כהארי יתנשא

הארי (ישראל) פוטר היה נער מופנם ולא אהוד במיוחד. כמו סבו הקדום שעל שמו הוא נקרא, ישראל, גם הוא נאלץ לשהות שנים ארוכות אצל דודו ורנון (לבן) דרסלי, שנהג להתעלל בו עם שאר הגויים באירופה, כי הוא היה חנון ממושקף שלא הצטיין בכדורגל אלא רק בלימודים, באפיית מצות ובקווידיץ'.

ייתכן שהגלות בת אלפיים השנים של הארי ברחוב פריווט 4 הייתה נמשכת עוד אלפיים שנה, אלמלא הופיע יום אחד בחלונו (ויש אומרים: בחלומו) ענק רוחני בשם האגריד (ויש אומרים: הגרי"ד) שדיבר איתו על ברית גורל וברית ייעוד, והארי הוקסם עד עמקי נשמתו אם כי לא הבין שום דבר. אף על פי כן עלה הארי לארץ, שם, בהוגוורטס, נודע לו לראשונה בחייו שהאויבים האמיתיים שלו הם לורד מסתורי שאין לנקוב בשמו וחבורת האנטישמים הנאמנים שלו, הידועים גם בשם אוכלי מוות. אותו לורד מסתורי שאסור לומר ששמו וולדמורט (אופס, אמרנו) מנסה כבר שנים להשמיד את הארי מעל פני האדמה, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו אבל אנחנו לא יכולים להתעכב על זה עכשיו, תבדקו את ההמשך בליל הסדר אם לא תירדמו על הכרפס.

יחסו הצונן במקצת של וולדמורט העציב מאוד את הארי, שקיווה שאחרי שיעזוב את הגולה גם כל האנטישמים יעזבו אותו בשקט. בייחוד תסכלו אותו הפרופסורים של הוגוורטס, שטענו שתפקידה של האקדמיה הוא להגן על חופש המדע, הדעה והדיבור, והגיע הזמן שהארי יסתום כבר. וולדמורט, הם אמרו, כבר לא קיים, ואם הוא קיים אין לו שום עניין להרוג את הארי, ואם יש לו עניין זה לא עניינה של האקדמיה, ובכל מקרה זה מגיע להארי בגלל ההצטיינות, המשקפיים והכיבוש.

ביידנסנייפ מכה את טראמפלדור

אבל הארי לא ויתר, אלא ניסה להזעיק את העולם ולהסביר שאוכלי המוות שוב מרימים ראש, כמו אז בשנות השלושים כשהם רדפו מוגלגים ובוצדמים ואת כל מי שלא בא להם טוב מבחינת תורת הגזע. משרד הקסמים לא הקל בכך ראש, אלא העביר את הנושא לטיפול מועצת זכויות האדם בראשות לוציוס מאלפוי ובלטריקס לסטריינג', שקבעו שהארי סתם מפיץ בהלה ועל כן הוא יכול מצידם לעלות על מטאטא ולחפש את החברים שלו, או את הסניץ'. אז הארי פנה למועצת הביטחון של משרד הקסמים, שהעבירה את התיק לטיפול הקסמהדרין הבינלאומי בהאג (אין קשר להאגריד), שהוציא פסק דין חד־משמעי שלפיו אם הארי לא יפסיק להתבכיין כמו מירטל המייללת הוא יואשם בהתחממות כדור הארץ ויישלח למאסר עולם באזקבאן.

למזלו של הארי, בראשות הוגוורטס עמד אלבוס פרסיבל דונלד טראמפלדור (אין קשר לטרומפלדור), שהבין היטב מה עובר על הארי והיה לגמרי בעדו. טראמפלדור היה קוסם מוכשר מאין כמוהו שהצליח לשגע את קהילת הקוסמים ולהביס אפילו הילרית מתקשרת מסוג קלינטון, למרות שלא נתנו לו סיכוי. כך שכל עוד טראמפלדור כיהן בתפקידו, וולדמורט ואוכלי המוות לא העזו להרים את ראשם המכוער. אבל אז, בלילה קר אחד של נובמבר, הוכנע טראמפלדור על ידי ג'ו (סוורוס) ביידנסנייפ, שעד היום לא לגמרי ברור באיזה צד ולטובת מי הוא, ולמען האמת עושה רושם שגם הוא לא באמת יודע.

ואכן, מיום הסתלקותו של טראמפלדור האיצו אוכלי המוות את תוכניותיהם הזדוניות, אבל משרד הקסמים וביטאונו הנביא היומי נוטף הארץ, כלומר הארס, האשימו דווקא את הארי בכל הצרות של העולם. אפילו הרמיוני (ג'ין) גריינג'ר, זאת אומרת השחקנית המגלמת אותה, אמה (עמה) ווטסון, יצאה בחריפות נגד הארי ודרשה מהעולם להביע סולידריות עם אוכלי המוות. הארי נותר כמעט לבדו, כשרק חבריו רון (רונאל) ויזלי ונוויל (נחום) לונגבוטום מנסים לסייע לו במאבק הלא הוגן נגד דראקו (דרעק) מאלפוי וחבורת הבריונים שלו.

ואז שאל את עצמו הארי בשביל מה בעצם הוא צריך את כל זה, כי אם כולם אומרים שהוא הבעיה אולי באמת הם צודקים. הוא מזג לעצמו שיקוי פולימיצי ששכנע אותו שהוא בעצם לא הוא, שלוולדמורט אין אינטרס לתקוף אותו ושהעולם שונא אותו רק בגלל המתנחלים המטורללים האלה מגבעת רייבנקלו ג'. אם הוא רק יצליח להעלים אותם, החליט הארי, ייעלמו גם הצרות שלו והוא יהיה ילד אמיתי, ככל הילדים, כמו פינוקיו.

התגלות מסעירה באגם

יום אחד עבר הארי ליד האגם הגדול של הוגוורטס, הבחין בהשתקפותו במים ולתדהמתו שמע קול מהשמיים שאמר לו: "סימבה, שכחת אותי, וכך שכחת מי אתה!". הארי הנסער הבין שיש מפנה בעלילה, נשא עיניו אל המרומים ואמר בדמעות: "מה הקשר, זה בכלל משפט מסרט אחר". ומיד עשה לעצמו הלטת הכרה והטיל על עצמו קללת סילנציו המשתיקה את הקול הפנימי שבו, שכח מכל העניין והמשיך כרגיל בקונספציה.

ואז, בבוקר שבת של שמחת תורה, הגיחו וולדמורט ואוכלי המוות ותקפו את הארי בכל מלוא אכזריותם. הארי המבוהל ניסה עליהם את כל הקסמים האפשריים, כולל לחש האקספליארמוס הפורק את האויב מנשקו, אבל בגלל שבמשך כל כך הרבה זמן הוא סיפר לעצמו שהוא בכלל לא קוסם, הטריקים האלה לא ממש עבדו לו. בצר לו ובכוחותיו האחרונים קרא הארי "אקספקטו פטרונום", ומיד הגיח מהשרביט שלו פרופסור ביידנסנייפ המנומנם שהודיע ש"אם אתם מתכוונים לתקוף – דונט!", ועד היום לא לגמרי ברור אם הוא התכוון להזהיר את וולדמורט, או את הארי, או שגם הוא בעצמו לא יודע.

הארי הבין שהוא לא יכול להימלט מהאמת הפנימית שלו, שינס מותניים ועשה את הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב: להאשים את עצמו ולהגיד שהכול בגללו. אבל אז הוא תפס את עצמו ואמר שאם אין אני לי מי לי, וביחד ננצח, וחרבו דרבו על הראש שלכם ועוד כל מיני דברים שהוא לא באמת האמין בהם, ויצא למלחמת חורמה נגד אוכלי המוות, עד שהתעייף וחזר לריב עם עצמו ולצעוק סיסמאות כגון "אתה הראש אתה אשם", "אתם הורסים את המדינה", "בואו נעשה בחירות באמצע מלחמה, מה כבר יכול להשתבש", ועוד כל מיני כשפים חמודים כאלה שמחלישים את הגוף מבפנים ומחזקים את אוכלי המוות.

הסוף, כמו בכל פנטזיה, היה טוב. אלא שהארי (ישראל) כבר לא חי בסרט, והמציאות היא ממש לא פנטזיה. אז נכון, הוא עם כלביא יקום וכהארי יתנשא, אבל כבר לא נשאר לו כוח גם להילחם באוכלי המוות, גם להציל את החטופים האומללים, גם להדוף את הלחצים של פרופסור ביידנסנייפ ומשרד הקסמים, וגם להציל את עצמו מעצמו בעצמו.

אז עכשיו הארי מנסה בשארית כוחותיו לנהל מלחמה ולהזעיק את העולם, אבל העולם רוצה את השקט שלו ולא אכפת לו שהוא הבא בתור. מבחינתו, הארי פּוּטַר.

והארי עצמו יושב על שפת האגם, מביט בבבואתו שהזדקנה פלאים, והצלקת במצחו כואבת, כל כך כל כך כואבת.

לתגובות: [email protected]

***