סיפור על תקווה וחושך

"ואתה חושב שזה חוקי ככה?" שאלה אותו.

"מה זה ככה?"

"נו, פיתות במקום מצות. לא אמרת שאתה ממשפחה דתית? זה אשכרה חמץ, לא?"

"תיגעי בפיתות האלה, זה נראה לך פיתות, הדבר הזה? זה דיקט. אם זה קשה כמו מצות ויבש כמו מצות, אז זה מצות. חוץ מזה, מה זה מצות? זה הלחם־עוני שאכלו שם. אז זה בדיוק זה".

"יאללה, שיהיה מצות, ומה נעשה עם מרור?"

"מרור? זה מה שחסר לך פה? זה גם מרור, נשמה".

"וואלה, גם מצות, גם מרור. הסתדרנו", חייכה אליו.

חייך בחזרה.

החיוך שלו מחזיק אותה שם. לא תמיד היא בטוחה שזה חיוך. כל הזמן חשוך וקשה לפרש הבעות, אבל בחסות האפלה היא מדמיינת חיוכים.

*

היא בכלל לא הכירה אותו לפני המסיבה. היא באה לשם עם חברה, לחגוג את השחרור, פעם אחת להשתחרר באמת. הוא בא לאבטח. החברה איננה. היא הספיקה לראות מה עשו לה. זה לא יוצא לה מהראש. והיא? כבר חצי שנה שהמילה שחרור הפכה למשאלה שלה. והוא? הוא עדיין מנסה לאבטח אותה. כמה פעמים, כשנשברה, אמרה לו שהיא מקנאה בחברה שלה, שבום ודי. לא כמוהם. אבל הוא חייך אליה את החיוך שלו, או שרק דמיינה שחייך את החיוך שלו, ולרגע החיוך הזה הזכיר לה את החיוך של אמא שלה כשהייתה מספרת כמה שנים חיכתה וכמה טיפולים עברה עד שבאה לה, ונזכרה איזה חיוך היא תראה כשתחזור הביתה, והחליטה להפסיק לקנא.

*

מצחיק להגיד "החליטה", היא כאילו לא מחליטה כלום, הכול מחליטים עליהם. אבל זה לא באמת ככה. היא מחליטה בכל יום לשכוח את מה שאסור לה לזכור, ולזכור את מה שאסור לה לשכוח. בעיקר מחליטה לבחור לחיות עוד יום. איפה שהיא נמצאת החיים לא ממשיכים מעצמם, צריך לבחור כל יום מחדש. בינתיים היא בוחרת. בשביל אמא, בשביל אבא, בשביל אחותה, גם בזכות החיוך שלו היא מחליטה. וגם הוא מחליט. הם סופרים את הימים, ולפי החישוב שלהם הלילה ליל הסדר.

אמר לה שזה החג היחיד בבית שבו הוא שוב דתי. ממש דתי. שומר הכול. חוץ מזה לא נשאר לו כלום, הוא אפילו מזייף בכיפור. והיא אמרה שאצלם בכיפור לא נוגעים. אז בשבילו, בשביל החג היחיד שנשאר לו, אמרה לו שחייבים לעשות סדר. והנה חתיכת סדר מתחיל להתארגן פה, כבר יש להם מצה ומרור, שניים במחיר אחד, רק ארבע כוסות אין סיכוי שישיגו. המדוזות שמחזיקות בהם, כך הם קוראים להם, אין להם בעיה לרצוח ואין להם בעיה להתעלל, אבל מה, אסור להם יין, והם ממש צדיקים אז בטח לא יגישו להם. אבל הוא אמר שהקטע זה ארבע כוסות, כן יין, לא יין, לא משנה, העיקר הכוסות. וארבע כוסות דווקא יש להם, כי יש את שתי הכוסות שלהם, והוא החביא גם את שתי הכוסות של השתיים ששוחררו, אז יהיה מים בכוסות במקום יין, לא נורא.

"ומה עם תפוח אדמה במי מלח?" שאלה אותו, "גם זה הפיתה?"

אבל הוא הפתיע. ומתוך חור במזרן הוציא תפוח אדמה אחד לא מבושל. הגישו להם לפני שבועיים - עונש על שדיברו בקול - לא מבושל. הוא נזכר בסבתא שלו בשואה ששמרה מהקצבה שלה לליל הסדר. הנה, עכשיו גם הוא. הוא לא חייך. גם בחושך הבחינה – חיוך זה לא היה. אז גם היא לא חייכה וזה כנראה הבהיל אותו, לכן חייך חזק בכוח ואמר לה: "חג הערב, מה נסגר איתנו? חג החירות".

*

זה באמת החג שלו והוא אשכרה נכנס לזה, וזכר חצי הגדה בעל פה. היא שרה "מה נשתנה" כמו ילדה בגן, ואחת המדוזות צרחה "אוסקוט", אבל לא היה אכפת לה, חג החירות היום. ובהתחלה ענה לה: "מה נשתנה? מה לא השתנה". אבל אחר כך אמר ברצינות שעבדים היינו, ומשהו מהעבדות הזאת עוד נשאר, וחייבים לשחרר כדי להשתחרר. והיא אמרה שהיא זוכרת את ההגדה קצת אחרת אבל היא אוהבת את הגרסה שלו. הוא החביא אפיקומן והיא מצאה. בטח מצאה, המחבוא היחיד במזרן נחשף כבר קודם.

"מה תרצי?" שאל אותה. "אתה ממילא לא יכול לתת לי מה שאני צריכה", אמרה לו. והוא אמר לה: "גם שם במצרים כבר לא האמינו. בסוף יצאו כמו גדולים. גם אנחנו. את תראי", והוא חייך כשאמר את זה, אף חושך לא יכול להסתיר חיוך כזה. ובארבעה בנים היא הייתה החכמה והוא היה הרשע, ונזכר איך בבית תמיד התנדב להקריא את הרשע כי הוא ממילא לא דתי כבר, ואמא שלו השתגעה מזה ומיהרה להקריא לפניו, שלא יצא בהצהרות. ואחרי שסיפר לה, אמרה לו: "אמא שלך צודקת, רשע אתה בטוח לא. כשתחזור הביתה תקריא את הבן האהוב". את הבן התם ושאינו יודע לשאול הם לא הקריאו, כי את התמימות איבדו בנובה ושאלות יש להם כבר חצי שנה. הם שרו "והיא שעמדה", וכשהגיעו למילים "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" היא בכתה, אבל לא רצתה להרוס לו את החג, ואמרה: רציתי לסדר לנו קצת מי מלח לתפוח־אדמה". הם נגסו בפיתה אחת למצה, למרור, לכורך ולאפיקומן. "תשאירי משהו לשולחן־עורך", ביקש ממנה, ורק אחרי שדמיינה את הקציצות שאמא מגישה כל שנה, והוא את האסאדו שרק אבא יודע להכין – נגסו בפיתה כאילו באמת הבית כבר כאן.

*

"עכשיו תפתחי את הדלת לאליהו הנביא", אמר לה. בצחוק עצוב אמר. הלוואי היו יכולים לפתוח את הדלת, הלוואי. אבל בלילה ההוא, אחרי כמעט שבעה חודשים, אליהו פתח בעצמו. הוא לבש מדים, אליהו, וירה הרבה, אליהו, ולא היה לו זקן כמו של אליהו, אבל הוא צעק "שמע ישראל" לפני שהתפרץ פנימה, עם הרבה אליהו קטנים במדי זית. ומהר לפני שהוציאו אותם משם היא עוד הספיקה להכניס את שארית הפיתה היבשה לכיס, שתוכל לספר. בדרך הביתה אליהו אמר שהם טעו בחשבון, שיש עוד כמה ימים עד ליל הסדר והם יחגגו אותו בבית, את החג שלו, את החירות שלה. את הסיפור של כולנו.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***