אוהב היה חמי ע"ה, ר' ידעיה הכהן ז"ל, לספר לנו מסיפורי גדולי ירושלים שלאורם התחמם. פעם אחת סיפר לי איך ביום בהיר אחד ראה להפתעתו את מורנו הגאון ר' יצחק אריאלי זצ"ל, מגדולי תלמידיו של הראי"ה קוק זצ"ל (שבעוד שבועיים נציין חמישים שנה להסתלקותו מאיתנו לגנזי מרומים), בא בשערי משרדו במחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות.
מה לרבנו כאן, שאל חמי, והרב ענה. באותם ימים חילקה הסוכנות תמיכות לרבני השכונות בירושלים, תרומה שנתקבלה מעשירי אמריקה למטרה זו. והנה, אומר לו הרב אריאלי, על ההמחאה שהעברתם לי בטובכם מופיע תאריך לועזי. קיבלתי על עצמי, אמר, שלא להשתמש בהמחאה כזאת, ועל כן אשמח אם תוכלו להמיר אותה בהמחאה חדשה הנושאת עליה תאריך עברי כראוי. ועוד דבר אמר הרב: הרי מחיר ההמחאה הוא 37 אגורות, נא קזז מחיר זה מן ההקצבה שמגיעה לי, למען לא אכשל ח"ו באבק גזל.
אני לא יודע איזה חלק בסיפור מרשים יותר, אבל אני לא יכול שלא לדמיין את היהודי הקשיש הזה משרך את רגליו משכונת כנסת ישראל עד למשרדי הסוכנות, רק כי הוא לא מעלה על דעתו בכלל להשתמש ח"ו בהמחאה הנושאת תאריך לועזי.
שעבוד רוחני
ואנחנו? על ימין ועל שמאל נכנענו לתכתיב התרבותי הנוכרי הזה. אנו מנהלים את חיינו תחת דגל של שעבוד תרבותי, שבעיניי הוא חמור יותר משעבוד גשמי, ומכפיפים את עצמנו לרוחות זרות לנו.
ועוד יותר צורם הדבר בימים אלו. שישה חודשים חלפו מאותו יום מר ונמהר, יום שמיני עצרת, שבו פרצה עלינו תגרת יד פריצים אכזריים לאסוננו. וכולנו – כן, כולנו, כולל העיתון שבו אני כותב את השורות הללו – אימצנו את השם שהם נתנו ליום הזה – שבעה באוקטובר. יש אנשים של השישה באוקטובר ושל השבעה בו, והעולם שלפני שבעה באוקטובר הוא לא העולם שאחרי, וכן הלאה על זה הדרך.
גם אנחנו נסחפנו, מבלי משים, למכבסת המילים השמאלנית שמנהלת לנו את החיים, בלי שאנו נותנים על כך את דעתנו. ושלל דוגמאות לכך, החל מהכינוי המקובל לאזור שפלת פלשת וגוש דן כאזור "המרכז", שלא בא אלא לקבע בדעתנו מה הוא המרכז האמיתי, הלוא הוא מדינת תל אביב, ולא ירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, בירת ישראל, חס ושלום. וכן הלאה על זה הדרך עוד דוגמאות רבות להשתלטות לשונית מכוונת שנכנסת בדלת האחורית.
ואם נרצה לדרוש דרשנות סמלית בשני התיארוכים האפשריים ליום פריצת המלחמה, לא נוכל שלא לשים לב להבדל בין מי שמציין את היום הזה כיום השביעי (הכפוף לממשלת הטבע, כידוע, בעיקר בתורת המהר"ל ועוד רבים) ובין מי שמציינו כיום השמיני, שמעל לטבע.
גם ברית המילה מתקיימת ביום השמיני, וזו בדיוק השאלה הניצבת לפתחנו: האם יום פרוץ המלחמה הוא יום כריתת ברית חדשה בינינו ובין בורא עולם, או שהוא עוד יום רגיל? הרי כל כך הרבה מבינים כעת, בעקבות מאורעות הטבח הנורא, שאנחנו לא עם ככל העמים. הזהות היהודית מתעוררת מרבצה ומשנתה. שנים רבות היינו בבחינת "אני ישנה ולבי ער" – עם ישראל ישן, נרדם מתחושת הייחודיות הלאומית שלו. ולא סתם נרדם, אלא ממש נטש אותה, ולאט לאט, בתהליך מבהיל וזוחל, מחק מעל עצמו כל סממן של זהותו הלאומית.
ואז באה המלחמה הנוראה הזאת, ומתוך כל נוראותיה לפחות עוררה בלבבות כה רבים את הזיק והשלהבת הרדומים, כפי שמתבטא השפת אמת בתורותיו לשבת הקודמת, שבת פרשת פרה: "ועל כל פשעים תכסה אהבה... העניין הוא דיש בכלל ישראל אהבה לאביהם שבשמיים וכמו כן נמצא בכל פרט נקודה אחת שעל זה נאמר 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה'... שיש בכל לב איש ישראל נקודה טמונה בהתלהבות לה' שלא יוכל להיות נכבה".
כמה מים ששפכו על האש הזאת, והיא לא כבתה. היא רק חיכתה ליום שבו יציתו אותה שוב. והנה, לצערנו, רשעי אומות העולם היו שליחי ההשגחה האלוקית להצית אותה, והיא עולה ובוערת מאליה. ואנו, לכאבי, מכבים אותה. במקום להשתמש באסון הזה כקרש קפיצה להחייאת הרגש הלאומי, אנחנו מחבקים את האתוס החילוני אשר מדקלם כמו גולם את המספר חסר המשמעות הזה כביכול, שמקפל בתוכו משמעות רבה – "והיינו גם אנחנו ככל הגויים" (שמואל א' ח, כ), נצטרף גם אנחנו למשפחת האומות. אבל הנביא יחזקאל זועק: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן; חי אני נאום ה', אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לב-לג).
כמה נורא הוא הדבר, שכל כך התדרדרנו עד שביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה התגלה עלינו הקב"ה. וכמה נורא עוד יותר הדבר שאנחנו לא מתעוררים ולא שבים אליו. וגם אם שיבה מלאה לאמונה שלמה בבורא עולם וקבלת תורתו עדיין רחוקות מחלקים גדולים של העם, לפחות שיבה אל הזהות הלאומית שלנו כן התנוצצה לפני שישה חודשים, ועלינו לתדלק אותה, לא לכבות אותה.
יהודי – טוב יותר מהאחר
השבוע נסעתי בדרך ושיר התנגן לו ברדיו. כבר שמחתי לרגע, שיר עם פתיח יהודי גאה, אבל המילים הכו בי: "כששואל את עצמי מי אני? קצת ישראלי, אני יהודי וזה ייחודי. לא טוב יותר מהאחר, לא רע יותר, פשוט יהודי". כל זה מול מה שנאמר בעוד פחות מחודש בימי הפסח הבאים עלינו לטובה, בחג חירותנו הלאומית והרוחנית, בתפילותינו – "אתה בחרתנו!".
פעם יהודי ישראלי, גם לא שומר תורה ומצוות, היה גאה ביהדותו ורצה להיות אור לגויים. והיום? חס וחלילה, לא טוב יותר, שלא יגידו שאנחנו מתנשאים, ה' ישמור. ואז זה משליך גם על המהות – ערכי המוסר נקבעים על פי נורמות קלוקלות של מוסר בין־לאומי מעוות, שהוא מקולקל בשורשו (וגם נאכף, כצפוי, באופן לא שוויוני שמקפח דווקא אותנו). כי כשאין גאווה לאומית, ייחודיות ומקוריות, הכול הוא רק העתקה וחיקוי של תרבות לא לנו.
השימוש בתאריך הלועזי הוא סממן לכניעה לתרבות המערבית, שנולדה על ברכי הכת הסוררת שיצאה מהיהדות לפני אלפיים שנה ועיוותה את כל סולם הערכים היהודי. שימוש בלתי פוסק במונח "שבעה באוקטובר" גורם לתודעה הזאת לחלחל עמוק־עמוק, באופן סמוי וארסי, לתוככי השיח הישראלי. ומה הפלא שאחר כך שומעים אפילו את החיילים הנפלאים שלנו, שמחרפים נפשם יומם ולילה למעננו, מדברים כמי שאיבדו חוט שדרה מוסרי, כנועים לתכתיבים אתיים מעוותים?
אבל השימוש בתאריך הלועזי הוא לא רק סממן – הוא גם מעצב, משפיע, מהנדס תודעה. אנחנו חייבים לחדול מהשימוש בו באופן כללי, ועוד יותר מכך בכל מה שקשור לחזית המלחמה העקובה מדם. לעורר את הלבבות לתחושה שיש כאן מלחמה של עם ישראל נגד כוחות טומאה בלתי מוסריים בעליל, ולהעצים את גאוותנו היהודית בכל דרך אפשרית. רק כך אפשר יהיה לחלום על ניצחון במלחמה הזאת – כי רק עם שמכיר בעצמו וגאה בעצמו יכול לנצח. מסכנים אף פעם לא מנצחים, הם תמיד בורחים עם הזנב בין הרגליים, כמו שעשינו לפני שמונה עשרה שנה כשיצאנו מרצועת עזה. עם ישראל חי!
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***