קראתי את דבריו של ידידי חגי לובר מספר פעמים הבוקר. הם נשלחו אלי גם מכיוונים שונים.
להלן מספר מחשבות. בנו היקר יהונתן לא נהרג במלחמה לשחרור החטופים אלא במלחמת נקם באויב שטבח אנס ושחט בנו כפי שלא היה מאז השואה וכפי שלא האמנו שיהיה בתחומי מדינת ישראל העצמאית.
הרי לשם כך הוקמה מדינת ישראל אחרי 2000 שנות גלות ואם חפצי חיים אנו בארץ הזאת - מחויבים אנו באותה מלחמה.
משפחות החטופים מנגד מזכירות לי ניצולי שואה בשנות השבעים בקריית חיים שהיו הולכות ברחובות מוכות שיגעון. השתתפנו בשנות ה-90 בכאבה הגדול מנשוא של בתיה ארד, אימו של הנווט רון ארד.
מנגד כל אם שכולה הייתה מעדיפה את בנה בשבי ולא חלל... ועדיין יש בסופיות משהו מייצב. חוסר הוודאות לאורך חודשים מעביר אנשים על דעתם, תוסיפו לזה מערכת פוליטית רשלנית שמשחקת ברגשותיהם וקיבלתם סופה מושלמת.
משרד ראש הממשלה שלחם ברונן צור ייתכן והיה מוכן לקבל אותו חזרה היום .. זה הוא משרד עם חדלי אישים שלא הייתי נותן לו לנהל חנות מכולת. הוא צריך להכיל ולנהל את הקשה במשברי העם הזה מאז 1948.
צאו וראו מי הייתה החבורה שניהלה את המדינה שבדרך והתקומה ב-1948 ... צאו וראו את האינטימיות וכן גם את התככים ...הייתה זאת אז חבורה של ענקי דור. צאו לימדו ואל תסירו אחריות מאיש ... אבל אחריות הממשלה והשרים גדולה מאחריות אזרח פשוט.
יושב כאן לצידי ברגע זה איתן דוידי ראש מושב מרגליות. מפעל חייו חרב והוא בא לטקס עצה. אין לו בנמצא מענה אצל מי ממנהיגי המדינה.
במקום פגרה לנבחרי העם שבו וטפלו בקריסת יישובי הצפון...סוג של סיעור מוחות ומאמץ ממוקד, במקום שופינג מסעדות וטברנות, אפילו רק למראית עין שהיא כה יקרה ונדירה בעת הזאת. בהצלחה לנו.
נב. מבלי לנקוט עמדה. לעניות הבנתי עניינם של החטופים בעת הזאת עומד בסתירה לקיום ושימור מלחמת נקם קדושה.