הנייד של ד"ר אורטל תמם צלצל כמה פעמים, המספר היה בלתי מזוהה. תמם ואחותה היו עסוקות ולא ענו לשיחות, אבל אז כתב לה פתאום חבר: "מברוכ!". אחר כך הגיעה השיחה מקצינת הנפגעים שמלווה את המשפחה. תמם עוד לא הבינה במה מדובר, עד שהקצינה בישרה לה שווליד דקה, המחבל שרצח את דודה החייל משה תמם הי"ד, נפטר בכלא לאחר שחלה בסרטן. "ברגע הזה אחותי ואני פשוט צרחנו מאושר", היא משחזרת, "קפצנו באוויר מרוב שמחה. זה היה מרגש מאוד. חצי שעה אחר כך מצאתי את עצמי פשוט יושבת ובוכה. הרגשתי שסוף סוף, אחרי שנים של מאבק, אני יכולה לנשום".
כבר שנים סוחבת איתה משפחת תמם את שק הכאב על הירצחו של משה הי"ד, חייל שנחטף ונרצח בשנות ה־80, בפיגוע אכזרי שעליו פיקד וליד דקה. אבל בשמונה השנים האחרונות העמיסה על עצמה המשפחה תיק נוסף, שבאופן אבסורדי נפל על כתפיה שלה במקום על אלו של מדינת ישראל. אורטל תמם, האחיינית, הובילה מאבק עיקש ונחוש, כמעט ללא אמצעי מימון, בהכרה ובכוח שמעניקה מדינת ישראל למחבלים רוצחים, דרך התיק של רוצח דודה. תחילה היה זה המאבק לסגירתו של התיאטרון החיפאי תומך הטרור 'אלמידאן', שהעלה הצגה שמרימה על נס את חייו של דקה כדמות גיבור מעוררת השראה. תמם נלחמה לעצירת המימון הממשלתי לתיאטרון, ולאחר עליות ומורדות נחל המאבק הצלחה והתיאטרון נסגר. לאחר מכן הייתה זו המדינה, שהחליטה לדון בבקשת השחרור המוקדם של דקה. זה הציג נתונים לפיהם הוא חולה סופני ועל כן מבקש להקדים את שחרורו בשנתיים, לאחר שעונש מאסר העולם שלו נקצב, גם זאת באופן מתמיה, על ידי הנשיא דאז שמעון פרס.
תמם רצה אחרי ההחלטות, שכן הרשויות לא טרחו מעולם ליידע אותה במתרחש בעניינו של דקה, וניהלה מאבק משפטי וציבורי מול כל ניסיון לשחרר אותו. דקה, מנהיג כריזמטי שהמשיך לנהל את כל עסקי הטרור מהכלא, בין השאר באמצעות חבר הכנסת באסל גטאס, הפך לדמות של גיבור נערץ במגזר הערבי שממנו בא. הוא גם זכה למעמד גבוה ולזכויות מפליגות בכלא, בין השאר אפילו הביא ילד לעולם, וגם לטיפולים רפואיים מחוץ לסל התרופות לאחר שחלה בסרטן. תמם ניסתה לעצור בכל פעם את הניסיונות של המדינה להיטיב עימו, בעיקר בשל המסר הציבורי מעודד הטרור שהם יצרו. לא תמיד היא הצליחה, אבל במאבקה החשוב ביותר – מניעת שחרורו המוקדם – נחלה ניצחון, כמעט כנגד כל הסיכויים. לאחר שוועדת השחרורים בכלא דחתה בשנה שעברה את בקשתו, דקה עתר לבג"ץ בטענה שהוא חולה סופני ולכן ראוי להשתחרר. לפני שלושה חודשים, בעיצומה של המלחמה, עלתה תמם, יחד עם משפחתה וקרוביה, אל בית המשפט והשמיעה שם באוזני השופטים את מסכת התלאות, העוול והזעקה כנגד יחסה המכיל והבלתי מתקבל על הדעת של מדינת ישראל למחבלים רוצחים אכזריים. הדיון שם הסתיים בצילום משותף מלא חיוכים של תמם וקרוביה מחוץ לאולם בית המשפט. התקדים שקבעו השופטים היה חד משמעי: מחבלים רוצחים לא יזכו לשחרור מוקדם.
השבוע, עם היוודע דבר מותו של דקה בית כותלי הכלא, תמם הרגישה שסגרה מעגל וכאמור – היא יכולה סוף סוף לנשום לרווחה. "כל השנים האלו היו מסע של מאבק אינטנסיבי, כל פעם מהרגע להרגע, כי אף פעם לא יידעו אותנו מראש. החיים שלנו התנהלו בצל גחמותיו של המחבל הזה, והמאבק אף פעם לא שאל אותי אם נוח לי עכשיו. אחת ההפגנות הייתה ממש סמוך לחתונה שלי. ההפגנה האחרונה הייתה כשדודה שלי גססה, וההודעה על הניצחון בוועדת השחרורים הגיעה לאחר שהיא נפטרה. כל הזמן ריחף באוויר הפחד שישחררו אותו, ועכשיו זה נגמר, זו תחושת הקלה. הידיעה שזכינו להילחם ולדאוג שרוצח הדוד שלי ימות לבד בכלא כאסיר, כשהמשפחה שלו לא לידו, שהנשימה האחרונה שלו הייתה כאסיר ולא כאדם חופשי ויש לנו חלק בזה – זה הישג חזק מאוד מבחינתי".
בעבור תמם, המאבק לא היה עניין פרטי של המשפחה שלה. את המאבק היא ניהלה בשם כלל נפגעי הטרור, ולמען שלומו וביטחונו של עם ישראל כולו. ההצלחות שקצרה בדם ויזע יצרו תקדימים רוחביים שהם נכס למאבקה של מדינת ישראל בטרור ובתומכיו. "במבט לאחור אני אסירת תודה שהייתה לי הזכות לעשות זאת למען עם ישראל. כל הזמן חשבתי: ומה אם זה היה קורה למשפחה שכולה אחרת, אנשים שפחות יודעים לדבר, שלא יכולים להשקיע ימים וחודשים במאבק כי הם צריכים לעבוד למחייתם. הרגשתי מאוד פריבילגית במובן הזה, שיש לי הזכות לעשות את המלחמה הזאת לטובת משפחות שאין להן יכולת". ואכן, לאחר שניצחה את ועדת השחרורים ומנעה את שחרורו המוקדם של דקה, יצר איתה קשר אח שכול שעדכן כי בזכות ההישג שלה נמנע גם שחרורו המוקדם של רוצח אחיו. "התקדים שנקבע בבית המשפט העליון, שאין דבר כזה שחרור מחבלים רוצחים, דבר שלא היה בעבר – אני תקווה שזה יעזור למשפחות שכולות אחרות. אני מתפללת שזה יהפוך לסטנדרט במדינת ישראל, שידעו שמי שמבצע פעולת טרור ינשום את נשימתו האחרונה בכלא, וגם תנאי כליאתו יהיו בהתאם".
אבל תמם יודעת שבמדינת ישראל אפילו בג"ץ לא תמיד יהיה המילה האחרונה, ואפילו כעת ישנה סכנה לשחרורם של מחבלים רוצחים רבים במסגרת עסקאות לשחרור החטופים. "העסקאות הללו תמיד מחפירות, תמיד פוגעות בביטחון ישראל. כל מה שקרה עכשיו היה על ידי משוחררי עסקת שליט. עסקה שתהיה עכשיו – תהיה זרז לחטיפות המוניות בהמשך, זו המשמעות לעם ישראל. כשעושים משא ומתן עם מחבלים מתוך שיח ולא מתוך עוצמה – אנחנו יוצרים את המשפחה השכולה הבאה. וזו לא סיסמה, זה מבוסס עובדות".
אכן בושה, אך למי?
היה זה בעיצומו של הקיץ החם ההוא, תרתי משמע. ההבל והזיעה ברחובות תל אביב נוצרו לא רק בנסיבות אקלימיות, אלא גם מטמפרטורת מאבק רדיקלי מוקצן של מתנגדי הרפורמה. צווחות ה"בושה" ורעשי הזמבורות הפכו לחלק מפס הקול של העיר, ולא רק שלה. באחת ההפגנות הללו הגיעה קבוצה אנרכיסטית אל יעד חדש: בית הדין הרבני בתל אביב. את הקשר בין בית הדין לרפורמה טוו המפגינים באופן פרוביזורי לחלוטין, אבל זה לא הפריע להם להרעיש שם במלוא הזמבורה. בשלב מסוים ההפגנה הידרדרה גם לאלימות, כאשר מפגינים ניסו לפרוץ את שערי בית הדין שננעלו מאימתם ולשבור את חלונות בית הדין. המפגינים גם סגרו את השיבר של הבניין ומנעו את זרימת המים לבניין בית הדין. ההפגנה כללה אף איומים על בית הדין ועל יושביו, כאשר אחד המפגינים איים ואמר לשוטר שהיה במקום שהם "יפוצצו את בית הדין". עקב האיומים והחשש לשלומם של הדיינים, נאלצו דייני בית הדין הרבני בתל אביב – שמכהנים בתפקיד ממלכתי מטעם המדינה – לצאת מבניין בית הדין תחת אבטחה משטרתית.
אחת המפגינות הגדילה לעשות, ובמכל הספריי האדום שבידה ריססה לעיני מצלמות האבטחה "בושה" על חזית בניין בית הדין. כשעוכבה על ידי שוטר, המשיכה ואיימה כי תפגע בבית הדין. נגד העבירה הזאת יכלו בתי הדין להיתלות בחוק, והגישו תלונה במשטרה נגד מרססת הגרפיטי. התלונה ייחסה לחשודה לכאורה שורה של עבירות, ובהן: השתתפות בהתקהלות אסורה, איומים, השחתת פני מקרקעין, עבירת התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור ועבירת היזק לרכוש במזיד.
כמעט חצי שנה חלפה, בפרקליטות ישבו על המדוכה, התייעצו ודנו, והגיעו למסקנה הבלתי צפויה בעליל: סגירת התיק. במכתב שהתקבל בבתי הדין הודיעה פרקליטות מחוז תל אביב כי התיק ייסגר והחשודה אף לא תיחקר, שכן "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להמשך החקירה או העמדה לדין, שכן מדובר בעניין אשר ההליך הפלילי אינו מהווה מסגרת מתאימה לבירורו". תרגום: עבירה שמתבצעת מהצד של היפים והנכונים – אינה עבירה.
בבתי הדין הרבניים סירבו להיכנע לפוליטיזציה המשפטית, ולפני כחודש הגישו ערר הדורש לפתוח את התיק, לנהל חקירה ולסיים את הפרשה בהגשת כתב אישום. במכתב שניסח עורך הדין רפי רכס, היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, פרך את ההחלטה הלקונית על סגירת התיק, תוך שהוא מציג סעיף אחר סעיף בחוק שלפיהם מעשיה של המפגינה עולים לכדי עבירות פליליות.
ואולם בקשת הערר הכילה גם טיעון עקרוני, מעבר ללשון החוק הפלילי היבש. עורך הדין רכס הזכיר במכתבו אירוע מקביל, שהוא כמעט תעתיק לאירוע המדובר, אלא שבאופן מפתיע שם מתנהלת הפרקליטות בצורה הפוכה לחלוטין. היה זה לפני כארבע שנים, כאשר האם השכולה מרב חג'אג', יחד עם הפעילים שפי פז ודורון אברהמי, נקטו פעולת מחאה מול משרדי האיחוד האירופי ברמת גן. המחאה הייתה נגד תמיכתו הפעילה של האיחוד האירופי בארגוני טרור, וכללה ריסוס גרפיטי בכניסה למשרדים, המאשים את האיחוד בשותפות ברצח יהודים, התזת צבע אדום על הרצפה והקיר, וכן הדבקה של תמונות נרצחים על קירות הבניין מבחוץ. במקרה זה הפרקליטות לא היססה, ונגד השלושה הוגש כתב אישום זריז בגין עבירות של היזק לרכוש במזיד והשחתת פני מקרקעין. הסאגה המשפטית שבה נתונים השלושה נמשכת כבר קרוב לארבע שנים, וגם השבוע הם נאלצו להתייצב לדיון נוסף בעניינם. התיק מתנהל לאיטו, ובשלב הזה אפילו התביעה טרם סיימה להציג את עדיה, ודיונים רבים נוספים עוד מצפים לשלושה באופק. בבתי הדין הצביעו על הטיפול בתיק הזה כמשקף אכיפה בררנית של הפרקליטות.
אגב, סנגורם של השלושה, עורך הדין ברקאי, דרש בתחילת המשפט לקבל מהמשטרה מידע על הטיפול הפלילי בלפחות 16 אירועי מחאה עם מאפיינים דומים, שאורגנו על ידי אקטיביסטים מארגוני שמאל, בהם ארגונים פמיניסטיים, פעילים התומכים במבקשי מקלט והמפגינים נגד ראש הממשלה. בבקשה, שאליה צורף תיעוד מהאירועים, מתבקש בית המשפט להורות לתביעה לפרט בעניין תיקי חקירה בגין גרפיטי והשחתת פני מקרקעין בהפגנות מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים; השחתת מזרקות, בריכות נוי, כיכרות וכבישים, באמצעות כתובות צבע והדבקת מודעות על ידי פעילים המתנגדים לגירוש מסתננים, ריסוס צבע בכניסה למשרדי הרבנות הראשית בירושלים במחאת פעילי קהילת הלהט"ב ועוד. התובעת המשטרתית ציננה כבר אז את התלהבותו בהודיעה כי גם אם יוכח שלא הוגש כתב אישום באף אחד מהמקרים שהציג, לא יהיה זה בגדר אכיפה בררנית. ואם היא אומרת, מיהו ההיגיון המשפטי שיחלוק עליה?
בחזרה לערר של בתי הדין, שם ציינו כי חשיבות נוספת בהגשת כתב אישום במקרה שלהם נוגעת לכך שפגיעה בבית הדין הרבני "מהווה למעשה פגיעה בסמל שלטון, שהוא כשלעצמו מצדיק התייחסות מחמירה לאירוע". הם אף ציטטו מפסק דין של בית המשפט העליון הקובע כי פגיעה בנציגי חוק, במקרה דנן – הדיינים, "צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות".
אלא שככל שמדובר במערכת בתי הדין הרבניים, קיר הברזל הופך לקיר של נייר. ויש מי שטוענים שלא רק אכיפה בררנית יש כאן, אלא "רוח מפקד" שנושבת באופן מכוון ממערכת בתי המשפט האזרחיים נגד המערכת הרבנית שכנגדה. הרב יעקב יקיר, ראש בית המדרש תורת המדינה ומנהל תחום במרכז יכין, העוקב אחרי יחסי בית המשפט-בתי הדין, אומר כי "מעבר לטיעוני הנהלת בתי הדין הרבניים לאכיפה בררנית, עולה לכאורה החשש כי החלטת הפרקליטות נובעת מ'רוח המפקד' הנושבת במערכת המשפט הישראלית ובראשה בית המשפט העליון, שבמשך עשרות שנים פועל בכוונת מכוון לצמצם בכוחם ותחומי סמכותם של בתי הדין הרבניים". לדבריו, ממחקר מקיף שערך מרכז יכין למחקרים אסטרטגיים לאומיים, עולה כי בית המשפט העליון פעל פעמים רבות בניגוד לעמדת המחוקק, ובניגוד להסכמות שעמדו בבסיס הקמת מדינת ישראל ביחס לעצמאות בתי הדין הרבניים. "על מנת לתקן את 'רוח המפקד' של בתי המשפט ביחס לבתי הדין הרבניים, עלינו לקדם חקיקה העוסקת בהשבת סמכויות בתי הדין ועיגון עצמאותם השיפוטית".
קצר חשמלי
בטור שעבר שעסק בנושא חוק החשמל נשמט בטעות שמו של ארגון 'רגבים', לו שמור הקרדיט על המעקב אחרי החוק וההתרעה הציבורית מפניו בכל הפעמונים האפשריים. אנו מאחלים הצלחה לאנשי 'רגבים' בפעילותם לשמירת אדמות המדינה, ומקווים להמשיך ולדווח על ההישגים הבאים.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***