נדחקנו לפינה אחרי חודשים של הפגנות, מחאות, ויכוחים, מריבות, פירוק אושיות המדינה, חילול כל קדוש וממלכתי בימין התחננו לשמאל לבוא ולנסח יחד רפורמה משפטית. משלא נענו החליטו של למזער את האירוע ולהסתפק בזרזיף מהרפורמה ובלבד שלא להזעים את החברים מעבר למדרכה, ואז הגיע המלחמה ולכולם היה ברור שלא זו השעה לרפורמות. זו השעה לעסוק בעצם הקיום מול האויב המשותף והאכזרי שלפנינו. הגבלת כוחו של בג"ץ והגדרת סמכויות היועמ"ש יחכו. ניחוחות האחדות גרמו ללא מעט אנשי ימין להרהר שוב על הצורך ברפורמה ההיא. בשביל מה בכלל נכנסנו לכל האירוע המתסיס ההוא. הנה, אפשר להיות ביחד, ימין ושמאל, במערכה ובאזרחות, אז אולי אפשר להמשיך עם הקפאת הרפורמה הזו... ואז הגיעה סוגיית גיוס החרדים עם ההתעקשות הזו של בג"ץ להכריע עד תאריך מסוים, כי הוא זה שקובע ולעזאזל המלחמה, ועם היועמ"שית שמבהירה שעמדתה היא זו שתקבע ולא עמדת הממשלה הנבחרת, וזה נראה שלמישהו שם בעולם המשפט ממש בוער להסביר לכולנו עד כמה הרפורמה הזו הכרחית ונחוצה. הימין כמעט הצליח לחמוק ממנה, אבל מערכת המשפט מתעקשת להחזיר אותו לשם. אז כשנחזור להתקוטט על הרפורמה תזכרו מי שדחף את כולנו לפינה הזו כמעט בכוח. לא יאומן הנה לכם משפט אחד מתוך שיחה שקיימתי השבוע עם תא"ל במיל' אמיר אביבי בעקבות סיכול הברחת ארסנל האמל"ח מאיראן ליהודה ושומרון. משפט קטן כקצה חוט למחשבה. "מספיק שמצליחים להבריח טילי כתף נגד מטוסים ומורידים מטוס בדרך לנתב"ג, זה יהיה אירוע אסטרטגי קשה מאוד למדינת ישראל", אמר אביבי, ומאחר ודי ברור לנו שהברחה אחת שסוכלה מסתירה עוד אחרות שלא סיכלנו ושכן הצליחו להגיע ליעדן, ומאחר וראינו מה כבר קרה כאן ביישובי עוטף עזה, ומאחר ואנחנו מבינים שמדינה זה לא ארגון טרור שזקוק להברחות כדי להשיג אמצעי לחימה משוכללים בהרבה, שמגיעים אליה במכולות מסודרות היטב, קשה להאמין שיש כאן עדיין אנשים בעלי גישה רציונאלית שמוכנים להמשיך ולדבר על מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון כרעיון הגיוני. הם נושאים לפידים במדינה שבה סיפרו לנו במשך שנים שמילים הורגות, במדינה שבה כל ביטוי חריף מימין מככב בכותרות ופותח מהדורות, במדינה שבה לא שוכחים לנתניהו משפט קטן שלחש לרב כדורי זצ"ל ומכתירים אותו כמשפט מסית, במדינה שבה כבר נרצח ראש ממשלה, בקיצור, במדינה שבה אמורים להתייחס ברצינות לביטויי הסתה ואיומים על נבחרי ציבור, במדינה שכזו היינו מצפים להתייחסות קצת יותר רצינית לאירוע שבו מספר מפגיני שמאל התקרבו לבית ראש הממשלה עם צמיגים, חביות, לפידים ושאחד מהם גם מבהיר שהכוונה היא לשרוף את בית ראש הממשלה. מדינה כזו הייתה אמורה לעצור מלכת ברגע שבו מפגינים נתפסים עם מפה שמלמדת על תכנון הפשיטה על בית ראש הממשלה, ושכמה מהם גם מגיעים לבית ראש הממשלה מהאוויר, עם מצנחי רחיפה. הייתי מצפה שהמשטרה שקבעה שההיערכות הייתה כאל מבצע צבאי שתכליתו כיבוש בית ראש הממשלה, לא תמהר לשחרר את אותם מפגינים לביתם. הייתי גם מצפה שבית המשפט לא יקבל תשובות קלושות שמעלה עורך דינם של המתכננים, כמו שאש הלפידים היא בעצם אש קרה, שהצמיגים נועדו לשבת עליהם ושהפחים בכלל נועדו לאיסוף זבל. קצת יותר רצינות לא הייתה מזיקה כאן. ואתם יודעים מה עוד? הייתי מצפה מכל מי שרוממות הדמוקרטיה בגרונו להבין שמה שקרה כאן הוא לא פגיעה בנתניהו האיש, אלא במעמד המושג ראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית, כי אם ראש ממשלה נמצא תחת איום של השתלטות מפגינים אנרכיסטים על ביתו, איך אפשר לנהל כאן דמוקרטיה? אבל כל אלה ועוד כמה וכמה צעדים שהייתי משער שיקרו במדינה נורמטיבית לא קרו. האם זה קשור לזהותם הפוליטית של המפגינים? כשאני נזכר מה עשו כאן לנערות וילדות שהפגינו בצידי הדרכים נגד ההתנתקות קשה לי להשתחרר מהתחושה שיש בזה משהו. יחסיות אם לוחם צה"ל שנפצע בקרב לוקח קלצ'ניקוב ללא מכלול ועל זה מקבל מעצר עד תום ההליכים, איזה עונש אמורים לקבל מפגיני שמאל שלוקחים טנק למטרות פוליטיות? מאסר עולם? אין אופק מדיני אם תרצו להבין למה מתכוונים כל אלה שאומרים לכם שממשלת ישראל לא מציגה תכנית מדינית ליום שאחרי, פשוט תוסיפו את המילה 'שמאלנית' ואז הכול יהיה ברור. ממשלת ישראל יכולה להציג תכנית לשליטה צבאית, לעידוד הגירה, להתיישבות, לשליטה על כל או חלק מהרצועה, אבל לכל אלה לא ייקרא תכנית, כי כל מה שלא כולל הקמת מדינה פלשתינית הוא לא באמת תכנית מדינית. זו הלוגיקה של השמאל – אף פעם לא תהיה לימין תכנית מדינית כי היא לא תכנית של השמאל, ואם היא כן תכנית של השמאל אז זו ההוכחה הברורה שלימין אין תכנית מדינית. עתיד מדאיג ואם בסוף יגויסו צעירי החרדים, מה ימכרו לפיד וליברמן למצביעיהם? הם יצטרכו ממש להגיע לכנסת ולעבוד. בעיה שוב מפריעים לו קאטו הזקן היה באותם רגעים מרוכז כל כולו בתרגיל יוגה עתיק. עיניו עצומות וידיו פרושות לצדדים. חלפה יותר משעה ללא תזוזה כשפתאום התיישב לידו על מצע הדשא הרך שכן צעיר ומתלהב שאפילו לא שם לב שהוא פוגע בהתלהבותו בעוצמת הרגע. 'צ'מע משהו, קאטו, לא תאמין מה קרה לי', נשף תוך כדי שהוא משכל רגליים. קאטו פקח חצי עין והוציא אוויר שנאגר בריאותיו כבר כמעט שעה. 'מה כבר קרה שמצדיק את החורבן הרוחני הזה?'. 'אויש, לא שמתי לב, סליחה קאטו, לא התכוונתי להפריע, אבל אם כבר שאלת אז נראה לי שתשמח לשמוע שבפעם ראשונה לא ראיתי ארץ נהדרת ואני לא מרגיש שהפסדתי משהו. לא הייתי מאמין על עצמי', אמר ונפנף את רגשי האשם שעברו בו למשך שתי שניות וחצי. קאטו הבין שתרגילי הנשימה שלו כבר נהרסו, שחרר עוד נגלה של אוויר שהמתינה אצלו במעלה הקנה. 'זה מאוד טבעי בחור צעיר. פעם כל תכנית כזו הייתה מדוברת למחרת בפינת הקפה במשרד, ואם לא ראית היית מרגיש תלוש ומנותק. היום זה כבר לא מצחיק, צפוי ודי משעמם, אנשים לא רואים את זה, לא מדברים על זה וזהו, אפשר להפסיק עם ההתמכרות ולא להרגיש פספוס. מדורת השבט עברה למקום אחר'. להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com