"ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל", (בראשית, פרשת דינה).
עמית סוסנה, היקרה, עמית האהובה, האמיצה, היפה והגיבורה, אב שכול כותב אלייך, חשוב לי שתדעי.
כששלחנו את בננו היקר לנו מכל, בשר מבשרינו, כששלחנו אותו אל הקרב, מראות כאלה היו בראשינו. רצינו לא לחשוב, אבל חשבנו. ושלחנו.
ניסינו לא להאמין, אבל האמנו ושלחנו. ניסינו לקוות שלא, אבל ידענו שכן ושלחנו. החרדה לשלומכן, הדאגה לכן הגעגועים אליכן, תמונות פניכן הזוהרות, הם אלו שנתנו לנו משמעות וכוח בלילות הארוכים חסרי השינה כשיהונתן ואחָיו, אחייך, לחמו להצילכם.
היינו גאים בהם, עמית. גאים עד דמעות, גאים עד גדותינו. בהם, שלא עמדו מנגד, שלא עמדו על הדם, שעזבו הכל וחתרו להגיע אליכם, אליכן, אחינו ואחיותינו החטופים.
ותמונתך, אחותנו עמית, ותמונת חברותייך וחברייך היו בראשם ובליבם של אהובינו כשהסתערו, כשירו, כשרצו, כשעלו על מטענים, כשנורו, כשנפלו בדרך אלייך, אליכם.
ובשבילך היה כדאי, עמית. כי גם כשדפקו לנו בדלת, כשהודיעו לנו את הנורא מכל, תמונתך הייתה בראשנו. והיא שמהלה את הכאב בתקוה. את הצער במשמעות, והיא היא שלחשה לנו נחמה, זה לא היה לשווא, זה לא יהיה לשווא.
וגם עכשיו עמית, איננו מצטערים שבנינו יהונתן יצא לקצץ את הידיים הטמאות שנגעו בך, שצרבו אותך, שצרבו אותו, שצרבו אותנו. איננו מתחרטים שאהובנו נלחם להכרית את הרוע שהכה בך, שהכה בו, שהכה בכולנו.
כי מהו אדם אם לא יקום לערוב לאחיו לאחותו? כיצד נחיה אם שתקנו, אם הסטנו מבטינו, אם התעלמנו. ואת נחמתנו עמית, צחוקך הוא נחמתנו, רגעי השמחה שלך הם נחמתנו, רגעי השגרה שלך הם נחמתנו, החלמתך היא נחמתנו. חייך הם נחמתנו.
ואנו נשבעים, נשבעים עם הלוחמים ובשמם, לא ננוח עד נחזירם לביתם בשלום. עד נעביר את הרוע השפל מן העולם
"בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר" (זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי:)