הוא תפס אותי בסוף ערבית ושאל אם הוא יוכל לדבר איתי בקצרה. לא הכרתי אותו אבל הייתי סקרן:
"הילד שלי ואני יודע שאני אבא שלו ואני משוחד, אבל הוא באמת מדהים, קיבל אתמול תשובה שלילית מהישיבה התיכונית שהוא רצה להתקבל אליה. כל החברים שלו התקבלו. הוא מפורק לגמרי. ניסיתי לברר והבנתי שהציונים שלו גרדו את התחתית מהצד הלא נכון. ככה הם לא יוכלו לקבל אותו".
"אוקי" עניתי: "ואיך אני יכול לעזור?".
"חשבתי שתוכל להחליף איתו כמה מילים. לעודד אותו קצת".
הסברתי לו שהשנה יצא לי לחוות בפעם הראשונה את עניין הקבלה לישיבה לא רק בתור מחנך אלא גם בתור אבא לילד שרוצה להתקבל בעצמו לישיבת עילית. המתח מוכר לי. הציפייה. הדאגה שכל העניין ייגמר על הצד היותר טוב והילד לא יצא מצולק נפשית.
קבענו פגישה. הילד הגיע בליווי אביו שנשאר בחוץ. הסתכלתי עליו. מבטו כבוי. גבו שפוף. שמחת החיים שלו נראתה לי כמו פתילייה שאחרי שכיבו אותה דאגו לשפוך עליה מים קרים.
הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "תאמין לי שאני מבין מה אתה עובר".
הוא פזל לעברי וסינן: "לא אתה לא".
לקחתי כיסא, התיישבתי מולו ואמרתי: "כן, אני כן. עד עכשיו אני זוכר את התשובות השליליות שקיבלתי מכל מיני ישיבות מובחרות. באחת מהן פשוט הקאתי מרוב תסכול עצב ולחץ. אם רק הייתי יודע שאותה ישיבה תשלם לי כעבור כמה שנים בכדי שאגיע אליה בתור מרצה לשבת...".
בפעם הראשונה הוא הסתכל עליי ושאל: "איך אני אוכל להסתובב עכשיו בסניף בשבת ליד החברים שלי שיסתכלו עליי כאילו שאני פחות שווה מהם?".
"תגיד" שאלתי אותו: "אתה יודע מה משותף לוולט דיסני, סטיבן ספליברג, ג'יי קיי רולינג, סר ג'יימס דייסון וביל גייטס"?
הוא המשיך להסתכל עליי ורק עשה לי תנועה כזו של אחד שאומר: בן אדם, אין לי מושג מה אתה רוצה ממני?
"שכל האנשים האלו חוו כישלון מהדהד. חלקם נדחו שוב ושוב מכל מיני מוסדות ואחרים התרסקו בענק עם החברות שלהם. רק מה, האנשים האלו החליטו שבמקום לתת לתשובה השלילית לשאוב אותם למטה הם הולכים להילחם על החלומות שלהם ועל הדימוי העצמי שלהם והם ורק הם יחליטו מה הם שווים"
"אבל הם יוצאי דופן. יחידי סגולה. מה אתה בכלל נותן לי דוגמא של ביל גייטס. מה למיליארדר הזה ולחיים שלי?".
"זה נכון" עניתי: "אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. אני החלטתי שלמרות שכל החברים שלי הלכו לישיבה בגלל שהם התקבלו אליה ואני נאלצתי ללכת לבד לישיבה אחרת, עדיין אמרתי לעצמי שאני אהפוך לי הסיטואציה הזו למשהו מאתגר ומצמיח: הכרתי חברים חדשים שעם חלקם אני בקשר עד היום וחוויתי חוויות שבחיים לא הייתי חווה אותם אם הייתי ממשיך לישיבה שכל החברים הקודמים שלי הלכו אליה".
הוא לקח נשימה עמוקה. המשכתי:
"אבל יודע מה הכי חשוב: שהרגע קיבלת את אחד מהשיעורים החשובים ביותר בחיים שלך:
השיעור שבו שאתה מגלה שאתה יכול לעמוד על הרגליים גם שנראה לך שהעולם נופל.
השיעור שבעזרתו גם אם תודח מגיבוש מטכ"ל, או לא תתקבל לתואר שרצית באוניברסיטה או בחורה שמאוד תאהב תגיד לך 'לא'...תוכל להיזכר בו ולדעת שאתה עשוי מחומרים חזקים וגדולים יותר מכל מכשול שהחיים יזמנו לך. ולמה? בגלל שאתה לא צריך שאנשים אחרים יאמינו בך כל עוד אתה מאמין בעצמך!".
"תגיד" הוא אמר לי עם חיוך ראשון שהבחנתי בו מאז הפגישה: "יש לי עוד חבר שלא התקבל. יש מצב שגם תיפגש איתו?".