בשבע בבוקר נפתחה הדלת ואל הבית נכנסו שני אנשים חובשי משקפי שמש, אחד עם שפם והשני לא.
"בוקר טוב", אמר המשופם, "אנחנו מהשב"כ".
בתוך תוכי תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע.
"לא, רגע, תקשיבו", התנצלתי, "כל מה שאני כותב בעיתון זה בצחוק. וזה אפילו לא מצחיק, כמו שאומרים לי רוב האנשים שלא קוראים את מה שאני כותב. לא באמת התכוונתי לרדת על בני גנץ. ועל הרמטכ"ל. ועל ראש השב"כ. ועל..."
"למי אכפת מה אתה כותב", קטע אותי המשופם, "ואנחנו לא מהשב"כ שאתה חושב".
היה רגע שקט. ניסיתי להיזכר האם אחים לנשק הקימו שירות חשאי משלהם במקום להמשיך לשלוט בנו באמצעות מוסדות המדינה הרשמיים.
"אתם לא שב"כ, שירות ביטחון כללי?" שאלתי.
"לא", הם אמרו, "אנחנו שב"ק. שני בקרי קונספציה".
"זה בקו"ף", אמרתי.
"נו?"
"כתבתי לפני כמה שורות שב"כ בכ"ף".
"למי אכפת מה אתה כותב", אמר המגולח, "לא אשמתנו שאתה אינפנטיל".
לא פעם ראשונה שאומרים לי. שאלתי למה הם מבקרים אותי ולא את קונספציה, שאני האמת לא מכיר באופן אישי אבל נראה לי שהיא גרה בקומה אחרת בבניין. לא צחקו.
"אגב קונספציה", הוריד המשופם את משקפי השמש, "אני רואה שעוד לא התחלת לנקות לפסח".
"לא הבנתי", ניסיתי למשוך זמן, "אז אתם כן מהשב"כ?"
"למה שב"כ?"
"שירות בוחני כשרות. שב"כ".
"עם כ"ף?"
"עם כפית. מה אכפת לכם אם יש או אין לי חמץ בבית?"
"מה אכפת לך אם מערכת הביטחון מגבשת לעצמה קונספציה?"
"מה זאת אומרת? זו קונספציה מוטעית".
"מי קובע את זה?"
"אתה רציני? רואים את זה במבחן התוצאה!"
"אז למה עדיין לא התחלת לנקות לפסח?"
"כי יש עוד המון זמן לעשות את זה".
"אהה!" דפק המשופם על השולחן, "זו הקונספציה! כל שנה אתה אומר לאשתך שיש המון זמן, וכל שנה שניכם מגיעים לערב פסח לחוצים ומותשים ואשתך מתאכזבת ממך מחדש".
"מאיפה אתה יודע?"
"סמוך עליי, גם אני נשוי".
"כן, חיי נישואין זה עניין קונספטואלי".
מחר מתחיל היום
"אתה רואה? נישואין זה קונספציה, ניקיונות זה קונספציה, התפיסה שלך שיש לך שכנה שקוראים לה קונספציה זו קונספציה. אתה מוקף בקונספציות מכף רגל ועד ראש, ועוד מעז לבוא אל אחרים בטענות?"
"זה בדיוק העניין!" מחיתי, "אסור לנו להיכנע לקונספציות, אנחנו צריכים כל הזמן לבחון את עצמנו ולא להיצמד להרגלים הישנים".
"אז למה לא התחלת לנקות לפסח?"
"טוב", רטנתי, "אני אתחיל מחר".
"קונספציה!"
"בסדר, היום".
"אתה לא באמת מתכוון לזה. גם אתה יודע שאתה תתחיל בשבוע הבא עם איזו מגירה נידחת, ובמקום לנקות תשב שעות על כל מיני מסמכים מאובקים משנת קונספטוט"ו במקום להעיף אותם כבר לכל הרוחות".
"אלה מסמכים בעלי ערך נוסטלגי".
"אלה מסמכים בעלי ערך קונספטואלי שלא מעניינים אף אחד. אתה מבזבז עליהם את הזמן פעם בשנה, ואז קובר אותם שוב באותה מגירה רק כדי לבזבז עליהם את הזמן שוב בשנה הבאה לפני פסח".
"אבל יכול להיות שהם יהיו שימושיים".
"קונספציה!"
"וכל זה", העביר המגולח את אצבעו על המדף המאובק של הספרים, "במקום להקשיב לאשתך ולבער את האבק מהבית".
"אבק זה לא חמץ".
"קונספציה!"
"בדיוק להפך", התעצבנתי, "כל העניין של פסח הוא לא להשתעבד לקונספציה, לא ללכת בתלם, לא להיות עבד אלא לצאת מהמְצרים של מִצרים, לבער את החמץ שבלב".
"זה התירוץ הקבוע של מי שאין לו כוח לנקות ארונות", אמר המשופם.
הודאה על דברים שלא עשיתי
"מה זה שם?" הצביע המגולח על השולחן בפינת האוכל.
"משלוחי מנות", אמרתי, "אל תדאגו, עד פסח לא יישאר מהם זכר".
"נו ברור", אמר המשופם, "כי אתה מנשנש אותם בלי הבחנה".
"אתה יודע כמה ממתקים קיבלנו? כואב הלב לזרוק אותם לפח, זה בל תשחית".
"ולהכניס את הזבל הזה לגוף שלך זה לא בל תשחית?"
"אני לוקח מהם רק מדי פעם, ממש בקטנה".
"קונספציה!" אמרו שניהם כאיש אחד בלב אחד, שלא יגידו שאין אחדות בעם. האמת היא שבשלב הזה הם באמת התחילו לעלות לי על העצבים, כמו אותן נשים קונספטואליות שכבר מראש חודש אדר א' טורחות לעדכן כבדרך אגב שזהו, הן סיימו לנקות לפסח כי הן לא יכולות לשאת את הלחץ הזה של להכין משלוחי מנות כשעדיין יש חמץ שמסתובב בבית. הן תמיד מכינות משלוחי מנות יצירתיים תוצרת בית בפינה מיוחדת במטבח, שאותו הן מציתות מיד לאחר שהמשלוח האחרון יוצא בבוקר פורים וכבר מתחילות לעטוף בנייר כסף את תפוחי האדמה למדורות של ל"ג בעומר. אז בגלל שלא נשאר בבית אפילו פירור הגברים שלהן נורא רזים וספורטיביים ומשאירים אבק לכל השאר. זאת אומרת הם היו משאירים אבק אילו היה להם דבר כזה בבית, אבל אין להם כי הנשים שלהן רודפות אותו כמו שמועצת הביטחון של האו"ם רודפת אותנו באופן קונספטואלי למדי.
הסתכלתי על השב"קניקים. הם הסתכלו עליי. לרגע קט הצטערתי שהם לא מהשב"כ, כבר הייתי מעדיף שיקשרו אותי לכיסא ויוציאו ממני הודאות על דברים שלא עשיתי. בעצם, כשאני חושב על זה עכשיו, הם באמת הוציאו ממני הודאה על דברים שלא עשיתי. ועוד שידלו אותי לעשות אותם.
"אתם מודעים לכך שלהסיט את האשמה אליי במקום אל הקונספציות שלכם זה הכי קונספטואלי, כן?" אמרתי.
"כן, וזה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו", הם אמרו והתחילו לאסוף את משלוחי המנות ביד בוטחת.
"מה אתם עושים?" שאלתי.
"עוזרים לך להיפטר מהקונספציות".
"ותזרקו אותן לפח?"
"חס וחלילה. בל תשחית".
"ומה עם הפירורים? הקלוריות? אתם לא צריכים להשתחרר מהקונספציה?"
"לא משנים קונספציה באמצע מלחמה".
"ואחר כך?"
"אחרי המלחמה כבר אין טעם לשנות".
"שתדעו לכם שזה ממש לא בסדר, ואני אפילו הולך לכתוב על זה".
"נו, למי אכפת מה אתה כותב".
לתגובות: [email protected]
***