אין כאן "אדמות ערביות"

ירושה לנו מאבותינו

כתב הרב צבי יהודה זצ"ל (בכרוז "למען דעת"): "כל הארץ הזאת היא שלנו, בהחלט, של כולנו, ואינה ניתנת להימסר ממנה לאחרים, 'ירושה היא לנו מאבותינו' (עבודה זרה נג, ב) כדבר ד', אשר ממשלתו בכל דור ודור... לפיכך אחת ולתמיד הדברים ברורים ומוחלטים, כי אין כאן שום שטחים ערביים ואדמות ערביות, אלא אדמות ישראל, נחלות אבותינו הנצחיות, אשר אחרים באו ובנו עליהם, שלא ברשותנו ונוכחותנו, ואנחנו מעולם לא עזבנו ולא נתקנו את נחלות אבותינו, תמיד תמיד המשכנו כל קשרי תודעתנו איתן וכל תקפה של מחאתנו הנמרצת כלפי ההחזקה האכזרית והמלאכותית שלהם בהן".

נפרט בקצרה את המקור שהוא מביא ממסכת עבודה זרה: הגמרא שם מדברת על העצים בארץ ישראל שהגויים הפכו אותם לאשרה ובכך הם נאסרו כעבודה זרה. על זה מקשה הגמרא: איך הם יכולים לאסור את האשרות? הרי הארץ היא שלנו, וממילא העצים שגדלים בה שלנו, והגויים אינם יכולים לאסור את העצים שאינם שלהם, כי 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו'! הגמרא שם מתרצת שהאשרות נאסרו בגלל רצונם של עם ישראל בחטא העגל (ומזה לומדים דין שישראל שרוצה שיעבדו עבודה זרה ברכושו וגוי עובד את העבודה זרה הזאת – היא נאסרת, עיין שם). בדומה לזה אומרת הגמרא בבבא בתרא (קיט, א) ש"ארץ ישראל מוחזקת היא" (ולכן צלופחד ירש בה שני חלקים כדין בכור, ואין זה "ראוי" שבה אין בכור יורש שני חלקים, עיין שם).

בשתי הגמרות הללו מפורש שארץ ישראל שייכת ממונית לעם ישראל, גם בזמן שהגויים כובשים אותה ומחזיקים בה (כמו שעשו הכנענים בזמן דור המדבר, שעליו מדברות הגמרות הללו). כיבוש הגויים אינו מפקיע את הבעלות הממונית שלנו על ארץ ישראל, והגויים אינם נחשבים בעלים עליה כלל!

ספר התרומה: קניין לגוי להפקיע ממעשר

והנה בספר התרומה (הלכות ארץ ישראל, עמודים 153, 156) ובסמ"ג (עשה קלג, קרוב לסופו) כתבו שמי שגר בארץ ישראל יכול לקנות תבואה שגדלה אצל גויים בארץ ולא להפריש ממנה תרומות ומעשרות: "דשפיר קונים קרקעות על ידי כיבוש... וזו היא תקנה גדולה לדרים בארץ ישראל בזמן הזה, ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר... ואין להחמיר ולומר שגויים גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת שהרי קנאום בכיבוש" (וכך מקובל היום בפוסקים לגבי תבואה שגמר מלאכתה היה ביד גוי).

והדברים מפתיעים: הגמרא אומרת שגם כאשר הגויים שולטים וכובשים את הארץ – היא נשארת שלנו, אנחנו מורישים אותה לבנינו, והגויים אינם יכולים לאסור אותה כי היא לא שלהם; ולעומת זאת באים הראשונים ואומרים שהגויים שכבשו את הארץ קנו אותה בכיבוש, ולכן התבואה פטורה מתרומות ומעשרות.

מעדני ארץ: קניין לזמן

במעדני ארץ (לגרשז"א אויערבך זצ"ל) על שביעית (סימן כ) התייחס לקושיא וכתב: "גם צריך עיון מהא דנקטינן בבבא בתרא קיט עמוד ב ובעבודה זרה נג עמוד ב דארץ ישראל ירושה היא להם מאבותיהם ומוחזקת היא בידיהם מכח זה שנאמר לאברהם כי לך אתננה, עד כדי כך דחשיב לגמרי כאינה שלהם גם לעניין דין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואם כן כל שכן דגם עכשיו הארץ היא שלנו אף על פי שאחרים גזלוה וכבשוה והיא תחת ידם, שהרי לא מסתבר לומר דמה שכבשו העכו"ם בגזלנות מועיל יותר ממה שהיתה הארץ מוחזקת ממש אצלם בשעה שברך הקב"ה את אברהם. ובפרט שמחמת ההבטחה שהיתה לאברהם לא נתחייבו כלל מלכי כנען לעזוב את הארץ מרצון ולמוסרה לאברהם אבינו עליו השלום, ואף על פי כן אנו רואים שמחמת הברכה היתה חשובה הארץ כשלו. ואם כן הרי סברא הוא שהברכה נמשכת גם עכשיו ולא פקעה חס ושלום כוחה... ובעיקר נידון דידן מסופקני, דאפשר דארעא דישראל לעולם דישראל היא, אלא שהנכרים חשובים כבעלים לזמן, וצריך עיון".

נסביר ונפרט את תשובתו, שהובאה בקיצור (ונקיים את דברי הגרשז"א – שצריך עיון וביאור לתשובה): קרקע יכולה להימכר לזמן. בזמן הזה היא שייכת לגמרי למי שקנה אותה, למרות שהבעלות הזאת פוקעת אוטומטית עם תום התקופה (עיין ברמב"ם הלכות מכירה כג, ה-ו). הראשונים הבינו שהמצב המיוחד של ארץ ישראל בזמן הגלות יוצר משהו דומה. זאת מפני שמן הצד האחד – הקב"ה כל הזמן נותן לנו את הארץ, ולכן היא שלנו; ומן הצד השני – הגויים כובשים בכל רגע את הארץ מידינו, ואם כן ברגע זה הארץ הופכת להיות שלהם – כדין קרקע שנקנית בכיבוש (למרות שקרקע אינה נגזלת, עיין בזה גיטין לח, א – 'עמון ומואב טהרו בסיחון'). אבל הכיבוש שלהם אינו מפקיע את האמירה של הקב"ה שממשיכה. ואם כן נוצר כאן מצב כזה: בכל רגע הם כובשים את הארץ, ולאותו רגע – הארץ שלהם. אבל העתיד – עדיין שלנו. את העתיד הם לא גזלו, והקב"ה ממשיך לתת אותו לנו – וממילא הקרקע לגמרי שלנו.

לכן כל נפקא מינה עתידית – תיקבע אך ורק לפי הבעלות שלנו על הארץ. ממילא צלופחד יורש מאביו את ארץ ישראל המוחזקת בידיו למרות כיבוש הגויים – כי יורשים את העתיד והוא לגמרי שלנו; והגויים אינם יכולים לאסור את עצי האשרה שאינם שלהם – כי האיסור חל על השימוש העתידי בעצים, והעתיד אינו שלהם. אבל העבר – כל הרגעים שכבר חלפו כאשר הארץ תפוסה וכבושה לצערנו בידי האויב (באופן אכזרי ומלאכותי, כדברי הרב צבי יהודה) – נכבש, ובאותו זמן הקרקע הייתה שייכת באמת לגויים. לכן ביחס לתבואה שגדלה בקרקע בעבר – אנחנו אומרים שהיא גדלה בקרקע של גויים, כי בפועל הם הצליחו לצערנו לכבוש את הרגעים הללו מאיתנו.

לפי זה מובנים גם דברי השם משמואל (שופטים תרעא), שמתייחס למלחמת כיבוש הארץ ואומר שהיא מלחמה של "עזרת ישראל מיד צר": "ואף כיבוש ארץ ישראל הוא נמי כעין הגנה, שהרי מוחזקת היא להם מאבותיהם... ואין ארץ ישראל שייכת לאומות העולם כלל וגזולה היתה בידם, והכיבוש מהם הוא רק לדחות העושקים אותה". כלומר: אנחנו לא צריכים לכבוש את הארץ מיד הגויים כדי שהיא תהיה בבעלותנו – היא כבר בבעלותנו! אלא שבכל רגע כובשים הגויים את הארץ מאיתנו מחדש, ואנחנו רק צריכים להפסיק את מעשה הגזלה שלהם ובכך – אוטומטית – הארץ חוזרת להיות שלנו.

לכן ברור שבאמת אין כאן "אדמות ערביות" – ארץ ישראל שלנו! וכמו שכל אחד מצווה להציל את ישראל מיד צר – כך מצווה להציל את ישראל מיד הגויים שגזלו ועשקו מאיתנו את הארץ, ולהפסיק את מעשה הגזלה הזה.

ונסכם בדברי הרב קוק זצ"ל במאמרי הראי"ה (נאום על יישוב ארץ ישראל): "מעולם לא פקעה זכותנו מעל אדמת ארצנו הקדושה... ולפיכך אמרה התורה 'והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ', ואין שום כוח בעולם שיוכל להפקיע אפילו את הקניין שיש ליחיד מישראל באדמת קודשו, על אחת כמה וכמה שאין כל יכולת להפקיע את זכותה של כנסת ישראל כולה מעל נחלת קודשה".

הכותב הוא ראש ישיבת 'עוד יוסף חי'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***