היועץ המשפטי של משרד האוצר נכנס בסערה ללשכת השר וסגר אחריו את הדלת. "יש לנו בעיה", הוא אמר.
"אל תגיד לי", אמר סמוטריץ', "המפגינים בירושלים מאיימים להעביר את כל ההשקעות שלהם לחו"ל".
"הם עשו את זה כבר עשר פעמים בשנה האחרונה", אמר היועץ המשפטי.
"אז מה הבעיה? ההסתדרות שוב החליטה להשבית את נתב"ג?"
"מן הסתם, אבל זה דווקא טוב, ככה יהיה קשה יותר להוציא מפה את הכסף".
"אתה רואה? לכל פתרון יש בעיה. זאת אומרת, לכל בעיה יש פתרון".
"כן", אמר היועץ, "אבל יש בעיה אחרת".
"והיא?"
היועץ המשפטי לקח נשימה ארוכה. "זוכר שהסמכנו את הרבנות הראשית למכור את החמץ של המדינה לגוי?" הוא שאל.
"נו?"
"אז הם מכרו".
"שכוייח", אמר שר האוצר, "אם כי צריך לעשות את זה ממש בערב פסח, לא?"
"כן", אמר היועץ, "וזו לא הטעות היחידה".
"מה עוד?"
"מתברר שלא מכרנו רק את החמץ".
"מה עוד מכרנו?"
"את כל המדינה".
"מה הפשט?"
"שכל המדינה שייכת עכשיו לגוי".
"מה? איך זה קרה?"
"בטעות".
מהיכי תמצי של מי המדינה
ממש באותו רגע נפתחה הדלת והגוי, דרוזי חביב מהצפון, נכנס אל הלשכה וביקש את המפתח לאוצר המדינה כדי לבדוק, לדבריו, את הרכש החדש.
"אדוני", אמר שר האוצר, "אנחנו מאוד מעריכים אותך באופן אישי ואת העדה הדרוזית בכללה, אבל..."
"אתם נסוגים מהעסקה?" התיישב הדרוזי ונעץ בשר מבט חודר.
"לא, ממש לא", מיהר היועץ המשפטי למנוע עילה אפשרית לתביעה, "אבל אתה יודע, לא התכוונו למכור לך את המדינה עצמה אלא רק את החמץ שלה".
"מה אני אעשה עם כל כך הרבה חמץ?"
"אני יודע? תאפה פיתות".
"למה, בגלל שאני דרוזי?"
"לא, חס וחלילה..."
"זה היה קמח טעות", הסביר סמוטריץ'.
"זה מה?"
"מקח! מקח טעות! אני מצטער, מדינת ישראל לא עומדת למכירה".
"אני דווקא זוכר שכבר מכרתם אותה לא פעם".
"מתי?"
"למשל בהסכמי אוסלו".
הדרוזי החביב משך לעצמו כיסא והתיישב בנחת ליד היועץ המשפטי המבועת. "ממה נפשך", הוא אמר לסמוטריץ', "אם העסקה נעשתה בתום לב אז הכול שריר וקיים והמדינה שייכת לי ללא שום פקפוק. ואם העסקה נעשתה באופן פיקטיבי אז על אחת כמה וכמה שהמדינה שייכת לי, שאם לא כן המשמעות היא שמכרתם את החמץ רק למראית עין ואז כל המדינה היא חמץ שעבר עליו הפסח".
"רבים טוענים ככה", מלמל היועץ המשפטי.
"ואם התכוונתם למכור את החמץ ומכרתם את המדינה בקניין־אגב, הרי זה ספק ממונות", המשיך הקונה הממולח, "ואם כן המוציא מחברו עליו הראיה ועל כן אתה צריך להוכיח שהמדינה כן שלך, ואז אוטומטית אתה מסתבך עם בית הדין הבין־לאומי בהאג. ואם תאמר כל דאלים גבר משמע מכך שאתה צריך להעביר את המדינה מיידית לאחים לנשק, לפיכך תהא מונחת עד שיבוא אליהו ובינתיים אני כבר זכיתי בה מההפקר ומהיכי תמצי שלאו משמע, הרי ממילא הכול הפקרות פה".
היועץ המשפטי פער את פיו בתדהמה. שר האוצר עוד ניסה להגיד משהו, אבל הבעלים החדשים של המדינה עצר אותו. "בכל מקרה", הוא אמר, "אני כבר עתרתי לבג"ץ, והוא הוציא צו ביניים שמקפיא את כל ההליכים ואוסר עליך לדבר איתי או עם כל אדם אחר בעולם, שמע מינה. למי אני מוציא קבלה על הקנייה?"
זוכרים מה קרה בפעם שעברה?
מאותו רגע והלאה החלו העניינים להתגלגל במהירות מסחררת. כולם חשבו שהדרוזי סתם חומד לו לצון, אבל את הצאן הוא דווקא השאיר לעיד אל־פיטר של המוסלמים, ואת ניהול המדינה לקח ברצון, שלא לומר ברצינות.
בתור התחלה נפסקו לחלוטין כל הניסיונות המאורגנים להבעיר את הרחובות, לאחר שבעל הבית החדש הודיע שמי שיפגע במדינה האהובה שלו יטופל מיידית על פי הסטנדרטים המקובלים ברחבי המזרח התיכון.
מיד לאחר מכן הודיע האיש לחמאס שהוא נותן להם שלוש שניות להיכנע ולהחזיר את כל החטופים ע־כ־ש־י־ו, ספר עד שתיים ואז נכנס לרפיח, חיסל את סינוואר וכבש את לבנון. במקביל הוא הרים טלפון לחבר'ה של הפת"ח בג'נין ושאל אם הם זוכרים מה קרה בפעם הקודמת שהם ניסו להתעסק עם הדרוזים. באופן מפתיע השתרר שקט בצד השני של הקו, ביו"ש וברחבי ישראל כולה, אפילו בהר הבית נעלם פתאום הדגל של חמאס ובמקומו הונפו דגל ישראל, דגל חמשת הצבעים של הדרוזים וכתובות הלל לנביא שועייב, הידוע גם כיִתרו חותן משה אשר כרת ברית קדושה עם ישראל.
לאור ההתפתחויות נזעק ראש השב"כ והתריע שזה השבוע האחרון של רמדאן, שהמדיניות של הבעלים החדשים עוד עלולה להבעיר את כל המזרח התיכון ושככה לא מתנהגת מדינה יהודית.
"יא סיידי", אמר לו הבוס החדש, "המדינה אולי יהודית, אבל השכנים שלה מבינים רק כשמדברים איתם בערבית".
כמוצא אחרון נשלחה היועצת המשפטית לממשלה להזהיר את הבעלים החדשים שהצעדים שלו בלתי־חוקתיים בעליל או חרטוט דומה כלשהו, והוא בתגובה מזג לה כוס מים, הודה לה על שירותה המסור ושלח אותה לבדוק אם במקרה יש לגדעון סער עבודה חדשה בשבילה.
מי שהכי נלחצו מהמציאות החדשה הם כמובן ראשי מחאת בלפור־קפלן־שקרכלשהו־אחר, שהרוגע שפשה במדינה איים להוריד לטמיון את ההישגים האדירים שלהם בפילוג העם והעלאת מורל אויבינו. לכן הם התכנסו לישיבת חירום חשאית והחליטו על צעד מקורי ונועז שכמוהו לא עשו מעולם אלא רק בכל פעם – הם פנו לארצות הברית והתלוננו על אלימות בלתי נסבלת של המתנחל החדש שהשתלט על המדינה.
"רגע", אמרו האמריקנים, "הוא לא ערבי?"
"הוא דרוזי".
"זה אותו הדבר מבחינתנו. וכשערבים רבים, אנחנו לא מתערבים", אמרו האמריקנים והלכו לחפש גבר לבן פריבילגי להוציא עליו את העצבים בזמן שהשריף החדש של ישראל הביא להסכמות היסטוריות בין המגזרים השונים, פתר את סוגיית גיוס החרדים וכמעט־כמעט הצליח להשיג שלום עולמי, אבל אז קרה דבר בלתי צפוי: בג"ץ דחה את העתירה שלו, והחזיר את המדינה לבעליה היהודיים.
ומאז שוב כולם רבים עם כולם וצה"ל מדשדש בחזיתות השונות והעולם יושב לנו על הווריד ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ואף אחד לא יודע מה נעשה עכשיו עם החמץ, ועוד יותר עם ההחמצה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***