פס־קול
אני מבקש לקחת אתכם לרגע אל ליל הסדר של שנת הקורונה. כמעט לא הייתה משפחה שליל הסדר שלה לא עבר טלטלה, גם שלנו. אבל כמו אצל רבים אחרים, שינוי הסדר הביא גם ברכה. גרנו באותם ימים בבית משותף, שש משפחות, שתיים דתיות וארבע חילוניות. בערב החג תלינו בלוח המודעות של הבניין הזמנה להצטרף אלינו לסדר מרפסות משותף. כתבנו שנעשה קידוש בשמונה ומשם נתגלגל.
בכל שבת או חג אחר זה לא היה עובד. כל אחד וצביון השבת שלו, כל אחד וראש השנה שלו, שלא לדבר על חנוכה ופורים. אבל ליל הסדר, בלי שום תיאום מראש, הוא של כולנו. כולם הכירו היטב את הסדר של הסדר, כולם הכירו את השירים העיקריים. דמיינו לעצמכם ילדים משש משפחות שונות שרים ביחד "מה נשתנה", דמיינו לעצמכם מבוגרים מרקעים מגוונים שרים ביחד "והיא שעמדה" באותה המנגינה.
בלילה ההוא הבנו מהי ההגדה באמת – פס־קול ישראלי עתיק שמעביר טקסט מכונן עם לחנים מוסכמים מדור לדור, בימי האושר והזוהר וגם בימי החשיכה.
לא לגעת ולגעת בלב
נזכרתי לאחרונה בליל הסדר ההוא ובשנה ההיא, שלמרבה האירוניה חשבנו שזימנה לנו את ליל הסדר הכי מאתגר. נזכרתי מפני שכל הזמן טורדת אותי המחשבה איך צריך ליל הסדר להיראות השנה. כמעט מתבקש לפתוח את ליל הסדר השנה במילים קצת אחרות: "הא לחמא עניא די אוכלים אחינו בארעא דעזה", ויש עוד הרבה שינויים אפשריים. אבל בפס הקול שעבר מדור לדור, שנקרא בליל הסדר שאחרי מלחמת ששת הימים המפוארת ונקרא גם בגטאות – אסור לגעת. זה כמו לגעת בהמנון, ברגע שתיגע לא תצא מזה, ותאבד את הנרטיב הישראלי שצומח מההגדה.
ועם זאת, גם בליל הקורונה בצד הטקסט הקבוע מצאנו איך סיפור הנצח רלוונטי לפרק שנכתב אז. את זה אנחנו חייבים לעשות גם השנה, לגלות איך כל חלק מחלקי ההגדה מדבר אלינו היום. כי הוא מדבר, וצריך רק לתרגם.
מה שאמא עושה
גיסי, הרב מוטי דשא, הוא תלמיד חכם גדול, בקיא מופלג בהלכה ופוסק בפני עצמו. בכל דבר שנשאל הוא יודע לענות, ובאופן טבעי מאז שנשא את אחותי לאישה הפך גם לרב הפוסק המשפחתי. על פיו יישק דבר כל השנה כולה, חוץ מפסח. כשהיה רואה את אמא שלי מחמירה בפסח חומרה שאין בה ממש, והיה אומר לה בדרכו העדינה שאין בזה צורך, הייתה היא מצידה אומרת שברור שהוא צודק וידיעתו ההלכתית אינה מוטלת בספק, אבל אין לה שום כוונה להקל כי היא, במיוחד בפסח, עושה מה שאמא שלה עשתה, ואמא שלה מן הסתם עשתה מה שאמא שלה עשתה, ככל שזכרה מה נהגה אמה לפני השואה, וגם אמא של אמא שלה עשתה... הבנתם. זה אחד הדברים הקסומים בחג הזה, שהוא מחבר אותנו לסיפור רב־דורות, שהופך להיות סיפור חייה של אומה. ולא תמיד זה הגיוני, אבל במקום שיד ההיגיון לא מצליחה לגעת - ממתינה ממלכת הנצח.
איך תרמתי לחמאס לכבוד שבת
כן, אני לא מאמין שאני כותב את זה, ועוד פחות מאמין שעשיתי את זה, אבל עשיתי את זה. והיו לי נסיבות מקלות, כי הגעתי לסופר והייתה לי שעה להספיק. הילדים מגיעים לשבת, אפילו הלוחם מחאן יונס הגיע. חייבים לפנק. ובבצל מסין העלמתי עין, על אף שמימנתי את ציר הרשע, אבל זה הרגיש לי רחוק. מול הענבים הייתי חזק, הם מתוצרת דרום אפריקה ולא הייתה לי שום כוונה לתרום למכפישים שלנו. אני מודה שהענבים הרקובים מאוד תמכו. בפלפל החריף מתוצרת ירדן התחלתי להישבר. זכרתי את כל ההפגנות מול השגרירות, גם את מה שאומרת עלינו המלכה הירדנית ובעצם כולם, אבל שבת בלי הדג המרוקאי מהמתכון של מרים פרץ זה לא זה - ולקחתי שלושה. ניחמתי את עצמי שיש לנו איתם הסכם שלום וכל זה, אבל אני לא סולח לעצמי על הקישוא. כי נכון שאי אפשר מרק עוף בלי קישואים, ונכון שלא יכולתי להספיק לקנות בשום מקום אחר, ונכון שמגיע ללוחם שהגיע מרק עוף לשבת, ובגלל שהקישואים מתוצרת טורקיה לקחתי רק אחד. אבל כל היום הקישוא הזה ישב לי על המצפון, כי איך ביד אחת אני מחבק את הבן שחזר מעזה ובשנייה מממן את המארחים של החמאס. ואני לא סולח לעצמי, ועוד פחות סולח כי זה עלול לחזור על עצמו בשבת הבאה.
אז גרוע כמו שזה נשמע, תרמתי לחמאס לכבוד שבת. לא הייתי היחיד, אולי גם אתם תרמתם. והלוואי שהמדינה שלנו תסגור את קופת הצדקה הזאת. באמת לא מגיע להם.
אידאולוגיה מעשית
הסיפור הזה, שלצערי התרחש באמת, לימד אותי דבר או שניים על הפער בין אידאולוגיה תאורטית לאידאולוגיה מעשית. כי בתאוריה אין מצב בעולם שאני שם שקל על החמאס, ובאידאולוגיה התאורטית אכתת רגליי לשלושה סופרים עד שאמצא את הפלפל החריף שגדל בערוגה שלנו או שאלך על דג אשכנזי (לא גפילטע פיש של ממש, גם לאידאולוגיה יש גבולות, אבל דג בלי חריף). ובתאוריה מעתה והלאה לא אקנה בסופר שמחזק את אויבינו, ובטוח שאתם חושבים עליי שאני חלש אופי שמכר את ערכיו בשביל קישוא. אגב, את העונש קיבלתי ברגע שהגעתי הביתה ומצאתי במקרר שני קישואים מתוצרת ישראל, סתם נכנעתי.
ובכן, אני מודה בכל ההאשמות המיוחסות לי ומתכוון לתקן בקניות הקרובות, אבל הסיפור איננו אני. הסיפור הוא שאם אנחנו באמת רוצים עצמאות כלכלית שתיגזר ממנה גם עצמאות צבאית, זה סיפור מסובך מאוד שיגבה מכולנו מחירים אישיים כבדים, זה ממש לא ייגמר בפחות קישוא במרק.
אנחנו רואים איך פעולה ישראלית ברפיח, שעל פי אנשי הקבינט וראשי הצבא היא פעולה הכרחית, נדחית שוב ושוב בגלל התלות בחימושים מארצות הברית, ובעצם תלויה ברצונם הטוב של בוחרי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. וכמה היינו רוצים להיות עצמאיים שמחליטים לבד, לגמרי לבד. אלא שתעשייה צבאית עצמאית דורשת הון עתק, ואת ההשקעה יש לממן בירידה דרמטית באיכות החיים. התרגלנו לחיות שנים ארוכות כמדינת שפע מערבית. כמה מאיתנו מוכנים לחזור אחורה לימים של צנע והקצבת מזון?
השנה כשאומר "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין", אני יודע למה אכוון בליבי – לאומץ להשתחרר מהתלות ולפוגג את הפחד מלשלם את המחיר. ויהיה מחיר.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***