פרשת השבוע, פרשת שמיני, יכולה להיות מצפן בכל מה שעובר עלינו בחודשים האחרונים. ננסה ללכת בעקבותיה.
• וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. כמו בשמחת תורה, גם הפרשה שלנו מתחילה בחג, ביום משמח מאוד. אחרי עבודה רבה, סוף סוף חונכים את המשכן, המרכז הרוחני של העם במדבר. יום חנוכת המשכן הוא יום של ברכה, תפילה והתרגשות. אבל אז, בעיצומה של החגיגה, כמו באמצע הריקודים של שמחת תורה, מתרחשת טרגדיה נוראה.
• וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא... וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. משיא השמחה, לשיא האבל. שני הבנים של אהרון הכהן מתים בשיא הפעילות במשכן. ביום החגיגי והשמח בחייו, אהרן הכהן הופך לאב שכול. מאז, אלפי שנים, מסבירים פרשנינו מה היא "אש זרה". הפעם לא נעסוק בכך, אלא בתגובה לאסון. בהתמודדות.
• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". צמד המילים הזה, "בקרובי אקדש", מלווה אותנו מהמדבר ועד היום. אלוקים לוקח את הטובים, את הקרובים, את המובחרים, את הקדושים. כמה פעמים אנחנו שומעים את המילים האלה בהספדים.
• וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. שתי המילים האלה אומרות בעצם שלפעמים אין מילים. מול האובדן הגדול, אהרון שותק. מתבונן. משתהה. לא ממהר להגיב ולהסיק מסקנות. נזכיר שאהרון היה הדובר של משה רבנו, שלא היה איש דברים. הוא מונה במיוחד כדי לדבר עם פרעה ועם בני ישראל. ובכל זאת, לפעמים גם איש הדברים דומם. "השתיקה היא היפה שבקולות", קובע משפט חסידי עתיק. שתיקה היא לא פסיביות, היא לא רק אי-דיבור. גם שתיקה היא אמירה אקטיבית, מלאת עוצמה. זו בחירה להתבונן במציאות, להרהר, לחשוב, לא לקפוץ למסקנות.
וכאן מתחיל תהליך הריפוי, השיקום. כמה דברים קורים, בזה אחר זה. קודם כל, כשאהרון שותק, הוא שומע את קולו של אלוקים. רש"י כותב על אהרון שהוא "קיבל שכר על שתיקתו". ומה השכר, מה הפרס? "נתייחד עמו הדיבור". אלוקים דיבר איתו לבדו בהמשך הפרשה. כשאתה לא רק משמיע, אתה גם שומע, דברים עמוקים ופנימיים.
ומה המסר של אלוקים לאהרון? הוא מקבל הוראות לגבי עבודת המשכן הנכונה, המדויקת, מעכשיו והלאה. כלומר, אהרון מתאושש, חוזר לחיים, לתפקיד, לשליחות שלו בעולם. זו תחילתה של הנחמה.
• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו... וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. משה רבנו פונה אל האבלים, אל אהרון ואל שני בניו שנותרו בחיים, אלעזר ואיתמר. יש כאן אב שכול ואחים שכולים, ששומעים בשורה חשובה: הם לא לבד. הסיפור הזה הוא לא פרטי, הוא לאומי. יש לכם אחים, כל בית ישראל, אתם חלק ממשפחה גדולה, והם יבכו ביחד איתכם את השריפה הזו.
השבוע ישב יעקב ניצן, אבא של סמ"ר גלעד ניצן הי"ד, ולמד כהרגלו את הפרשה. גלעד נפל בקרב בצפון הרצועה לפני כארבעה חודשים. וכך כתב לי אביו: "קראתי כעת שהרמב"ן, רבי משה בן נחמן, כותב בפירוש שלו על כך שאהרון בכה בהתחלה בקול, ואז השתתק. לכן כתוב 'וידום אהרון'. השנה חשבתי לראשונה למה אהרון השתתק ואז נדם. לדעתי, כאשר הוא שמע את קולם של אחיו, כל בית ישראל, בוכים את השריפה, הם נטלו ממנו קצת מהצער, קצת מהכאב. הם הקלו עליו. גם אנחנו זוכים לתחושה הזו, שעם ישראל בוכה ביחד איתנו, וזה נותן לנו תקווה".
• דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ... אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ: אֶת הַגָּמָל... וְאֶת הַשָּׁפָן... וְאֶת הָאַרְנֶבֶת... וְאֶת הַחֲזִיר... לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל". באופן מפתיע, הפרשה ממשיכה מהאירועים הסוערים האלה אל דיני הכשרות. הוראות מפורטות, מה לאכול ומה לא לאכול. חיים שיש בהם גבולות, כללים וסדר. פסוקים שמשפיעים עד היום על הצלחת והמטבח של יהודים בכל רחבי העולם. התחלנו במשכן הגדול, וסיימנו במשכן הפרטי, הבית.
בשורות טובות. שבוע טוב.