א. אם אין אני לי - מי לי?
הגעתי מעט באיחור, ותרתי אחר מקום ישיבה בין השולחנות הניצבים לאורכו של האולם. מתלבט בין הכנסת כיסא נוסף בשולחן שתפוס כולו ביושבים, או לפנות אל השולחנות שפה ושם ניתן למצוא לידם כיסא או שניים פנויים. לבסוף בחרתי בשולחן בקצה האולם, ריק מאורחים.
לא ממש ריק. אדם אחד כן ישב לידו, איש שיש לי איתו היכרות כללית בלבד. התיישבתי לידו, ולאחר כמה שניות של מילות נימוסים, שאלתי אותו ישירות: "מדוע התיישבת לבדך בשולחן הזה, וכי אין לך ידידים או מכרים באחד השולחנות כאן באולם?". הוא חייך והחזיר לי בשאלה, אם אני מוכן לראות משהו יפה? 'אבל בשביל זה, תעזוב את השולחן, ותחזור לכאן בעוד כעשרים דקות!'. הסתקרנתי.
התמקמתי לי בשולחן אחר, בו מצאתי מקום ליד קרוב משפחתי (וכך זכיתי לעוד סיפור, ועל-כך, בקטע הבא) ותוך כדי דיבור איתו העפתי מבט לשולחן ההוא, שבינתיים התמלא עם אורחים מגוונים.
בתום הזמן, שבתי אל השולחן הראשון, והאיש שמר לי את המקום לידו. הוא חייך אל מול מבטי הלא מבין, תך כדי שהוא סוקר את כל היושבים מסביב לשולחן, וסיפר לי את סודו: "הייתי אדם ללא ביטחון עצמי, דבר שהעיק על חיי, הן החברתיים, ובהמשך גם המשפחתיים, ובמיוחד - בעבודה ועסקים. ניסיתי שיטות שונות, תרגלתי מצבים שונים שהמליצו עליהם, אך עדיין לא הרגשתי התקדמות, ידעתי שלא מדובר בגזרת גורל ואני צריך למצוא את הדרך הנכונה לשיפור מצבי".
אני מקשיב, ומתחיל להבין את הקשר לשאלתי. 'מן הסתם הוא מתרגל לעצמו להיות אמיץ, וכך הוא מתיישב לבדו ליד שולחן' - אני מהרהר לעצמי תוך כדי הקשבה. מזה שנים ראיתי, שאחת ההתמודדויות של מחוסרי ביטחון עצמי, הוא מהחשש שנובע מציפייה לתוצאה חברתית לא נעימה. ובאמון הדרגתי של פתיחת שיח אקטיבי עם אדם זר, גם אם זה לכמה שניות, אפשר להגיע למצב שבו ממש מפתחים קשרים עם אנשים חדשים בקלות.
הוא המשיך את סיפורו: "פניתי לרב חכם שהציע לי, שבכל פעם שאני מגיע לאירוע, לא אחפש לי כמו שהייתי נוהג - לשבת ליד מאן-דהו, אלא אתיישב דווקא בשולחן ריק מאדם. 'האנשים כבר יבואו בעקבותיך, וכך תכיר חברים חדשים' - אמר לי הרב. ומאז אני מקפיד על-כך, ואכן בעקבות כך נעשו אצלי שינויים שונים שהשפיעו ישירות על הביטחון העצמי שלי". ראה בעצמך, אתה התיישבת לידי, ותוך דקות לא ארוכות כל השולחן התמלא".
נזכרתי שראיתי פעם סטיקר עם סלוגן מעניין: "אל תקדיש את זמנך לרדוף אחרי פרפרים, כי הם פשוט יברחו. תשקיע בבניית גן יפה - והפרפרים יגיעו".
לא מצאתי לזה מקור בחז"ל, אבל כבר לימדונו רבותינו ש'חכמה בגוים - תאמין', חכמה אנושית שכלית וניסיון חיים, הם דברים שכל אדם יכול לרכוש מכל אומה ולשון.
זה מה שלמדתי ביום ראשון, בחגיגת בר-המצווה לבנו של ידידי הרב שמואל קופרמן, רב בית חב"ד בשכונת 'צ'יסטי-פרודי' שבמרכז מוסקבה.
ב. נינה לסב שנרצח באושוויץ מקדשת שם שמים במוסקבה
"גם אם אתה לא שואל אותי מה אני עושה במוסקבה, אספר לך. מגיע לך כבן-דוד, לשמוע את הסיבה המעניינת", כך פתח שאר-בשרי רב העיר פערם השליח הרב זלמן דייטש, עת פגשתיו לכמה דקות בראשית השבוע.
אחת הדמויות הרבניות המוכרות בהקשר למלחמת העולם השנייה, היא ללא ספק דמותו של רבי ישראל שלמה טייכטל הי"ד, שנולד בהונגריה ונרצח ברכבת בדרך לאושוויץ, על ידי אוקראיני, כאשר הגן על יהודי אחר שביקש מים.
הוא הספיק לכתוב מספר ספרים תורניים חשובים, ואף תיעד את המלחמה ביומן זיכרונותיו, בו נתן ביטוי עז לאירועי התקופה, כמי שנשא בעול עדתו וחווה בעצמו את הרדיפות, הסבל והנדודים.
פחות מ-80 שנה מאז הירצחו, נינתו - ילדה בת 11, בחרה להקדיש תחרות של משרד החינוך ברוסיה לכתיבה יוצרת בשפה הרוסית - על סבה הדגול, ובמחקר מושקע היא מוכיחה, שכל סופרי השואה שהיו בעצמם במלחמה - כותבים את מה שהם חוו.
ביצירה המתפרסת על גבי עשרות עמודים, היא מביאה בין השאר, סיפור מפעים על דודתה, אחת הבנות של הרב טייכטל, שעם סיום המלחמה, לאחר שניצלה על-ידי חיילים רוסיים ששחררו את המחנה בה הייתה, החליטה עם חברתה להגר לארגנטינה הרחוקה, להתכחש ליהדותה ולהתחיל דף חדש ושונה בחייה. בתחנת הרכבת היא פוגשת תלמיד של אביה, שדורש בשלומה ומגלה לה, כי נשארו לה בחיים אח ומספר אחיות, לא לפני שהוא מוסיף ואומר לה: "זכרי מה שאביך הצדיק אמר לך: 'נולדת יהודייה ותחיי תמיד כמו יהודייה'"!
באותה רגע אמרה התלמידה לחברתה: 'אני נשארת פה ואתחבר למשפחתי שניצלו'. כאשר פגשה אותם בהתרגשות וסיפרה לה את דברי התלמיד, הגיב לה אחיה בתדהמה: התלמיד הזה הרי כבר נפטר לפני כשלוש שנים! והיא הבינה כי מן השמים שלחו אותו, כדי להציל את נפשה ונשמתה!
"בתי הוזמנה למוסקבה לגמר התחרות, בה היא הייתה צריכה להקריא במשך 6 דקות בפני חבר השופטים מתוך יצירתה. בדקתי וראיתי כי התאריך הוא שבת, והנהלת בית הספר 'אור אבנר' בפערם, בו לומדת בתי, שלחה מכתב בקשה לתאריך אחר, שכן התלמידה שומרת שבת. הם אכן קיבלו את הבקשה וסיכמו לקבלה לבדה במיוחד, ביום שישי שעבר".
הרב זלמן שולף את הטלפון, ומראה לי את צילום התעודה שהיא קיבלה באירוע שנערך שלושה ימים אחר-כך, ביום ראשון זה, והיא זכתה במקום השלישי. אירוע שגרם קידוש שם שמים, ובו ראו ושמעו כל המשתתפים, על ילדה יהודייה צעירה שכותבת ברמה גבוהה, בנושא חשוב כל כך, תוך שמירה על שבת, הלכות והליכות!
ג. תורה חוזרת לאכסנייתה
הרעש שנשמע ברקע, גרמו לי לתהות על מיקומו של בן-שיחי, שטלפן אליי ביום שני. "אני בליז'ענסק" ענה.
לא יודע אם המצב העכשווי באוקראינה, שגורם למיעוט מתפללים על קברי אבות החסידות הקבורים בה, היא הסיבה לכך שרבים החלו לטוס לפולין, אך התאריך "כ"א באדר" מקודש מזה דורות אצל חסידים מחצרות שונים, ונהירה המונית יש בכל שנה לעיירת ליז'ענסק שבפולין, כדי לפקוד את ציונו הקדוש של בעל ה"נועם אלימלך" זכר צדיק וקדוש לברכה, מגדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש.
"אתה בטח מתפלא מה אני עושה כאן, אם יש לך 10 דקות, תבין גם תבין", אמר-הבטיח בסיום הנושא אליו התקשר. בהחלט דרמה מרתקת שסיפורה יכולה להשתרע על פני עמודים רבים, אך לא אלאה את הקוראים בכל הפרטים, ואביא לכאן רק את עיקרי הדברים, כפי שסיפר לי ידידי הרב לוי יצחק מטוסוב מצרפת, המוכר כ'שר החוץ היהודי של האיחוד האירופאי', בזכות קשריו הנרחבים בין בכירים בממשלות של מדינות שונות אירופה, ולצורך סיפורנו, הוא ניצל קשר אישי עם מפקד המשטרה בשדה התעופה בפרנקפורט.
הרב אדלר, יהודי חשוב מהעיר מונסי בארה"ב, נוהג לנסוע מדי שנה בשנה להילולא בליז'ענסק, ובשנה מעוברת כמו השנה, נסע כבר גם באדר הראשון. בנסיעותיו אלו לפולין, הוא פוקד תמיד את עיירת 'רימינוב', בה השקיע מאונו ומהונו לבנות בניין של 'הכנסת אורחים' בסמיכות לאוהל הציונים הקדושים של צדיקי שושלת רימינוב זי"ע.
כשנחת האיש בעיר פרנקפורט לפני כחודש בדרכו לליז'ענסק, ביקש מכמה מהנוסעים לתת לו את ה'מזוודה' השוכנת בתא הכבודה, שאינה אלא תיבה ובתוכה ספר-תורה קטן ויקר מאוד, אותו הוא נוטל עמו בקביעות בטיסותיו. אך בלחץ האנשים במטוס שהחלו להתקדם, ובלי להבין את בקשתו - הוא מצא את עצמו בחוץ, בלי הכבודה היקרה.
מאותו רגע החלה סאגה מורטת עצבים, החל מחקירות המשטרה ומילוי טפסים ועד הגשת תלונה רשמית, אך הימים חולפים ואין קול ואין עונה.
ידידים טובים הפנו אותו לשליח חב"ד בעיר אופנבאך הסמוכה לפרנקפורט-דמיין, הרב שמואל גורביץ, והלה נכנס מיד לעובי הקורה, אך ללא הועיל. כאשר ראה שלא עונים ומתחמקים, הוא נסע לשדה התעופה כדי לרחרח מסביב, והסיפור כולו חשוד היה בעיניו.
לפתע הגיע מידע מאשה בישראל העוסקת בתחום העתיקות, לה הוצע לקנות ספר תורה מיוחד הנתון בתוך נרתיק ייחודי, ש'נמצא בעליית גג בדירה ישנה שנרכשה השבוע'...
בשלב הזה, הכניס לתמונה הרב גורביץ את הרב לוי מטוסוב, שמיד פנה אל ידידו מפקד המשטרה בשדה התעופה בפרנקפורט, ושלח לו את כל המידע.
כאן הסיפור רק מתחיל, דרמה שניתן להפיק ממנה סרט עלילתי, בה חוקרים, בלשים, מעקבים, פשיטה של שוטרים, שמאי מתחזה ועוד - אך הכי חשוב, שבסופו של דבר, ספר תורה שוחרר בשלמותו, והגנב המדופלם, שבביתו נמצאו אבידות רבות שנעלמו במשך שנים - נתפס סוף-סוף בזכות סיפור זה.
הרב מטוסוב וגורביץ החב"דניקים, נסעו במיוחד לליז'ענסק, כדי למסור אישית את ספר התורה לבעליו הרב אדלר, שכאמור הגיע בשנית ליום ההילולא גם באדר השני, ובמעמד אדמו"רים, רבנים ואורחים רבים, חגגו ביחד טקס 'הכנסת ספר תורה' בפעם השנייה לספר תורה יקר זה.
תמונת השבוע שלי: דור מיוחד של חסד
זכה דורנו למה שלא היה בדורות קודמים, וכמויות החסד שיש בעם ישראל הגיע למימדים ענקיים, עד שאין היום לכאורה מצב שיהודי ימות מרעב. דבר שלצערנו היה גם היה בעבר. עם ישראל שהם רחמנים בני רחמנים וגומלי חסדים - פותחים את לבם ובעיקר את כיסם למול כל טרגדיה, לצד שפע הצדקה להחזקת תורה ויהדות בכל העולם.
ביטוי מיוחד לכך, ניתן לראות ולמצוא במיוחד בימים אלו של ערבי פסחים, במבצעי "קמחא דפסחא" בכל קהילות ישראל, בהם נערכות מגביות של צדקה ונאספים סכומי עתק או מצרכי מזון, בכדי לחלקם למשפחות גדולות ונזקקים שונים, לקראת חג הפסח, שההוצאות הכספיות גדולות במיוחד בחג זה.
אתמול נכנסתי אל חדר ההקפאה שבמרכז החסד היהודי, כדי לבדוק את הזמנת הקפואים לקראת החלוקה הגדולה בימים הסמוכים לחג. מעל שלושה טונות של דגים, בשר ועופות, שהשנה הוזמנו והגיעו כבר כשהם מחולקים ונקיים, מוכנים לבישול או אפייה, על-מנת להקל על המקבלים - כמו עוד השקעה רבה של כוחות וכספים, בכדי שהחלוקה תהיה בע"ה מסודרת ובדרך של כבוד.
באיגרת מיוחדת שכתב הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, ומסר לי לפרסמו בין כל בני הקהילה, לידידים ולכל מי שלבו חם ואכפתי, נכתב בין השאר:
"בעוד פחות מחודש, נשב בע"ה כולנו ליד שולחן 'הסדר', ונאמר יחד "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח". הדאגה לנזקקים ולמעוטי היכולת, היא חלק מנוסח ההגדה של פסח. ואכן אנחנו מוצאים בשולחן ערוך, כי חובת העזרה לנזקקים נזכרת בעיקר לקראת חג הפסח, חג שההוצאות בו מרובות, ויתרה מזו, הנוסח בשו"ע הוא: "כופין את בני העיר" - זו חובה שנקבעת בהלכה, כי יש לכפות ולחייב את בני העיר לקחת בה חלק.
אני פונה בזאת לכל אחד ואחת מבני הקהילה שלנו, בקריאה של חיבה ובקריאה של חובה, לעמוד לימין גבאי הצדקה הנאמנים, ראשי מפעל 'שמחת שבת ויו"ט', שע"י הגמ"ח המרכזי 'קרן חי' מושקא'.
לצערנו הרב, ישנן משפחות שבקושי רב מסתדרות עם הוצאות השגרה ביום-יום, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחג הפסח הכרוך בהוצאות כספיות גדולות. ואם כך הם פני הדברים בכל השנים, הרי בתקופה זו היוקר מאמיר, ומדובר על משפחות ברוכות ילדים ב"ה.
אולי יש לומר ולחדד: הוצאות חג הפסח נקראות בשם "קמחא דפסחא", למרות שחלק גדול מהוצאות החג אינו שייך ל"קמח"; כי אולי רמז בדבר, שכל הוצאות החג למשפחות האלו הוא הכרחי כמו "קמחא". לא מדובר במותרות, אלא בקיום בסיסי כמו הקמח. מדובר בחיי נפש!
חובה על כולנו לספק להם את צורכי החג, כדי שיוכלו לחגוג את ימי הפסח לא רק באופן "כשר", אלא בעיקר שהוא יהיה גם "שמח", ללא מועקה וטרדות נפש. חג הפסח הוא אחד מתוך כלל ה"מועדים לשמחה", כך שחובה עלינו להביא לכך שהוא יהיה אצל כולם "בשמחה", אבל הוא מתייחד בכך שהוא "זמן חירותנו", ועלינו מוטלת החובה שיחגגו אותו באופן של "חירות" מכל דאגה, ובאופן של חירות - חירות בגוף וחירות בנפש.
וכפי שהרבי אמר פעמים רבות, שצריך לתרום ולהעביר לאלו הנזקקים לכך מבעוד מועד, כדי להביא להם מנוחת הנפש בכך שהם יידעו מראש שיהיה להם במה לקיים את החג, מבלי להיות מוטרדים האם יהיה להם,
וגם אם יהיה - מתי זה יגיע, וכמה זה יהיה וכו' וכו'.
חשוב לי לציין ולהדגיש: התרומות לקמחא דפסחא, ובכלל לצורכי החגים, הם בעיקר ממה שגבאי הצדקה הנאמנים והמסורים מצליחים לגייס, ולכן חובה על כולנו להתגייס למענם וביד רחבה.
ויהי רצון, שעל ידי התמיכה של כל אחד בעין יפה, נזכה כולנו לקיום המשך נוסח ההגדה שהוזכרו בפתח הדברים: "לשנה הבאה בני חורין", וכפירוש רבותינו נשיאינו "לשנה הבאה כבר", בגאולה האמיתית והשלמה, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, ומלכנו בראשינו".