות עיתונאית ראויה. ואתה גם רואה את זה אצל הפוליטיקאים. קח למשל את חברת הכנסת טלי גוטליב. בנאום הראשון שלה בכנסת אני ישבתי והתחלחלתי. היא לא כיבדה את המשכן. מיד אחר כך כתבתי מאמר ארוך ובו המלצתי להושיב אותה עם חבר כנסת ותיק שיסביר לה איך מתנהגים בכנסת, שיחנוך אותה להיות נבחרת ציבור ראויה. זה לא קרה, ומשם זה רק הלך והתדרדר".

הצלחתם לסגור את הפצע של פרשת ארלוזורוב?

"זאת שאלה שהתשובה עליה מורכבת. בשבילי זה אירוע שהשפיע המון על חיי, למרות שנולדתי אחרי שהוא התרחש ואחרי שהמשפט נגמר. אבי הציע עוד בחייו ששני הצדדים, הוא מצד אחד ומשפחתו של ארלוזורוב מהצד השני, יעלו לקברו של ארלוזורוב כדי לאותת על פיוס ולאחות את הקרע החברתי שהפרשה יצרה, אך משפחת ארלוזורוב סירבה.

"מאידך היו אירועים רבים שכן גרמו לי להרגיש שהפצע מחלים. כשברל כצנלסון כתב בסוף ימיו כי הוא לא האמין לרגע שאבי קשור לרצח, זה היה משהו שמאוד חיזק את אבי. כשהזיכוי שלו ושל חבריו קיבל גם את החותמת של ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה כדי לחקור את הרצח, זה גם היה כמו רפואה לפצע. לגבי אבי הוועדה הגדילה לעשות וחזרה על מסקנות בית המשפט הבריטי שלא היה לו שום קשר למעשה הרצח. אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים בתהליך ההחלמה כביכול מהאירוע הזה היה המכתב שקיבלתי מנכדתו של חיים ארלוזורוב, מיכל".

המכתב מובא בספר במלואו, ובו כותבת הנכדה שהיא לא מאמינה שלאב"א אחימאיר יש קשר כלשהו לרצח. "היא שלחה לי את המכתב בהקשר לספר בשם 'רצח ארלוזורוב' שיצא באותה תקופה, בשנת 1981. למעשה, הספר הזה הוביל גם לפתיחת ועדת החקירה. הוא מיחזר את הטענות נגד אבי וחבריו והאשים אותם ברצח. אבל הנכדה של ארלוזורוב, מיכל, לא השתכנעה מהטיעונים בספר. אז היא הייתה תלמידה בתיכון, והמשפחה שלה כעסה עליי כשפרסמתי את המכתב. אבל כשהיא שלחה אליי את המכתב ניסיתי להחיות את היוזמה של אבי, שנעלה יחד לקברו של חיים ארלוזורוב וננסה לעשות סולחה. התקשרתי לאמה של מיכל, אבל בגלל ההתנגדות של שאול ארלוזורוב זה לא יצא לפועל".

כן ימני, לא מקופח

אחימאיר מדגיש לאורך כל השיחה עד כמה החיים בצילו של אביו, כמו שתיאר בכותרת המשנה של ספרו, השפיעו עליו. יחד עם זה, הוא פרש כנפיים והפך לדמות חשובה בפני עצמה בציבוריות הישראלית. במובנים רבים אחימאיר היה החלוץ של העיתונאים הימנים בתקשורת המיינסטרים, שבאותם ימים התבטאה בערוץ טלוויזיה אחד ויחיד. אחימאיר, על אף הזיקה המשפחתית והפוליטית המאוד ברורה שלו, הפך להיות אחד הכתבים המרכזיים ברשות השידור.

"במשך שנים הרגשתי כעלה תאנה. כניסיון להראות ש'הנה, יש לנו גם ימני'. זה ליווה אותי הרבה שנים. היו משימות ששלחו אותי אליהן בגלל זהותי כאדם ימני. באותן שנים היה לרשות השידור ועד מנהל, שחלק מחבריו היו אנשי המפלגות הפוליטיות, והם ניסו כל הזמן להשפיע שהדיווחים ייטו לכיוון שלהם. כשלפעמים סטיתי מהתחום המוגדר שעליו הופקדתי, והבאתי סיפור שקשור לסוגיה הפלשתינית, זה עורר הרבה רעש בקרב אותם אנשים והם התלוננו על זה".

איך מתמודדים עם הלחצים האלה, כשאתה יודע שאתה אכן בעמדת מיעוט בעולם התקשורת?

"אני יכול להגיד לך שסיקרתי את כל הפוליטיקאים החשובים לאורך שנים ארוכות ומכל כיוון של המפה הפוליטית. אם יש משהו שאני ממש גאה בו בקריירה שלי, זה שאף אחד לא יכול לומר שהטעיתי במודע את צופיי או את מאזיניי. יכול להיות שטעיתי פה ושם, כמו כל בן אדם, אבל אף פעם לא הטעיתי את הציבור במודע. תמיד הקפדתי לבדוק עד הסוף כל דבר שאני מפרסם. את היושרה המקצועית שלי אף לא יכול לקחת ממני, ואני מאוד גאה על זה".

על אף היותו מיעוט פוליטי במיליה התקשורתי, מאחורי אחימאיר ניצבת קריירת מקצועית עשירה בתפקידים בכירים, שאותם מילא בזה אחר זה לאורך שנים, ונראה כי אין עיתונאים רבים שיכולים להציג רזומה דומה לשלו. אחימאיר היה כתב פוליטי בכיר, כתב מדיני בכיר, שליח רשות השידור לוושינגטון בשתי קדנציות שונות, עורך חדשות חוץ, מגיש 'מבט' - אז מהדורת החדשות היחידה בישראל, וגם מגיש 'רואים עולם' המיתולוגית. לפני ארבע שנים הגיש את המהדורה האחרונה של 'רואים עולם', ופרש לגמלאות.

אין עוד אנשים עם רזומה כזה, והוא ממש לא רע יחסית לעלה תאנה.

"זה תמיד שעשע אותי", הוא צוחק. "בכל פעם ששאלו אותי אם אני לא מרגיש מקופח מהקריירה שלי ואם אני לא מרגיש שהתנכלו לי כעיתונאי, אני מונה את הרשימה שאתה עכשיו מנית. אני לא חושב שהיו שולחים עיתונאי כושל לתאר את נחיתתו של סאדאת בארץ".

איך אתה מתייחס לטענות שיש היום על הטיה תקשורתית, במיוחד בתור אחד שהיה במשך שנים עלה תאנה, גם אם מוצלח מאוד?

"צריך להבין שאנחנו בעולם אחר מאוד ממה שהיה באותם ימים. אז העיתונות כולה הייתה כלי פוליטי. כל מפלגה החזיקה עיתון וכל עיתון החזיק שלוחה לילדים. שם גם אני התחלתי, בתור כתב בעיתון 'חירות לילדים'. זאת הייתה תפיסה שונה מאוד, והפוליטיקאים הבכירים התייחסו למקצוע העיתונות בכובד ראש וככלי השפעה גדול. במובן הזה, ברור שהיה אז הרבה יותר קשה מאשר היום. היום אנחנו נמצאים בתקשורת מסחרית, שהמשמעות של זה היא שיש לנו תקשורת חופשית. היא לא מושלמת, וכמו שאמרתי מקודם לא פעם היא רדודה ומתנהלת שלא בהגינות, אבל עדיין המצב היום הרבה יותר טוב ממה שהיה כשאני התחלתי את דרכי. אסור לשכוח את זה לצד הביקורת שיש לנו, שלא פעם היא מוצדקת".

ברזומה המרשים שלו נמצא גם תפקיד מגיש במחלקת השידורים של ה־BBC הבריטי בעברית. מאז ועד היום הוא עוקב באדיקות אחר הנעשה בתקשורת הבין־לאומית בהקשרים הישראליים, ובמיוחד בתקשורת הבריטית והאמריקאית שהכיר מקרוב. בדיוק בגלל זה, הסיקור של ישראל במלחמה, שלא פעם הדרך היחידה לתארו היא שקרים, במיוחד בערוץ הבריטי הנ"ל שהוא מהחשובים והמשפיעים בעולם, כלל אינו מפתיע אותו. "אנחנו מדברים על ערוץ שעשרות שנים מסקר את ישראל בצורה מוטית", הוא אומר.

עד כמה המצב חמור בהקשר הזה?

"מאוד, וזה ידוע לכול. הקהילה היהודית בבריטניה בדרך כלל לא מצטיינת בהפגנות או במעורבות יתר בפוליטיקה, אבל דווקא בנושא הזה היא מתנהלת אחרת כבר שנים ארוכות. כל הזמן הם שולחים לראשי ה־BBC מכתבי מחאה על היחס שישראל זוכה לו בשידורי הערוץ. זה הוביל לכך שה־BBC הקים ועדה מיוחדת בשם ועדת ביילין, בראשות עיתונאי ותיק ומוערך, שתבדוק את הטענות. הוועדה שלו עברה על חומר עצום של אלפי שעות שידור, והגיעה למסקנה שאכן יש הטיה מובנית בשידורי הערוץ. הדוח נכתב ב־2004, אבל הערוץ גנז אותו בגלל התוצאות שלו. מאז הוא הוציא מאות אלפי לירות שטרלינג כדי לדאוג שהדוח לעולם לא יפורסם במלואו לציבור מרוב שהמסקנות שלו חמורות, למרות שכל שנה־שנתיים מנסים גורמים שונים לכפות עליו את פרסומו".

אבל זאת לא רק בעיה של ה־BBC, אלא של גופי חדשות רבים בעולם, כולל בארצות הברית. ממה זה נובע?

"לגבי ה־BBC זאת בעיה עמוקה יותר, כי זה באמת אירוע של עשרות שנים, שגם משרד החוץ הבריטי, שתמיד היה עוין את ישראל, דחף לקו הזה. אבל צריך לומר משהו כללי על חדשות החוץ. קודם כול, התמונות בטלוויזיה לא משקרות. אנשים לא באמת מבינים מה קורה במקום אחר בעולם, ולרוב גם אין להם דעה. ועם חוסר המטען הידיעתי הזה הם מתיישבים מול הטלוויזיה, ואז הם רואים את התמונות מעזה. איפה מתחילה הבעיה? בצורה שבה הקריינים מציירים את התמונה. גם הם לרוב לא מבינים יותר מדי בחדשות החוץ, והם בעיקר מקבלים מידע מהתקשורת הישראלית באנגלית. בזירה הזאת השחקן הבולט הוא עיתון 'הארץ', שכולנו יודעים בדיוק מה הוא מסקר ואיך, ובאנגלית זה עוד יותר קיצוני. זה המידע שאליו נחשפים העיתונאים הזרים, וככה זה מועבר בשידורים ובכתבות שלהם".

"אפגין אם יסגרו את 'הארץ'"

חופש העיתונות הוא אחד הערכים החשובים בעיניו של אחימאיר. זאת גם הסיבה שהוא מרוצה, בקווים כלליים לפחות, ממצב התחום כיום. איומיו של שר התקשורת שלמה קרעי לפגוע בגופי השידור הציבוריים מחד, לצד יוזמות שעלו לסגירת ערוץ 14 מהצד השני של המפה הפוליטית, מכעיסים אותו מאוד. "חופש העיתונות הוא חלק מההגדרה הדמוקרטית שלנו. אני כל הזמן אומר שאני אומנם לא אוהב את מה שנכתב ב'הארץ', אבל אם ינסו לסגור אותו אני אצא להפגין בשבילם. זה נפלא לחיות במדינה שיש בה חופש עיתונות ולא סוגרים עיתונים או גופי תקשורת".

יש גוף תקשורת שהממשלה ובתי המשפט סגרו. העיתון הזה הוקם על חורבותיה של תחנת הרדיו ערוץ 7 שנסגרה על ידי מערכת המשפט ובלחץ פוליטי כבד.

"נכון. וזו הייתה שערורייה. מאז לא חזרו על זה, ואני מקווה מאוד שגם לא יחזרו. אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שיש בה משטרת מחשבות על מה מותר לכתוב ומה אסור".

סגירת רשות השידור, שהיית מפניה העיקריים, ופתיחת תאגיד כאן, גם היו בעייתיות בעיניך?

"אני התנגדתי לסגירה של רשות השידור, אבל אני בהחלט מבין למה היה צריך לסגור אותה. הניהול שלה היה על הפנים. קשה להאמין כמה מוסד כל כך חשוב, שיש לו אחריות גם על תוכן ועל טכנולוגיה, כזה שאמור להיות חוד החנית של עולם התקשורת כמו שקורה בכל כך הרבה מדינות, מתנהל בצורה כזאת. השקופית 'סליחה, תקלה' הייתה חרפה. השביתות הרבות שהיו כל הזמן לא אפשרו להתקדם למאה ה־21. לצופים פשוט נמאס מאיתנו. זה לא משהו שהתחיל רק בעליית ערוץ 2, אלא עוד הרבה לפני כן. נורמות העבודה שם היו מחפירות לא פעם".

יש לך דוגמה?

"בשנות ה־70, כשהייתי כתב בכנסת, הממשלה שוב נקלעה למשבר. שלחו אותי לראיין מטעם רשות השידור את אחד משחקני המפתח בממשלה באותם ימים, שר המשפטים חיים צדוק. בדרך ללשכתו ביקש התאורן שנעשה עצירה באמצע הדרך כי הוא צריך לקפוץ רגע לבנק לעשות סידורים. עצרנו. בהמשך הדרך הוא גם אסף את הבן שלו. ככה עיכבנו את שר המשפטים המון זמן. כשנכנסנו ללשכה שלו עם אותו ילד קטן הוא היה מעוצבן, ובצדק. בכל מקום מתוקן אחר התאורן ההוא לא היה נשאר דקה בתפקידו, אבל ברשות השידור זה היה סיפור אופייני".

אם כך, פתיחת התאגיד הייתה צעד חיובי.

"במבט לאחור זה בהחלט היה צעד מוצלח, למרות שגם היום אין לו רייטינג גבוה. הוא אומנם מצטיין בבחירה נכונה של סדרות טלוויזיה וביצירת חומר תיעודי, בתחומים האלה הוא עושה עבודה טובה מאוד, אבל יש לו הרבה תחומים שהוא עוד צריך להשתפר בהם. מה שכן, גם בו הייתה התנהלות לא ראויה. אותי שלחו הביתה בלי שום מכתב שמסביר לי מה הסיבה לכך. עד היום אני לא יודע למה החליטו להוריד את 'רואים עולם' ולסיים את עבודתי. אחרי כל השנים שלי שם חשבתי שמן הראוי לפחות לקבל מכתב תודה והסבר, אבל לא קיבלתי מכתב כזה עד היום. זאת לא דרך להתנהג".

אחימאיר עלה לכותרות בשבועות האחרונים בעקבות סאגת פרסי ישראל, שאותם ניסה לבטל שר החינוך יואב קיש. בתחילת הדרך, לפני שחזר בו, החליט קיש כי הפרסים בתחומים הרגילים לא יוגשו השנה. אחימאיר, זוכה פרס ישראל לתקשורת לשנת 2012 בעצמו, עמד בראשות ועדת הפרס בקטגוריית התקשורת. בעקבות האירוע הודיע אחימאיר כי הוא פורש מראשות ועדת הפרס.

"האמת היא שלא באמת פרשתי, אלא ששר החינוך החליט להפריש את הפרס כולו", הוא מדייק, "אם לא מעניקים את הפרס, מה יש לי לעמוד בראשות הוועדה אליו? אבל בגלל שכולם כתבו שהתפטרתי וכבר לא היה לי כוח לתקן את האנשים, הודעתי שאני פורש מראשות הוועדה. לפחות שהכתבים לא יטעו בגללי", הוא אומר בחיוך.

כמה הפרשה הזאת תפגע במעמד הפרס?

"תראה, זה היה לא ראוי בשום צורה. אני חושב שכולנו הבנו מהאירוע הזה שהעובדה שהסמכות לחלוקת הפרס נמצאת בידיו של אדם אחד בלבד, שר החינוך, היא דבר לא בריא. זה עלול לגרום לכך שהפרס ייהפך להיות פוליטי, וזה רע מאוד למעמד הפרס, שבעיניי יש לו חשיבות סמלית לאומית. הטקסיות הזאת חשובה לאומה ואסור לזלזל בה".

ומצד שני, כשוועדת הפרס מחליטה להעניק אותו לדמות שנויה מאוד במחלוקת בציבור הישראלי, ובית המשפט כופה את מתן הפרס לאותה דמות, זה לא פוגע גם כן במעמד הפרס?

"אתה מחזיר אותנו לשאלה שהובילה למחלוקות של השנה החולפת. לבית המשפט אין שום מחסום. הוא יכול להחליט ככל העולה על רוחו. הוא יכול להחליט שכשיש שמש בחוץ מדובר בעצם בלילה, ומשפטית זה המצב. וזו אכן בעיה. אבל אני לא חושב שהיא באמת קשורה לאירוע של פרס ישראל. בסוף יש כאן ועדה שצריכה לקבל החלטה על זוכה פה אחד. אי אפשר שיהיו מחלוקות בוועדה על זהות הזוכה. מספיק שאחד מחברי הוועדה חושב שהוא לא ראוי, ואותו מועמד לא יכול לזכות. זה מקהה את היכולת להפוך את הענקת הפרס לפוליטית, גם אם לא כולם מסכימים עם ההחלטה".

***