סרן (במיל') אלקנה כהן מחבר הספר 'מספר אישי 7.10.23' בו הוא מספר את סיפור המלחמה מזווית מבטו התארח באולפן ערוץ 7 לשיחה על המלחמה והתובנות העולות ממנה.
כהן פותח בתיאור הולדתו של הספר. "שמונה ימים אחרי תחילת המלחמה, הודיעו לנו שאפשר לשלוח מכתבים הביתה, ניצלתי את זה וביקשתי מאחד מהחברים שיביא לי דף והתחלתי לכתוב. תוך כדי הכתיבה התחדדו לי שתי הבנות. הבנה הראשונה היא שאנחנו עוברים המון חוויות, ואני אישית לא מצליח לעכל את כל החוויות שאנחנו עוברים. ההבנה השנייה היתה שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי. פתאום אמרתי 'וואו, אנחנו באיזו תקופה שאני חייב לנסות לתעד כמה שאני יכול מתוכה'".
"זה מגיע מהבית", הוא ממשיך. "לפני שסבא שלי יצא למלחמת ששת ימים, סבתי נתנה לו מצלמה ואמרה שלו שיצלם. באותה תקופה זה היה מאוד חריג. הוא לא רק צילם אלא הוציא ספר שנקרא 'שישה ימים ומצלמה'. כל החיים גדלתי על הסיפורים של סבא בנוגע למלחמה, על חשיבות התיעוד ההיסטורי. זה פיתח בי את התודעה ההיסטורית הזאת באותו רגע שההבנה הזאת התבהרה לי. יום אחרי ששלחתי את המכתב לאשתי, הסתובבנו בבית חאנון ובאחד הבתים מצאתי מחברת על הרצפה ופשוט התחלתי לכתוב ולתעד. בהתחלה צמצמתי פערים של שמונה ימים שלא כתבתי בהם ואחר כך כתבתי מדי יום".
תהליך הכתיבה היה במקורו למטרות תיעוד. "כשכתבתי, לא הבנתי ישר שזה יהפוך לספר, אך היה לי חשוב מאוד שמי שיקרא יבין מה שחווינו. הרבה פעמים מדמיינים מלחמה כירי ובלאגן אבל יש הרבה מעבר לזה. יש רגעי 'שגרה', צחוק, כאב, אפילו רגעים שמשחקים שחמט עם חברים. הרבה פעמים אומרים 'מי שהיה שם לא יודע'. זה נכון במידה מסויימת - אבל רציתי שמי שיקרא כן ידע ויבין את הדברים כמו שהם ואת הרגעים השונים".
"הרגשתי שאני מספר סיפור שהרבה אנשים צמאים לשמוע אותו והיה חשוב לי לספר אותו. עצם זה שכתבתי ספר זה מבחינתי לא מובן מאליו. אני מאובחן בכל הבעיות ובתיכון לא הייתי כותב בכלל. איכשהו במלחמה כנראה השתחרר משהו וגם הכתב השתנה לאורך הכתיבה. ככל שכתבתי יותר הרגשתי איך הכתיבה משתפרת. בסוף זה הגיע כתיעוד של חוויות שלנו".
כהן מספר על התגובות הרבות שהוא מקבל. "הורים פנו אליי וסיפרו לי שהם לא יודעים מה עובר על הילדים שלהם והספר אפשר להם הצצה מסוימת ליום יום של הלוחמים. חשוב לי לשתף את הסיפור הזה, ומדהים לשמוע את התגובות של האנשים. זה ממש מרגש אותי. פנה אליי בחור חרדי, שלא הכרתי. הוא כתב לי שאחרי קריאת הספר, הוא מרגיש, שזה הזמן לשינוי מבחינת הגיוס. לקבל את המסר הזה, מאדם שלא הכרתי, בתקופה שבה נושא הגיוס בסערה, היה מאוד משמעותי עבורי. זה אולי מלמד שהדרך הנכונה להוביל את הדברים היא בדיבור ולא דרך בלאגן. השינוי אצלו נבע רק מקריאת ספר. הדבר הנכון הוא לייצר את הקשר, השיח, והחיבורים".
הוא נשאל על התחושות עימן חזר מעזה והשיב, "אני חושב שזה ברור לכולנו שאנחנו נהיה דור הניצחון. חווינו משבר מאוד גדול, אבל ברור לנו שאנחנו חייבים לנצח. אי אפשר שלא. כל מי שהיה בעזה מרגיש את העוצמות. דור הניצחון, לפי דעתי, מתחיל בהתבטאות של האחדות שהייתה בתוכנו. זה היה מדהים לראות את זה, שכל העם היה מאוחד. זה בונה את ההבנה שהאחדות הזאת - אפשרית".
"יש פער מאוד מאוד גדול בין מה שקורה בתוך רצועת עזה לבין מה שקורה בחוץ. 'כל אחד צריך שיהיה לו קצת עזה' - כי כל מי שהיה שם הרגיש את האחדות ושהיא אפשרית. כשיוצאים החוצה מרגישים קיטוב מאוד גדול. זאת המשימה של כל מי שהיה בעזה ועתיד לחזור למלחמות כנראה - להוכיח שזה אפשרי. היינו באמת, מכל הקשת הישראלית והעוצמות שהיו בינינו, הראו לכולנו שזה אפשרי וצריך להילחם על זה", מוסיף כהן.
"הסיפור שהבאתי הוא של כל אותם אנשים שקיבלו מספר אישי נוסף בשמחת תורה. זה הסיפור של הלוחמים אבל גם של העם. אמנם השמות הם של החברים מהצוות - אבל אני לגמרי לא הסיפור. אחרי שהוצאתי את הספר הבנתי שהמשימה הבאה - אחרי האחדות בעם - היא חזרה לשגרה. וככל שעובר הזמן אני מבין שזה אתגר לא כל כך פשוט. כשיצאתי מעזה שמתי לב שאין לי פרופורציות ולקח לי הרבה זמן לחזור לשגרה נורמטיבית. בנושא הזה צריך לעזור לאנשים ולפתח את הסובלנות אחד כלפי השני ולהבין שאנחנו באמת מדינה שהיא בסוג של פוסט-טראומה וצריך להיות רגישים אחד כלפי השני בעניין הזה. אמנם חווינו שבר גדול אבל אני בטוח שממנו תהיה צמיחה גדולה", הוא מסכם.