כבר שנים שאני מלמד בתיכון הרטמן את סוגיית פדיון שבויים. בכל שנה כשפתחתי את הלימוד בסוגיה, הייתי מקדים ואומר שברוך ה' סוגיה זו היא מן הסוגיות שהיו רלוונטיות בימי הגלות החשוכים.
המציאות שבה יהודים נתונים לחטיפה, לשבי, לרצח ולמרמס כדבר שבשגרה, אינה מוכרת במציאות הישראלית שלנו. ולמרות זאת לימוד הסוגיה מעמיד אותנו על האתגר הערכי העקרוני המתבטא באמצעותה ומאפשר לנו להעתיק אותו למחוזות חיים אחרים. כך אמרתי תמיד.
ובחג שמיני עצרת תשפ"ד התפכו עלינו השמיים. מילות קינת בארי שחיבר היוצר יגל הרוש מהדהדות ומפלחות את הלב: "איכה אימהות / וילדות ונערות בשבי מוּלכות / כבימי פרעה". מעתה לימוד הסוגיה ייהפך למוחשי וכואב עד אימה. באחת הפכה סוגיית הבלהות הזאת לנוקבת ויורדת עד תהום. הדילמה שאנו עומדים בפניה היא דילמה שהמסורת היהודית דנה בה בכאב ובעומק ויש לה מה לומר בנושא הזה.
חשוב להדגיש, זו אינה סוגיה הלכתית במובן הרגיל של המילה, שכן מציאות של מדינה ריבונית שונה באופן יסודי ממציאות קהילתית בחו"ל. אבל עולם ההלכה מבטא דילמות ערכיות, מוסריות, רוחניות וחברתיות.
סיפור מכונן של עם
מצוות פדיון שבויים נתפסת כאחת המצוות החשובות ביותר בתורה, אם לא החשובה מכולן. הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ח' ע"ב) מגדירה את המצווה כ"מצוה רבה", מצווה גדולה, ומסבירה שסבלו של השבוי כולל את כל סוגי המצוקות האנושיות: עירום, רעב, צמא ופחד וסכנה תמידית לחייו. לשון הרמב"ם מפורסמת: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על 'לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ ידך', ועל 'לא תעמוד על דם רעך' ועל 'לא ירדו בפרך לעינך'. וביטל מצוות 'פתוח תפתח ידך לו וחי אחיך עמך', 'ואהבת לרעך כמוך'... ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים" (הלכות מתנות עניים י, ח).
דברי הגמרא והרמב"ם מדגישים את הערכים שנושאת המצווה הזאת בחובה: חמלה ורחמים, רגישות ואחריות חברתית. כאמור, השבי מכיל את כל המצוקות האנושיות הקשות ביותר. התעלמות מהמצוקה הזאת היא אכזרית ומלמדת על אטימות שמבטלת את כל מה שהתורה מבקשת מהאדם להיות.
פרט לערכים הנעלים הללו, יש גם מישור נוסף בעל ערך מיוחד. הסיפור המכונן של עם ישראל הוא שעבוד מצרים ויציאת מצרים. הקב"ה מתגלה לעולם באמצעות גאולת העם המשועבד ממצרים. מצוות רבות מאוד הן זכר ליציאת מצרים. הקב"ה מתגלה לעולם קודם כול כפודה שבויים. וכאן מתחדדים שני עניינים. הראשון הוא שמצוות פדיון שבויים מבטאת חיבור והידמות לאלוקי ישראל, שאינו נשאר אדיש למצוקת האדם. והשני, שמצווה זו היא ביטוי עמוק ואותנטי לסיפור המכונן שלנו, לזהות הלאומית שלנו.
שתי נקודות אלו מקבלות משנה תוקף בסיפור החורבן הראשון שלנו. לפני חורבן הבית הראשון הורה ירמיהו לעם לעמוד ולשחרר את העבדים. העבדים והשפחות משוחררים, אולם זאת רק עד שהמצור הבבלי על ירושלים סר. מיד לאחר מכן חוזרים האדונים וכובשים את העבדים והשפחות, ונראה שזו הנקודה שבה נחתם הדין על ירושלים: "ותשובו ותחללו את שמי ותשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חופשים לנפשם, ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות" (ירמיהו לד, טו). ומיד לאחר מכן גזר הדין: "הנני קורא לכם דרור נאום ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב ונתתי אתכם לזוועה לכל ממלכות הארץ" (ירמיהו לד, יז). כאשר עם ישראל מתנכר לזהותו ולסיפור המכונן שלו, הקב"ה סר ממנו.
דוחק הציבור או מניעת חטיפות?
אולם המסורת היהודית יודעת שהמפגש בין הערכים ובין המציאות הוא תמיד מורכב, קשה ומאתגר. המסורת היהודית יודעת שלא תמיד אפשר לממש את הערכים הנעלים שהיא מדברת עליהם. לאמיתו של דבר, קשה לחשוב על סוגיה שבה מסורת הפסיקה לא הכירה בעובדה הזאת ולא עשתה עבודת איזון עמוקה ואף כואבת. כל אדם שחי בעולם הזה מחויב להתבונן על השלכות מעשיו ולזכור שלא פעם הערכים הנעלים שאכן מתקנים את המציאות בטווח הזמן המיידי, עלולים להמיט אסון של ממש אם לא יתחשבו במכלול השיקולים.
המשנה קובעת: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (גיטין מה, א). דווקא בעולם שמבין את הערך העצום של פדיון שבויים, ישנה סכנה שערך פדיון השבויים יצא משליטה ויאפס את כל הערכים האחרים. הגמרא מנסה לברר מהו העיוות, מהי הסכנה שממנה מבקשת התקנה להימנע, ומעלה שתי אפשרויות: מפני "דוחק הציבור" ומניעת חטיפות עתידיות. דוחק הציבור מבטא את העול הכלכלי הכבד שעלול להיות מוטל על הציבור. קהילות הנתונות לחטיפות עלולות למצוא את עצמן קורסות - אם המחיר לפדיון השבוי יהיה מופקע. לשיטה זו, פדיון השבוי והצלתו ממצוקתו אינם מצדיקים פגיעה כלכלית אנושה בקהילה. לקהילה יש אחריות על מגוון תחומים: חינוך, רווחה, צדקה, בריאות, שירותים רוחניים ועוד. אלו צורכי רבים שלעיתים גם הם נוגעים בהצלת נפשות ממש. חיים ציבוריים מחייבים שיקול דעת וקבלת הכרעות כואבות. אין אפשרות לוותר על צורכי הקהילה כולם, גם אם הדבר מחייב הימנעות מפדיונו של אדם הנתון במצוקה איומה. למותר לציין ש"דוחק הציבור" במציאות הישראלית, במאבקה של המדינה נגד אויביה, יוצא מן התחום הכלכלי לעבר התחום הביטחוני, המדיני והבין־לאומי.
השיטה השנייה מתמקדת בעניין אחר לחלוטין – היא מבקשת לגדוע את תופעת החטיפות מן השורש. היא מתבוננת בעין מפוכחת ושואלת את עצמה כיצד תמנע הקהילה (ובמקרה שלנו - המדינה) את החטיפות הבאות. והתשובה: באמצעות פגיעה במוטיבציה לחטוף. התקנה כאן אינה נקודתית אלא בבחינת "תיקון עולם". היא אינה מתבוננת על ההווה (דוחק הציבור הנוכחי) אלא מבקשת לחשוב על העתיד. חיים ציבוריים מחייבים חשיבה לטווח הרחוק. אם האפשרות הראשונה מבקשת להעמיד את הצרכים הקהילתיים הרבים לעומת מצוקתו של האדם הפרטי, הרי שהאפשרות הזאת מתמקדת כולה בעצם תופעת החטיפות. היא מכירה בסבל העצום של השבי, ודווקא מתוך כך היא דורשת כושר עמידה ובלימה של החמלה והרחמים המתעוררים כאן ועכשיו – כדי שמציאות כזאת לא תתקיים עוד.
הגמרא מבררת מהו ההבדל המעשי בין השיטות, ומגיעה למסקנה שיש הבדל כזה כאשר אדם פרטי יכול לקחת על עצמו את ה"דוחק הכלכלי". בסיטואציה כזאת הרי שדוחק הציבור ירד מהפרק וניתן לפדות את השבוי יתר על כדי דמיו. לעומת זאת, מי שמבקש לגדוע את תופעת החטיפות חייב לוודא שמעשה החטיפה לא יהיה משתלם לחוטפים, ועל כן גם אדם פרטי לא יוכל לפדות את השבוי.
ברור ששיטה אחת (דוחק הציבור) משאירה פתח גדול יותר למקום האינדיבידואלי ושיטה אחרת (מניעת חטיפות) רואה לנגד עיניה את הקולקטיב בצורה מובהקת יותר. גם במסורת הפסיקה אנו מזהים את המתח הזה. הב"ח (הבית חדש, רבי יואל סירקיס) על הטור (יורה דעה, סימן רנ"ב) פסק שטעם התקנה הוא כדי למנוע "דוחק כלכלי מהציבור". הדבר מאפשר פתח של ממש לקהילה להגדיר מהו "דוחק" בשבילה.
וכשם שהדבר נכון בימים עברו, הוא נכון גם היום: מהו הדוחק הגדול יותר של הציבור הישראלי – האם שחרור מחבלים מתועבים? הפסקת אש ארוכה? או השארת החטופים שלנו בידי מרצחים שפלים? לעומת שיטה זו, רוב הפוסקים פסקו שטעם התקנה הוא כדי למנוע חטיפות עתידיות. הדבר הזה מצמצם מאוד את מרחב התמרון של קהילות שעמדו נוכח המציאות הקשה של פדיון שבויים.
התורה והמסורת ההלכתית מלמדת אותנו שאין ערכים מוחלטים, אבל יש ערכים נעלים שבמפגשם עם המציאות הם מתנגשים או לכל הפחות מתקיימים זה לצד זה במתח נוקב. זו אמירה מורכבת שאין בה כדי להכריע בשאלה האיומה המונחת לפתחה של החברה הישראלית. אבל היא עשויה להפוך את הדיון בשאלה לדיון ערכי גבוה המאפשר לדון בה מתוך עומק ורכות.
הכותב הוא מנחה פדגוגי בעמותת יסודות העוסקת בחינוך, תורה ודמוקרטיה ומחנך בתיכון הרטמן