מחאת השמאל בירושלים
מחאת השמאל בירושליםצילום: Chaim Goldberg/Flash90

במשך כמעט שלושה עשורים, בכל דיון פופוליסטי (ובארצנו יש לא מעט כאלו), מטיחים בימין את האשמה האולטימטיבית של "אתם רצחתם את רבין", או בניסוח מחוכם יותר "החלפתם ראש ממשלה בשלושה כדורים".

מעבר לעיוותים העובדתיים - מי שהחליף את רבין היה פרס, אותו ניצח נתניהו בקלפי. העובדה היא שנתניהו הוביל בסקרים על רבין ביתרון עצום, שכמעט נמחק בגלל הרצח. וכמובן, הרצח לא היה קולקטיבי, הוא בוצע על ידי מרצח בודד, פושע שאינו מייצג כלום ושום דבר - יש כאן גם טיעון אחד שאפשר לקבל, הטיעון המצביע על ההסתה שקדמה לרצח רבין כזו שהכשירה את הקרקע למעשה המתועב של יגאל עמיר. אכן, "מילים יכולות להרוג".

אפשר להתווכח על מידת ההסתה שהייתה בזמנו ומי אחראי לה, אני למשל זוכר דווקא את נתניהו שעומד ומוחה בכנס בחירות על הקריאות בוגד ביחס לרבין. אבל זיכרון סלקטיבי הוא עניין שהתרגלנו אליו כבר.

אבל דבר אחד מתבקש לכאורה: מאותו מחנה שמתלונן כבר שנים על עוצמתן וסכנתן של מילים, מצופה להיות דוגמה ומופת לטוהר הלשון והשיח הציבורי המכבד. היית מצפה שאותו מחנה ידבר על ראש ממשלה בממלכתיות מכבדת, יבקר אותו כרצונו - אבל בשפה מקצועית וראויה.

ואז אתה נזכר שמדובר במחנה שמייסדיו המקוריים נהגו לכנות את מנהיגי הימין פשיסטים ונאצים (כך נהגו בן גוריון וחבריו לכנות את הרזוויוניסטים), מחנה שהוביל קמפיינים רוויי הסתה ושנאה אישית נגד כל מנהיגי הימין - בגין, שמיר, שרון בימיו היותר יפים וכמובן בנימין נתניהו, בערך מהרגע הראשון.

אבל את שלב המילים כבר עברנו, בשבועות האחרונים אנחנו חווים גלישה מסוכנת לשלב המעשים. תוכניות ל"כיבוש" או מצור על בית ראש הממשלה בקיסריה (שמרפררות לניסיון לצור על אשת ראש הממשלה, כשהגיעה להסתפר בזמנו), התפרעות חסרת תקדים בסמוך לבית ראש הממשלה בירושלים, כולל פריצת מחסומים ותקיפת שוטרים - עד לרמה בה ראש השב"כ, שאינו חשוד בעודף ימניות, מזהיר מהתהום החלקלקה שאנחנו עשויים לגלוש אליה.

המחנה שהזהיר פה נמרצות שאם הימין יפסיד בבחירות הוא "יעשה קפיטול", עושה קפיטול על בסיס יומי כמעט, תחת התירוץ השחוק שמדובר במשפחות חטופים (תירוץ חלש. גם אם מותר וראוי להתייחס לבני משפחות החטופים בסלחנות, אין להם שום היתר לעבור על החוק, כמובן).

אבל בעיקר, מיום ליום המחנה הזה מתיר את דמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אין ולא יכולה להיות כתובת על הקיר בוהקת, אדומה וזועקת יותר מזו.

אם חלילה יקום גם הפעם איזה משוגע בודד, מהמחנה הנגדי, וכדי "להציל את המדינה" ינסה לעשות מעשה ולפגוע בראש הממשלה. האם מישהו יוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?

האם כוחות הביטחון שמגלים אזלת יד נגד ההקצנה - יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם? האם אנשי התקשורת שמפמפמים את המחאות המופרעות בעידוד מהיציע (ולפעמים גם יורדים למגרש בעצמם) יוכלו להיתמם? האם הפוליטיקאים במחנה ההוא מקפידים לגנות, להתנער ולדחות את ההסתה המטונפת הזו? האם הם נהגו - לכל הפחות - בממלכתיות בה נהג נתניהו עצמו כשהבהיר שוב ושוב שרבין "איננו בוגד, הוא יריב פוליטי שצריך לנצח בקלפי"?

אני מייחל ומקווה שמחנה השמאל, הכולל בתוכו לא מעט אזרחים אכפתיים ופטריוטים, יתנער מאותו קומץ מזיק ובלתי מרוסן ויעשה זאת בהקדם האפשרי.

מותר וגם רצוי להתווכח, לנהל דיונים סוערים, להפגין, לבקר ולמחות. אסור בתכלית האיסור לחצות את כל הקווים האדומים. אנא.