לא משאירים מאחור

"זה יהיה הפסח הראשון שלי בלעדיו", לוחשת בכאב אילנית (שם בדוי), שאיבדה את בנה החייל במלחמה בעזה. מאז נפילתו של הבן היא אומנם משתדלת ככל יכולתה לשדר לשאר ילדיה חוסן, אבל הימים האחרונים, לקראת חג הפסח, קשים עליה באופן מיוחד. "פסח הוא החג הכי משפחתי בשנה, חג שכולם יושבים יחד בבגדים חדשים ושמחים, והמחשבה שהשנה נציין ליל סדר בלעדיו היא כואבת ברמה שלא תתואר. המחשבה הזאת גומרת אותי. מי ישיר לנו בהתלהבות את השירים בהגדה? כבר כמה ימים שאני מרגישה מוצפת. אני לא מצליחה לעשות כלום, לא לנקות, לא להתארגן לחג, שום דבר".

לאחר חצי שנה של מלחמה עקובה מדם, מעגל השכול בישראל התרחב לממדים שלא ידענו כמותם, עם אלף אזרחים נרצחים ויותר מ־600 חללי מערכת הביטחון - צה"ל, המשטרה והשב"כ. מאות רבות של משפחות שכולות בישראל מתמודדות עם פצע חדש וכואב של אבל ואובדן. החלל העצום שנפער בחייהן באופן כה טראגי רק בחודשים האחרונים מביא עימו שלל התמודדויות ואתגרים, ובשביל חלקן להתכנס יחד בליל הסדר ולחוש את שמחת החג זו משימה קשה.

בעמותת 'נאוה' זיהו את האתגר הגדול. מתוך הבנה שחג הפסח הוא אחד הזמנים הטעונים ביותר למשפחות שאיבדו את יקיריהן, במיוחד בשנה הראשונה לאובדן, ולנוכח הקושי הנרחב המורגש במיוחד בימים אלו בקרב מאות משפחות שכולות, יקיימו השנה 'נאוה' בשיתוף עם עמותת 'משפחה אחת' ליל סדר משותף למשפחות שכולות ממלחמת חרבות ברזל. זו אומנם השנה ה־21 שארגון 'נאוה' מקיים את מיזם 'הכיסא הריק' - ליל סדר מיוחד ועוטף למשפחות שכולות, אבל השנה בעקבות המלחמה הביקוש גדל באופן ניכר ובהתאם לכך גדל גם היקף המיזם.

בשבוע שעבר ביקרה חוי ארנפלד, מנהלת שותפה בארגון 'נאוה', את חני, אלמנה משדרות. בעלה, רס"ב אדיר שלמה הי"ד, נפל ב־7 באוקטובר בקרב על תחנת המשטרה בשדרות. "היא נשארה לבדה עם ארבעה ילדים. היא שאלה אותנו בדמעות: 'איך אני עושה פסח השנה?'. הם פונו מהבית בשדרות ולא היו בבית כמה חודשים. גם עכשיו, אחרי שחזרו, ההתמודדות שלהם ממשיכה. עדיין יש מטחי ירי מדי פעם על העיר והם עדיין חיים בחרדה. גם הידיעה שירו על אבא שלהם מחוץ לבית לא נותנת להם מנוח. הכול כל כך מורכב להם, ובתוך כל זה מגיע חג שהוא כל כך משפחתי והחיסרון של האב מורגש אפילו יותר".

ארנפלד מתארת את האתגר הגדול. "חני אמרה לי שהיא לא יכולה בשום אופן לדמיין את עצמה עושה את הסדר בלי בעלה, והיא כל כך שמחה שיש לה את האפשרות להצטרף לליל סדר עם עוד משפחות שכולות ולא להתמודד עם זה לבד. בשבועות האחרונים יש לנו שיחות כואבות עם כל כך הרבה אלמנות. אנשים פשוט לא יודעים איך הם יצלחו את החג", היא מספרת. "גם העובדה שהמצב הביטחוני עדיין קשה מגבירה את המצוקה. זה לא כמו בשנים הקודמות, שבהן הייתה תחושה שהכנענו את האויב וליוותה אותנו איזו תחושה שיהיה שקט. אני חלק ממיזם 'הכיסא הריק' כבר שנים, אבל זו השנה הכי עצובה שהייתה לנו", היא נאנחת. "כמה משפחות שכולות חדשות. כמה יתומים שעוד לא הספיקו לעכל שאבא שלהם איננו וכבר נאלצים לחגוג ליל סדר לבד. כמה אימהות שכולות שבקושי קמו מהשבעה וצריכות להתכונן ולארגן חג. בדיוק בנקודה הזאת אנחנו רוצים להיות שם בשבילם. לעזור להם לעבור את ליל הסדר הראשון לאחר האובדן בצורה הכי מחבקת ומנחמת שאפשר", היא מסבירה את הרציונל שעומד מאחורי המיזם.

"היקפי שכול שהדעת לא יכולה לקלוט"

תחילתו של מיזם 'הכיסא הריק' הייתה בעקבות הפיגוע הנורא במלון פארק, ומאז הוא מתקיים מדי שנה. השנה בעקבות המלחמה וריבוי השכול הן נאלצו להכפיל את כמות המשתתפים במיזם. "השנה הגדלנו משמעותית את כמות המשתתפים, ולצערי גם ככה אנחנו לא נותנים מענה לכולם. השתדלנו למתוח את עצמנו במקסימום. הבנו שברור שהשנה זה הרבה יותר קשה והרבה יותר נצרך. אנחנו מדברים כיום על היקפי שכול שהדעת לא יכולה בכלל לקלוט", מדגישה ארנפלד. "מדובר במשפחות שרק לפני חצי שנה או אפילו פחות מכך איבדו בן משפחה וזהו חג הפסח הראשון שלהן בלעדיו. הכול מאוד טרי ומאוד רגיש".

ארנפלד מתארת את ההיערכות המיוחדת השנה: "אנחנו בסיטואציה אחרת ממה שהכרנו עד השנה מכל בחינה, אם זה בהיקפי השכול בארץ ואם בגודל האסון. לכן השנה אנחנו עם מספר משתתפים גדול בליל הסדר. אנחנו מתכוננים לערוך שלושה סדרים גדולים בו זמנית, כי אי אפשר להכיל מאות אנשים בסדר אחד. בנוסף לכך, ליל הסדר השנה הוא בשיתוף ארגון 'משפחה אחת'. התאחדנו למשימה החשובה הזאת בגלל הצורך העצום שניכר בשטח", היא מסבירה. "אנחנו נערכים עם הרבה יותר צוות מקצועי, בגלל מספר המשתתפים השנה ובגלל העובדה שאנחנו עדיין בתוך המלחמה, בתוך אירוע, ויש לכך השלכות ישירות על התמודדות המשפחות. הכול הרבה יותר מורכב. חלק מהאנשים עדיין מפונים ורחוקים מהבתים שלהם, חלק איבדו יותר מבן משפחה אחד, חלק חוו טראומה לא פשוטה. כל משפחה וההתמודדות שלה, כל משפחה והסיפור שלה, ולכן הרחבנו את הצוות המקצועי שיעמוד לרשותן", היא מציינת.

בעקבות הקושי שמורגש השנה ביתר שאת בקרב המשפחות השכולות, מיזם 'הכיסא הריק' נועד לתת מקום לאובדן יחד עם שמחת החג. "זהו אירוע חגיגי, אבל בלי לטאטא את הכאב מתחת לשטיח. המשפחות מגיעות לשלושה ימים מלאים ועמוסים. הרב יוסף צבי רימון יהיה עורך הסדר. בנינו למשתתפים סדר יום עמוס שמותאם לילדים, לנוער ולבוגרים. יש סדנאות ומפגשים, ויש תרפיה ופעילויות שמותאמות לצרכים ולטווח הגילים. אישה מקסימה מארצות הברית שלחה לנו חבילות שי מפנקות. אנשים יוצאים מגדרם כדי לשמח ולנסות להקל ולו במעט מהצער על האובדן".

ההוצאות של הרמת מיזם כזה הן עצומות. איך מממנים פעילות כזאת?

"זה באמת לא קל. מדובר בהוצאות אסטרונומיות, ואנחנו בעיצומו של קמפיין לגיוס כספים לקראת החג. המיזם הזה עומד על תרומות של עם ישראל, וזו גם אמירה כלפי המשפחות, להבהיר שאנחנו תומכים בהן וזוכרים אותן. יש לכך משמעות מאוד גדולה בשבילן. ליל הסדר שנערוך הוא בשום פנים ואופן לא אירוע פרטי אלא אירוע של עם ישראל, והמשימה שלנו כעם היא לחבק את המשפחות השכולות ששילמו מחיר נורא".

העזרה למשפחות לצלוח את החג היא חשובה, אבל יש לכם ליווי למשפחות גם לטווח ארוך?

"בוודאי. יש לנו קבוצות תמיכה. הערב יש מפגש כזה של קבוצת הורים ממשפחות חרדיות לילדים שנרצחו בנובה. אנחנו מקימים קבוצות תמיכה ייעודיות. צריך לזכור שליל הסדר הוא הלילה הכי משפחתי בשנה, ומיד אחר כך אנחנו עם יום הזיכרון ויום העצמאות שמתקרבים. זו תקופה מאוד רגישה, וליל סדר המיוחד שאנחנו עורכים להן מטעין את המשפחות ומחזיר אותן הביתה אחרי החג עם כוחות מחודשים להמשיך קדימה, גם לקראת התקופה הלא פשוטה הזאת".

"שלושה ימים שהצלחתי לנשום"

גם קרן קובי מנדל למען משפחות שכולות בישראל הכפילה את פעילותה מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. אליענה מנדל־ברנר, אחותו של קובי מנדל הי"ד שנרצח בפיגוע לפני 22 שנה, עומדת בראש הקרן שהוקמה לזכר אחיה. מנדל־ברנר מתארת עלייה חדה במספר המשפחות השכולות שזקוקות למענה ותמיכה בימים אלו. "אלו מספרים שלא ידענו", היא פותחת בכאב. בשל כך לקראת חג הפסח תערוך קרן קובי מנדל יום פעילות מיוחד שבו צפויים לקחת חלק מאות רבות של בני אדם ממשפחת השכול. המשתתפים יזכו לרגע של הפוגה יחד עם הכנה לחג. "לפני המלחמה השתתפו ביום הזה כ־300 משפחות, והשנה רשומות לנו כבר 600 משפחות וזה לא מפסיק. הצורך הוא גדול. זה יום שהוא מצד אחד חווייתי, אבל הוא נותן גם ליווי של צוות טיפולי במגוון תחומים".

למה היום הזה כל כך חשוב מבחינתכם?

"באופן כללי השכול מציף טראומות וקשיים שהיו לפני האובדן והתעצמו אחריו. אצל משפחות השכול ממלחמת חרבות ברזל ההתמודדות הזאת אפילו גדולה יותר. כי פסח הוא חג משפחתי מאוד, ופתאום צריך להתמודד עם החלל הזה שנפער בחיים וזו התמודדות קשה מאוד. רבים פנו אלינו ואמרו כמה הם חוששים לקראת ליל הסדר ועד כמה הם מתקשים להתמודד עם זה. הפעילות שאנחנו מארגנים לפני החג נועדה לעזור להם לחגוג את ליל הסדר לצד השכול. לנסות לראות איך האובדן יהיה חלק מהסדר אבל לא כולו", היא מחדדת.

מנדל־ברנר מציינת שמטרת העל של יום הפעילות לפני החג היא בראש ובראשונה עצם המפגש הבין־אישי בין המשפחות השכולות. "להיפגש עם הורים אחרים ועם אלמנות ומשפחות שכמוהם מתמודדים עם האובדן הנורא הזה - זה חשוב. אנחנו מאמינים שתחושת הביחד עם קבוצת השווים ותחושת השייכות הן בעצמן מאפשרות צמיחה וגדילה לצד המציאות המורכבת. לשמוע זה מזה שיתופים ומילות חיזוק, ולראות איפה הם יכולים להיות ביחד ולתמוך זה בזה יכול לנסוך כוח בהם".

מה המאפיינים לשכול השנה, בשונה מהשכול של לפני 7 באוקטובר?

"אנחנו עם מספר עצום של משפחות שכולות, גם אזרחים, גם חיילים ואנשי ביטחון. דבר נוסף, אנחנו עדיין באמצע המלחמה. אנחנו בתוך האירוע הקשה הזה, והמשפחות עדיין לא בשלב שהן יכולות להתחיל להגיד: אנחנו מתקדמים. הן עדיין בתוך האירוע. כל הזמן נופלים חיילים. אנחנו בתוך אובדן מתמשך", היא אומרת. "ה'הותר לפרסום' כל הזמן מחזיר אותן אחורה. הם עוברים משבעה לשבעה. הם בעצם צריכים ללמוד להתחיל את החיים מחדש, ובמציאות הנוכחית זה קשה כי הם חווים את המלחמה ואת חוסר הוודאות בנוגע לעתיד", היא אומרת. "משפחות שכולות מהעוטף שיש בהן גם בני משפחה חטופים אפילו לא מצליחות להסתכל על האבל שלהן כי הן מקדישות את עצמן למאבק להשבת החטופים. אין להן את הפניות הנפשית להתמודד עם השכול. הן חיות בלחץ ובדאגה תמידית בלי יכולת לעבד את האובדן ולטפל בעצמן כי כרגע צריך להחזיר את החטופים", היא מתארת. "דבר נוסף ששונה במלחמה הזאת הוא הטראומה שקרובי המשפחה נאלצים להתמודד איתה. משפחות מהעוטף או משתתפי המסיבה או תושבים משדרות ואופקים ועוד, שראו את המחבלים נכנסים לטריטוריה שלהם ורוצחים ושורפים. הם נחשפו למראות זוועה וחווים טראומה לא קטנה".

איך מטפלים בכל כך הרבה שכול? זה אפשרי בכלל?

"אנחנו שואפים ליצור קהילה של משפחות שכולות שתומכות זו בזו. היכולת להיות בתוך הקהילה, בתוך אנשים שמתמודדים כמוך עם אובדן, לשמוע מהם סיפורים ואיך הם מתמודדים, ואיך הם נאחזים בחיים ורואים את האור - זה הכי נכון והכי מאפשר למשפחות לראות את עצמן, לחזק ולהתחזק".

הליווי של משפחות השכול, מציינת מנדל־ברנר, נמשך במשך כל ימות השנה. כאלף משפחות שכול לוקחות חלק בפעילויות השונות של הקרן לאורך השנה. בין היתר היא מוציאה את 'מחנה קובי ויוסף' שלוש פעמים בשנה למאות ילדים שחוו שכול. בנוסף לכך הקרן מעניקה מענה ממוקד לאימהות, אבות, אחים, זוגות ועוד, כל אחד לפי הצורך הייחודי שלו. "הפעילות שלנו היא בקבוצות קטנות כל פעם לאוכלוסייה אחרת, אלמנות, אלמנים, אחים. אנחנו מעניקים להם את המרחב הזה שהם יכולים לשתף בו, לשכוח לרגע את המלחמה ולקחת רגע לעצמם. אמא שאיבדה את הבן שלה התקשרה אליי ואמרה: אליענה, אני רוצה שתדעי שאני קמה בבוקר ואין לי כוח לחיות, אני פותחת את העיניים ולא רוצה להתעורר, ואחרי המפגש אצלכם בשבוע שעבר היו שלושה ימים שהצלחתי לנשום. מה עשינו באותו מפגש? הענקנו כלים ופשוט אפשרנו לה את המקום הזה של הרוגע ואת הזמן שלה להישען".

אירוע של שכול בסדר גודל כזה שמדינת ישראל לא ידעה, זה מקל על האנשים ממעגל השכול או מקשה עליהם?

"הרבה פעמים עוזרת הידיעה שאתה חלק ממשהו גדול. הרבה פעמים זה מקל. מצד שני, הסיפור של כל אחד שאיננו הוא מאוד משמעותי, ובגלל ההיקפים העצומים של הנרצחים לא את כולם זוכרים, והמשפחות מרגישות שהן צריכות קצת להילחם כדי שיזכרו את בן המשפחה שלהן שאיננו".

כאחות שכולה היא מבהירה למי שאיבדו השנה את יקיריהם שההתמודדות עם האובדן תלווה אותם לאורך כל חייהם ולא תיעלם: "אני 22 שנה בתוך זה והכאב לא נגמר, הוא רק משנה צורה. השכול הוא מסע, וכרגע הם נמצאים בנקודת המוצא של המסע. זה מסע שכמובן לא בחרנו בו ולא היינו רוצים אותו אבל נעבור אותו ביחד כמה שאפשר".

***