בשבת שעברה פגשתי בחזרה מבית הכנסת של הוריי ברחובות את אחד השכנים. המבטא שלו מסגיר שעלה מאמריקה, אם כי הדבר היה לפני שנים רבות, אי אז בשלהי שנות השבעים של המאה ה־20. הוא סיפר לנו על מה שמתרחש כעת באמריקה ועל הפחד שבו חיים שם יהודים.
"הצעד החכם ביותר שעשיתי בחיי", כך אמר לנו, "היה העלייה ארצה. החברים שלי אמרו לי שאני מטורף ושהחיים בארץ הם סכנה ומה יש לי בכלל לחפש שם. אבל לא הקשבתי להם, ותראו עכשיו, אנחנו כאן הולכים בארץ כמו מלכים בעוד קהילות שלמות שם חייבות קוד סודי לכניסה לבתי הכנסת".
דבריו גרמו לי להתרגשות רבה, ולא מפני שהיה בהם משהו שלא ידעתי. כולנו הרי מעודכנים באופן שוטף במה שמתרחש מעבר לים. דבריו ביטאו מבחינתי את העובדה שלעיתים אנשים חיים בכלא תודעתי שנדמה בעיניהם כחופש מוחלט. כלוב של זהב. יתרה מכך, הם רואים בכך ביטוי לקדמה ולעליונות מוסרית. אלא שהאמת הפוכה לגמרי.
הרב יונתן זקס, שגדל בסביבה נוצרית ואף התחנך בילדותו במוסדות נוצריים כתב: "כילד, כשהגענו לקטע בהגדה המספר על שנאת ישראל לאורך הדורות – 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו' – הרגשתי בחוש שהמילים האלה מתייחסות לעידן שעבר מן העולם. הן תיארו אולי את חוויית הדור של הוריי, אבל לא את חוויית הדור שלי. ככל שהתבגרתי הלכה תחושה זו והתעצמה. האמנתי כי השואה לימדה את האנושות את המילים 'לעולם לא עוד'.
"טעיתי. האנטישמיות בלבוש חדש וארסי – המתמקדת כיום בקיום היהודי הקיבוצי במדינת ישראל אך תוקפת יהודים ומבנים יהודיים בתפוצות – שבה והרימה את ראשה..." (פסח על שום מה?, הרב זקס, שלא אחד בלבד, עמ' 168).
מלחמת מעמדות
את האנטישמיות החדשה ניסח הרב זקס על ידי שימוש במשל מעולם הנגיפים: "נגיפים פועלים ביעילות כשהם משכנעים את המערכת החיסונית של הגוף שהם חלק מהגוף עצמו. נגיפים מפתחים מוטציות כדי שיראו כאילו יש בהם תאים שאינם אויבים אלא ידידים". המיתוס החדש שנולד האשים את מדינת ישראל, באופן אוטומטי, בכל שיבוש בסדר העולמי. וכך לתוך כלים חדשים, נוצקה אותה שנאה עתיקה וקמאית ליהודים.
בתיה אונגר סרגון היא סגנית עורך מדור הדעות במגזין ניוזוויק. הרצאה קצרה שלה שהתקיימה במסגרת פרק בסדרת הוובינרים "להתמודד עם 7 באוקטובר" בעריכת פרופ' גבריאל נוח ברהם במסגרת מכון טלוס – פול פיקון, בפרק "אלימות מינית, פמיניזם, וטבח חמאס", (הגרסה הכתובה פורסמה באנגלית במגזין Spiked, והופיעה לאחרונה באתר מידה, ברשותם וברשות המחברת), הבהירה את הצביעות המזעזעת של העולם ה"נאור" ביחס לאלימות הקשה שהופנתה כלפי יהודים בטבח הנורא בשמחת תורה. צביעות שהשתקפה בשתיקה רועמת ממי שאמונים על זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט. בדבריה שפכה אור על התיאוריות ההרסניות שמשרתות כעת את אותה אנטישמיות עתיקת יומין. להלן חלקים מדבריה החשובים:
"איך הגענו עד הלום? יהיה קל מדי לומר שפשוט מדובר באנטישמיות. כמובן, הרבה מזה נובע מאנטישמיות עמוקה. אך הליבה האמיתית נובעת מאידאולוגיה זהותנית אותה אימץ השמאל כולו על קירבה ועל כרעיה... מדובר בהשקפת עולם שאינה מבדילה בין טוב ורע. במקום זאת, היא גורסת שהעולם בנוי באופן בינארי על חלוקה דיכוטומית בין בעלי הכוח לחסרי הכוח. היא מייחסת מידות טובות באופן אוטומטי לאלו שהיא רואה כחלשים, ורשע טבעי לאלו שהיא רואה כחזקים. התשובה לשאלה באיזה צד אתה נופל תלויה במוצא שלך, במגדר, בנטייה המינית, בזהות הלאומית או בדת. כך למשל אנשים שחורים (או כל מי שאינו לבן) הם כולם מדוכאים וחלשים ולכן גם נאצלים וטובים, בעוד הלבנים כולם הם מדכאים רבי־כוח ולכן פגומים מוסרית".
ה"חלש" תמיד צודק
"זהו", לדבריה של אונגר סרגון, "המקור לאנטישמיות העכשווית אשר פשתה בשמאל העולמי במאה ה־21. כל יהודי מוגדר כאדם לבן ולכן בהכרח גם אדם רע. הפלסטינים לעומת זאת מוגדרים כ"לא־לבנים" ולכן בהכרח טובים. וזה כולל גם את חמאס".
"בסולם הדיכוי המעוות הזה הפלסטיני תמיד יזכה לעדיפות על פני היהודי, ולכן השמאל הדוגל בהשקפה זו תמיד יתמוך בפלסטיני בכל מקרה של סכסוך. על היהודים חלה כל האשמה והאחריות ועל הפלסטינים לא חלה שום אחריות. כל דבר רע המתרחש בין שני הצדדים פשוט לא יכול להיות באשמת הפלסטיני, משום שלא ניתן להאשים אנשים חסרי יכולת פעולה אוטונומית. הם תמימים וזכים כילדים".
"עבור השמאל... לחלש אין שום מחויבות לפעול באופן מוסרי, מפני שמיקומו על סולם הדיכוי פירושו שאין הוא יכול לפעול כלל – הוא מוגדר מראש כבעל מידות טובות, ללא קשר למעשיו. וזה כולל גם את המחבלים... כך אנשי שמאל כיום זוקפים את האשמה במעשי הזוועה הברוטליים של חמאס נגד נשים ישראליות לחובת הכוח העודף שיש לישראל. הם פשוט לא מסוגלים לחלץ את עצמם מן המחשבה שחמאס הם הצד הצודק, מכיוון שלהודות שזה לא המצב פירושו להודות בכך שכל השקפת עולמם אינה רק שגויה, אלא גם מעוותת מוסרית".
"בסופו של דבר, השבעה באוקטובר חשף עד כמה האידיאולוגיה של השמאל אינה קשורה בערכים, וכמה היא סובבת סביב כוח – ובאופן ספציפי סביב השימוש בסטטוס הקורבנוּת לכאורה של אדם או קבוצה, כשיטה להפעלת כוח. זו שיטת הפעולה של השמאל בזמננו: העמד פנים שאתה חסר כוח כדי להפעיל כוח. זעק אודות הדרתך כדי להשתיק אחרים. צווח אודות דיכוייך כדרך להביא לפיטורי הבוס שלך כדי לתפוס את מקומו, או כדי לגזול מיריביך את זכות ההצבעה..."
אתיקה של אחריות
במקומות רבים בכתביו, חוזר הרב זקס על ההבדל בין אתיקה של אחריות לאתיקה של קורבנוּת: "כשדברים רעים קורים לאדם או לקבוצה, אפשר לשאול שתי שאלות: 'איך אפשר לתקן את המצב?' או 'מי עשה לי את זה?' כשאני שואל את השאלה הראשונה אני מגדיר את עצמי כנושא, כסוכן מוסרי, כעצמי אחראי. כשאני שואל את השאלה השנייה, אני מזהה את עצמי כמושא, כקורבן; וקורבן יכול לחוש רק טינה וזעם" (שם, עמ' 176).
"בקורבנוּת יש קסם רב. הקורבן נהנה מאהדה ומהשעיית השיפוט המוסרי. אבל ההפסד גדול מן הרווח, כי כשאדם מגדיר את עצמו כקורבן – האנטישמים עושים זאת תמיד – הריהו שולל דרך קבע כל חובה לנהוג באחריות" (שם).
השעה האפלה שבה נמצאת הציוויליזציה האנושית כעת איננה אלא שיקוף של אותן תיאוריות מעוותות הגורמות לאוחזים בהן לעמוד לצידם של הרוצחים הברבריים ביותר בהיסטוריה האנושית. וכך חותם הרב זקס את דבריו:
"דווקא משום כך חייבים הדואגים לחירות, לדמוקרטיה ולשלטון החוק להזכיר לנו שוב ושוב כי בטווח הארוך האנטישמיות פוגעת באנטישמים עצמם לא פחות מכפי שהיא פוגעת ביהודים. תרבות הקורבנוּת האופנתית כל כך היום אינה משחררת את הקורבן, אלא מנציחה את מעמדו כקורבן" (שם). הנה סיבה טובה נוספת להיזכר מדוע המלחמה הנוכחית איננה רק למען הישרדותנו הלאומית אלא למען הישרדותה של הציוויליזציה האנושית כולה. לא פחות.