לא עוצרים באדום

בימים הראשונים של המלחמה, אחרי שהעיר שדרות התרוקנה מתושביה כמעט לחלוטין, החלו להסתובב שמועות שיש אנשים שפורצים לבתים הריקים כדי לבזוז אותם. משהגיעו השמועות הללו לאוזניו של אוהד בשירי, תושב העיר, הוא הקפיד להסתכל מפעם לפעם במצלמות שמותקנות מסביב לביתו. "באחת הפעמים שפתחתי את המצלמות, ראיתי משהו שנראה לי מוזר. כיסא שעמד בצד, ופתאום היה זרוק על הרצפה. חשבתי: אולי זה רוח, חתולה, או משהו אחר. הרצתי קצת אחורה. ואז שמתי לב לעוד כמה דברים מוזרים. ראיתי שגם השער של החניה היה קצת מוזר, פתאום יותר מדי אור נכנס. הרצתי עוד קצת אחורה, ואז ראיתי את הפיצוץ".

מתברר כי שבוע לאחר 7 באוקטובר נפל בחצר ביתה של משפחת בשירי קסאם שחולל נזק בחצר ואף בתוך הבית עצמו, לאחר שרסיסים חדרו דרך חלון המטבח. "הפעם הראשונה שבאתי לכאן הייתה שלושה שבועות אחרי שיצאנו. באתי כדי לנקות ולסדר קצת, ואז ראיתי מה שהיה בפנים. הייתי בהלם".

תשעים אחוז גן עדן

בשבועות האחרונים, יחד עם רובם המכריע של תושבי שדרות, חזר בשירי אל ביתו – כאשר הפגיעה והנזק ההרסניים נותנים אותותיהם בכל מקום בבית. תחילה הוא חשש כיצד הילדים יגיבו כשיראו את המצב בבית בפעם הראשונה. "סיפרנו להם, הם הבינו שקרה משהו. בהתחלה הם קצת התלהבו שפגע לנו טיל בבית, אבל כשהם ראו את זה בעיניים זה הלחיץ אותם. לא בקלות הם קיבלו את זה שאנחנו חוזרים הביתה, כשעוד לא הספקנו אפילו לתקן ולטפל בכל הנזקים. לוקח הרבה זמן למצוא פועלים וקבלנים ולייצר את החומרים הנדרשים. זה יהיה כאן ככה עוד תקופה".

"בסך הכול בחמשת החודשים שבהם המשפחה הייתה מחוץ לבית היה להם שקט, רגוע ובטוח", הוא מזכיר. "זה היה מהלך לא פשוט. אבל מה שאנחנו משדרים זה שצריך לחזור לחיים, צריך לחזור לעיר. זה מה שהאויבים שלנו רוצים, שנלך מכאן. מה שאנחנו אומרים זה שצריך לחזור ולהיות כאן".

מצד שני, המלחמה עדיין לא נגמרה.

"נכון, זה לא פשוט. חזרנו ברגשות מעורבים. יש כאלה שלא חזרו עדיין, ויש כאלה שאומרים: לא בטוח שבכלל נחזור. אבל אנחנו מבינים שבסוף זה מה שיותר נכון, צריך לחזור ולהתרגל למציאות חיים משולבת. היא לא רגועה לחלוטין. אירועי פורים הראו לנו את זה. פורים תשפ"ד לא היה פורים של שדרות שאנחנו מכירים. גם האווירה הציבורית, שיש חטופים שנמצאים בשבי, זו מציאות לא פשוטה".

אוהד ועדי בשירי, הורים לחמישה ילדים, מתגוררים בשדרות כבר קרוב ל־14 שנה. "שדרות זה מבחינתי 90 אחוז גן עדן ו־10 אחוז גיהינום", אומר אוהד. "כשהטרור מגיע, זה קשה. בכל הפעמים שיש סבבים, או חשש מפני סבבים - הילדים כבר נכנסים ללחץ. אבל אנחנו מבינים שיש פה משהו גדול יותר. אנחנו עם בארצו, במציאות הרבה יותר טובה מאשר לפני שנים רבות. אנחנו חלק מהסיפור הזה".

שמחת תורה שלהם התחילה באזעקות 'צבע אדום' מוקדם בבוקר. "לא התרגשנו כל כך, לצערנו אנחנו רגילים. התלבטנו מה לעשות. אני גבאי של בית כנסת - צריך לפתוח בזמן, כבר ארגנו קידוש, סעודה. אמרתי לעצמי שבטח יגיעו אנשים ויהיה סגור. אבל ראינו שזה לא פוסק. זה ממשיך וממשיך, אבל עדיין לא הבנו מה קורה".

מכיוון שעדי אשתו היא עובדת סוציאלית ובתפקיד ראש צוות במועצה האזורית אשכול, היא כבר התחילה לקבל ידיעות על מה קורה בקיבוצים ובמושבים. "הבנו שזה אירוע יותר גדול ומורכב, הרבה יותר משמעותי מקצת טילים, אלא חדירות מחבלים מסיביות ומחסור בכוח צבאי באזור. אחר כך קיבלנו את הידיעות שגם לשדרות הגיעו מחבלים. הם לא הגיעו לרחוב שלנו, אבל הם היו פה בשכונה, כמה רחובות לידנו. הבנו שהדבר שצריך לעשות כרגע זה להישמר ולהסתגר".

"בהתחלה לא אמרנו לילדים את כל האמת", הוא מודה. "רק אמרנו להם שאנחנו קצת יותר זהירים הפעם ושאנחנו צריכים להישאר בתוך הממ"ד ולחכות ולראות מה מתפתח". כבר במהלך השבת גויסה היחידה של אוהד, חטיבה 55, למילואים. "חברים שלנו הגיעו לכפר עזה בעיצומה של השבת. מכיוון שאני גר בשדרות, והיינו עוד נצורים - הצטרפתי רק כמה ימים אחר כך".

משפחת בשירי נשארה בממ"ד עד מוצאי השבת, אז התקבלה ההחלטה לצאת לדרך. "בשלב הראשון נסענו לבית ההורים שלי בבאר שבע, שם היה רגוע יותר". בימים הראשונים שהתה המשפחה כולה בבאר שבע, עד שאוהד התגייס למילואים, ועדי אשתו הייתה צריכה מטעם העבודה שלה להגיע למלונות בים המלח, שם היו כמה קהילות גדולות של מפוני המועצה האזורית אשכול - תושבי בארי, כיסופים ומגן. "הם הלכו למלון. אני הצטרפתי אליהם כשהייתי יוצא מהמילואים". אחרי כמעט חודשיים השתחרר אוהד ממילואים והמשפחה נשארה בים המלח. "גם לצורך העבודה, וגם הרגשנו שליחות במקום הזה", הוא מציין.

איך להערכתך האירוע הזה עומד להסתיים?

"אני אופטימי, כי אני רואה שצה"ל עושה עבודה. אנחנו מקווים שהמלחמה תימשך עד שיושגו כל היעדים. גם מתפללים ומקווים שמקבלי ההחלטות יקבלו את ההחלטות הנכונות להמשיך ולסיים את מה שהיה צריך להתחיל כבר מזמן. בכל הסבבים אמרנו שאנחנו נותנים מנדט למדינה. מבחינתנו, אנחנו גם נצא מפה לכמה זמן שצריך. והוכחנו את זה, יצאנו והיינו מוכנים אפילו לצאת ולהישאר עוד אם צריך, כדי שהעבודה תסתיים. אנחנו רואים ושומעים שזה קורה. אחרי שהמלאכה תסתיים, שדרות תהיה שוב מקום בטוח".

שלטי חיזוק וחנויות נעולות

לפני כמה שבועות קיבלה ממשלת ישראל החלטה שמאפשרת לתושבי שדרות לחזור אל בתיהם, על אף שהמלחמה טרם הסתיימה והניצחון עדיין לא נראה באופק. למרות המציאות המאתגרת, רובם המכריע של תושבי העיר בחרו לשוב אליה. האווירה ברחובות העיר משדרת את המורכבות שבה נמצאת העיר בחודש האחרון, מציאות שכנראה תלווה אותה עוד תקופה ארוכה. החל מהכניסה לעיר שמעוטרת בשלטים מאירים המברכים לשלום את התושבים שחזרו אליה, לצד מחסום צבאי שכולל בידוק קפדני של הבאים. גם רחובות העיר עצמם מלאים בשלטי חיזוק וברוכים הבאים, אך גם ניתן לזהות לא מעט עסקים שנותרו סגורים ונעולים על מסגר ובריח. חלקם אף מכריזים כי החנות עומדת להשכרה או למכירה.

התושבים עצמם מספרים לנו כי למרות המציאות המאתגרת, הם לא מוותרים על שדרות כל כך בקלות. כזאת היא עדי עמר (30), נשואה לדביר, תושבת שדרות מאז ומתמיד. "נולדתי פה, גדלתי פה, התחתנתי פה וקבעתי את ביתי פה", היא מציינת בגאווה בלתי מוסתרת. אל העיר היא בחרה לחזור בימים אלה, למרות שבעלה מגויס למילואים והיא אמא לשלוש בנות קטנות, כולל ילדת המלחמה שנולדה ב־14 באוקטובר.

"בשבת שמחת תורה קמתי כבר בחמש וחצי בבוקר. הייתי בשבוע 39 להיריון, כך שלא בדיוק ישנתי", היא משחזרת. "ישבתי על הספה, התחלתי לראות דברים עפים בשמיים, ואז נשמע 'צבע אדום'. הערתי את בעלי ונכנסנו לממ"ד. בשלב מסוים הייתה הפוגה ויצאנו למרפסת. השדרותים רגילים: 'צבע אדום' נגמר, יוצאים החוצה. לא מייחסים לזה עניין גדול. בכל זאת, 23 שנה ככה. פתאום ראיתי את השכן יושב עם נשק שלוף במרפסת. אמרתי לו: מה נסגר? והוא אומר לי: מחבלים פרצו את הגדר, תיכנסו הביתה! ראינו המון כוחות רצים בשכונה, אבל לא ראיתי את המחבלים. רק ביום ראשון התברר שתפסו מחבלים אצלנו בשכונה".

השבת יצאה, בני הזוג הדליקו את הטלפונים הניידים ורק אז הבין את גודל האירוע. "ה' עשה איתי חסד שלא פתחתי את הטלפון. אם הייתי פותחת טלפון, הייתי יולדת מרוב לחץ. ביום ראשון קיבלנו הודעה שבן דוד שלי, לוחם שלדג שילה כהן הי"ד, נפל בקרב בקיבוץ בארי. אז כבר הבנתי שאני לא יכולה להישאר בשדרות, כי מסוכן לי ומסוכן לבנות, והחלטנו לצאת. בשבוע הראשון הלכתי לחמותי ובשבת בבוקר הלכתי ללדת. מחדר הלידה הלכתי למלון לאונרדו בירושלים".

כבר ב־7 באוקטובר הוקפץ בעלה למילואים, אבל עדי ביקשה ממנו להישאר איתה עד הלידה. "שבועיים אחר כך הוא כבר עלה על מדים. הבנו שעם ישראל נמצא במלחמה, ואין זכות לשבת בבית ולהגיד: טוב, אני אחרי לידה", היא אומרת בפשטות. "אמא שלי והאחיות שלי היו איתי, והן היו עוגן בשבילי. לא הייתי במלון שהייתה לי בו קהילה. ה' זרק אותי לשם, וכנראה זו הייתה השליחות שלי. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכולה לשבת ולא לעשות כלום. גם בשביל להרים את עצמי ואת הרוח שלי, הייתי חייבת לקום ולעשות מעשה. התנדבתי לתפעל את כל תחום התרבות במלון".

איך מצליחים לתפקד במצב כזה כשהבעל נלחם בעזה ואת אחרי הלידה?

"הראש שלי לא היה עסוק ומונח שם. בעלי במילואים, שם זה נגמר. הייתי בעשייה 24/7. באיזשהו שלב הפכתי להיות גם המתכללת של המלון מטעם עיריית שדרות. העשייה, זה מה שהוציא אותי לרגע מהאני שלי, מההתעסקות שלי, מהמחשבות שלי, מהדאגות שלי. לקום ולעשות זה מרפא את הנפש".

אף על פי שהמלחמה לא נגמרה ובעלה עדיין במילואים, החליטה עדי לחזור אל העיר. "בסוף זה הבית", היא קובעת. "הבית זה סוג של מרפא לנפש, אין מצב להיות תלוש ולהסתובב במדינת ישראל כמו איזה פליט, למרות שלא הייתי ממש פליטה. הייתי בחדר במלון, זה לא שזרקו אותי לרחוב. אבל עדיין, הבית זה המקום שלי. נראה לך שאישה אחרי לידה רוצה להיות בבית מלון חמישה חודשים? רציתי להיות בבית שלי".

בסוף בעלך במילואים, המצב הביטחוני פה לא מזהיר.

"לא אגיד שאני עוצמת את העיניים וישנה בשלוות נפש", היא משתפת בגילוי לב. "לפני יומיים היה 'צבע אדום' בשתיים בלילה, ולא הספקתי להכניס את כל הילדות שלי לממ"ד. לבד אי אפשר לעשות את זה. לפעמים יש לי ייסורי מצפון, למה הבאתי את הבנות שלי לאזור מלחמה, מה אני צריכה את זה, ואילו שריטות יהיו להן אחר כך. אבל אני לא מעסיקה את עצמי בזה. זה הבית, פה אנחנו חיים. בסוף לפה אנחנו שייכים. יש כאן את קהילת 'רעות' שעוטפת ומחבקת. לפני יומיים הגיעו והביאו לי משלוח של גלידה עם גביעים, וזה מחמם את הלב לדעת שיש מישהו שחושב עלייך ודואג לך. במלון זה נחמד, אבל בסוף אתה רוצה את הקהילה שלך, את הבית שלך, את השייכות שלך. וזה קורה פה".

"יש כאן אי של שפיות"

יש מי שנדרשת מהם מסירות נפש של ממש לחזור אל העיר. עדיאל חן (26), נשוי להדר ואב לשניים, אברך בישיבת ההסדר בשדרות, שנפצע במהלך הלחימה בבית חנון, החליט לחזור הביתה על אף המרחקים הגדולים שנדרש לגמוא כעת בדרכו אל מרכזי השיקום בעקבות הפציעה. בחול המועד סוכות אשתו הייתה בחודש התשיעי להריונה ועברה את התאריך המשוער. הזוג שהה בבית הוריה של הדר ביישוב מורשת בגליל. "באמצע תפילת שחרית דפקו על הבימה: מדינת ישראל במלחמה. כל מי שבמילואים או בסדיר - להצטוות לטלפון. התקשרתי למ"פ שלי, הסברתי לו שאשתי צריכה ללדת. הוא אמר: הכול בסדר, דבר איתי אחרי שהיא יולדת", הוא מספר. "שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה אשתי ילדה. בשבת בבוקר קראתי שם לתינוקת ויצאתי לצאלים".

אחרי חודש אימונים, עם תחילת התמרון הקרקעי, נכנס חן עם הפלוגה שלו לצפון רצועת עזה. כמעט חודש שהה בבית חנון, עד ב' בכסלו, תאריך שלא ישכח לעולם. "בדיוק כשסיימנו לעשות אימון, אמרו לנו להעלות מהר את הציוד כדי לצאת ולכבוש מקום מסוים. זה היה בית של שלוש קומות. התחלנו לדלג בתור מחלקה. תוך כדי התקדמות, זיהינו פתאום משגרי ירי מצד ימין, מה שאומר שהמקום לא סטרילי כמו שחשבנו".

לאט לאט הבינו עדיאל וחבריו שהמצב מתחיל להיות מורכב, ואז פתחו עליהם באש. "שכבתי על הסוללה, והתחילו לירות עלינו מאחד הבתים ממרחק של 100 מטר. המ"כ שלי ביקש שאתחיל לתת מטולים. אי אפשר לתת מטולים במצב שכיבה, כי צריך פגיעה מדויקת, מה שאילץ אותי לחשוף את עצמי במצב כריעה. עליתי ונתתי את המטול. באתי לרדת למצב שכיבה, ופתאום הרגשתי שקיבלתי מכה חזקה מאוד. לא שמתי לב יותר מדי. עליתי על הסוללה והמשכתי לתת עוד ירי נק"ל במצב שכיבה".

בשלב מסוים הוא שם לב שהיד שלו כואבת מאוד וגם מוגבלת. "הסתובבתי על הסוללה, הפשלתי את השרווול, ואז ראיתי שיש לי חור ביד והרבה דם שיוצא. דיווחתי למ"כ שלי שנפצעתי, הוא חזר לסוללה אחורה לדווח למ"פ שלי, יצחק שוורץ. המ"פ הבין שנפצעתי ורץ אליי כדי לראות מה קורה איתי. הוא לא הספיק לרדת למצב שכיבה עד שקיבל כדור מצלף בדיוק בין הלוחות הקרמיים. הכדור נכנס, הסתובב לו בגוף ויצא מעמוד השדרה למערכת העצבים. בעזרת ה' שיהיו אצלו ניסים. פוניתי ביחד עם המ"פ שלי במסוק לאסותא, ואחר כך הייתי מאושפז בבית חולים. היום אני כבר בשיקום".

את השיקום התחיל בצפון, היכן שאשתו והילדים שהו. כשהגיע השלב של תחילת החזרה לשדרות, הייתה התלבטות משפחתית. הוא פצוע, אשתו אחרי לידה, והם חוזרים למקום שהוא בעצם לא בטוח. "זה לא פשוט", הוא אומר בכנות. "גם עדיין אין תשתיות של שיקום לפצועים כמו שצריך בדרום, וזה מאתגר. זה אומר שאני הרבה פעמים עושה לעצמי תרגילים, או מתייעץ עם המשקם הקודם שהיה לי מה לעשות, עד שייצרו תשתיות טובות יותר".

"המקום עם הכי הרבה שפיות בארץ זה שדרות", הוא מגלה את הסיבה שהכריעה את הכף לחזור הביתה. "אז יש כאן 'צבע אדום', יש כאן אזעקות, ולפני כמה ימים הייתה התרעה על חדירת מחבלים. אבל יש כאן איזה אי של שפיות, של תורה בריאה שצומחת כאן בעיר, תורה בגודל שנוגעת בכל האנשים בעיר. זה בזכות ראש הישיבה כאן, הרב דוד פנדל, ורב העיר, הרב דרור טוויל. לא רוצים להיות בגלות, רוצים לחזור אל המקום הכי בריא".

איך מתמודדים? בסוף יש אזעקות 'צבע אדום', ואתה לא בשיקום מיטבי.

"אשתי תופסת את החלק המרכזי יותר בבית, אם יש אזעקות או דברים כאלה. לפני כמה ימים הייתה כאן אזעקה ב־12 בלילה. צריך לקחת את הילדים מהר, אז אשתי עשתה את זה. פעם זה היה התפקיד שלי להרים את הילדים ולקחת. לאט לאט, עובדים על זה. כרגע אשתי יותר לוקחת פיקוד. אני רץ לממ"ד, ואחראי לסגור את הדלת והחלון. ההחלטה לחזור הביתה הייתה בעיקר של אשתי, שהיא הלביאה הגדולה מאחורה".

"יש בשדרות משהו מאוד בריא, ישר ועוצמתי, וזה מה שנותן לנו את היכולת להמשיך קדימה למרות כל האתגרים שבדרך", הוא מוסיף. "מרגע הפציעה, גם בחזרה וגם עכשיו – קהילת 'רעות' בעיר תמיד מלווה אותי. אם אני צריך לעשות ריפוי בעיסוק, אז הם מחפשים לי מקום מתאים, עוטפים ודואגים. יש את הרב עמית אורנבוך שמלווה אותי. כשנפצעתי והייתי בשיקום - הוא הגיע עד הגליל וליווה אותי, וכל יום התקשר לשאול מה שלומי. גם כשחזרתי לשדרות הוא הגיע אליי הביתה. יש עוד הרבה כמוני שהגרעין מלווה. זה מה שנותן את הכוח".

חיים על הקצה

בימי השגרה עובדים אנשי קהילת 'רעות' בשדרות עם חברי הקהילה שמונה כ־700 משפחות. מאז תחילת המלחמה עברו לעבוד יחד עם כל תושבי העיר, שהתפזרו בבתי מלון בכל רחבי הארץ. "נתנו מענה לכמעט 30 אלף תושבים בשותפות עם כל הגורמים העירוניים, עם ראש העיר אלון דוידי, עם המתנ"ס ועם הרווחה", מרחיב יניב צברי, מנהל הקהילה. "מה שמאוד מאפיין את שדרות זו היכולת לעבוד כצוות אורגני. עבדנו קשה מאוד במלחמה במוקדי הפעילות. זאת הייתה עבודה סיזיפית מאוד, 24/7 ממש כפשוטו - טלפונים, עבודה, נסיעות. אחרי כל זה לחזור לתוך החיים זה גם אירוע מאתגר, כשגם החיים דורשים את שלהם והמשפחה דורשת את שלה".

עם תחילת החזרה לעיר, הבינו בקהילה כי יש להם תפקיד חשוב. "ידענו שלא כולם יוכלו לחזור, וגם את זה היינו צריכים להכיל. התחלנו להניע קמפיין של חיזוק בתוך העיר למי שחוזר עם שלטי חוצות בנוסח 'שדרות חזקה', 'עם ישראל חי' וכדומה. לקראת החזרה קיימנו במלונות שיח בנושא. במלחמה גילינו אוצרות של קשר בין אנשים שלא הכירו לפני כן, ועשייה של אנשים שלא ידענו את היכולות שלהם. השיח היה איך משמרים את האוצרות הללו ולוקחים אותם לתוך העיר להמשך החיים שלנו. האתגרים היו כמובן לחזור למקום שהוא לא בדיוק בטוח. אתה מביא את הילדים שלך ואומר להם: אנחנו חוזרים כי יש לנו שליחות. אבל 'צבע אדום' עדיין יכול להיות, והיה. הגענו ביום חמישי בשעה ארבע, ובשעה חמש כבר היה 'צבע אדום'. הילדים שלי אמרו: רגע, מה? אמרתי להם: כן, בדיוק על זה דיברנו".

צברי מתאר כי בשושן פורים, במהלך אירוע שוק פורים, פרסמו בתקשורת שיש חשש לחדירת מחבלים לנתיבות ושדרות. "הייתה פה היסטריה, אנשים לא ידעו מה לעשות. אחרי כמה דקות שהוציאו חזל"ש, האנשים נרגעו. זה רק מעיד כמה המקום לא בטוח מבחינתנו. למרות זאת, כדי להתחיל ברגל ימין, בשבת הראשונה לחזרתנו עשינו קידושי הודיה בבתי הכנסת. לומר תודה לצבא, תודה לקב"ה ותודה למנהיגים. אנחנו אסירי תודה שיצאנו מהמצב הזה איך שיצאנו. ביום־יום יש דריכות מסוימת אצל אנשים, זה די ברור. יש חשש לצאת עם הילדים לגן השעשועים - מה יקרה אם יתפוס אותם שם 'צבע אדום', או שנוסעים עם חלון פתוח כדי לשמוע את האזעקה".

"ברמת התודעה, אנחנו עובדים חזק מאוד על זה שיש לנו שליחות עכשיו, שאנחנו לא ניתן להם לנצח אותנו", הוא מוסיף. "אנחנו חזקים, ואנחנו נעשה מה שצריך כדי שהמקום הזה לא יוזנח. שדרות היא סמל, כל אזור העוטף מסתכל על שדרות ורואה איך היא מתמודדת - בתוך המקום הזה יש לנו תפקיד. הקהילה מובילה קו חזק ויציב שגורר את כל העיר, ובסוף את כל העוטף. לכן יש משקל גדול עוד יותר לחזרה שלנו. אנחנו משתדלים להקים עכשיו כל מיני דברים שישמרו את הקהילתיות. ביום חמישי כל המבוגרים נפגשים לערב מכובד של צ'ולנט ושיעור, בית המדרש הקהילתי חוזר. אנחנו עם הפנים קדימה. אנחנו בוודאי רוצים שהמערכה הצבאית תימשך עד הסוף. הציפייה היא שתהיה פה הכרעה מסיבית בלחימה. אבל זה לא בידינו, לכן אנחנו לא מתעסקים עם זה ביום־יום".

"ההחלטה של הממשלה בעצם הייתה לא להחזיר את התושבים, אלא לאפשר להם לחזור", מדגיש אלעד קלימי, סגן ראש עיריית שדרות וממונה על תיק החינוך‏. "הרי זה לא שהעיר הייתה סגורה. היה אפשר לחזור גם לפני כן. ב־3.3 נפתחו מוסדות החינוך, ומי שלא רצה נשאר במלונות וישתלב במערכות חינוך אחרות. אנחנו מנטרים בכל יום את המספרים, ובהנחה שמערכת החינוך משקפת את מה שקורה בעיר, כולל הספירה של מוני המים, כ־75 אחוזים מהתושבים חזרו לעיר".

יש איזושהי אינטראקציה עם שאר התושבים שלא חזרו?

"יש אינטראקציה. בהנחייתו של ראש העיר אלון דוידי השארנו אנשי קשר בכל אזור ואזור. אי אפשר לנהל עיר גם בתוך העיר וגם מחוץ לעיר. כמובן שנותנים להם את כל השירותים שהם צריכים. לדוגמה, יש קבוצה לא מבוטלת של מבוגרים שנשארו באזור ים המלח. טוב ונוח להם שם במלון. אנחנו שומרים איתם על קשר, מקיימים פעילויות, ודואגים לכל מיני דברים שהם זקוקים להם".

בניגוד לסבבים הקודמים, שבעצם כשנגמר הסבב לכאורה המצב בטוח, איך חוזרים ביודעין לתוך מציאות שהיא עדיין לא בטוחה?

"זה קשה", הוא נאנח. "רק אתמול פנו אליי כמה משפחות ואמרו שהן רוצות לחזור למלון. הם ניסו וניסו להחזיק מעמד והגיע הצבע האדום. הייתה גם פייק־הודעה שצה"ל חשש לחדירת מחבלים. זה גמר אותם לגמרי, והם ביקשו לחזור למלונות. מבחינה נפשית, האנשים הם בקצה. המצב הנפשי שלהם רעוע. כל עוד צה"ל נלחם ברצועת עזה, זה נותן קצת כוח. האם יהיה אפשר לסיים את המלחמה בלי ניצחון מוחלט, ולצפות שאנשים יישארו פה ויחיו באיזושהי שגרה כמו עכשיו? זה לא יקרה".

"אני אופטימי", מדגיש קלימי. "אני מאמין שיצליחו לפרק את חמאס. ייקח עוד קצת זמן ויהיו עוד ויכוחים עם ארצות הברית, אבל אני מדמיין שזה עוד מעט קורה - נכנסים לרפיח, מפרקים את חמאס לגמרי ומסיימים את המלחמה. מה שנותן כוח לתושבי שדרות להיות בחזית הוא הציונות. האנשים ציוניים, הם אוהבים את המדינה, אוהבים את העיר שלהם, את הביחד הקהילתי. שדרות היא עיר מאוד חמה, קהילתית, עם עזרה הדדית. השירותים שהעירייה נותנת הם מצוינים. זה נותן הרבה כוח לאנשים. וכמובן התקווה שהפעם באמת צה"ל הולך לסיים עם זה, לא פחות".

***