נועם פרי, בתם של חיים בן ה-70 שחטוף בעזה ואוסנת שניצלה מחטיפה, משוחחת עם ערוץ 7 מקיבוץ ניר עוז.
היא מספרת על גבורתו של אביה ביום מתקפת חמאס בשמחת תורה. "בפעם השלישית שפרצו אליהם לממ"ד ב-7 באוקטובר, אבא שלי פשוט נעמד בפתח ועשה את הדבר היחיד שהיה יכול לעשות בידיים חשופות - דחף את המחבל בכל הכוח. המחבל נהדף אחורה ונבהל ובזמן הזה אמא שלי התחבאה מאחוריו. כשחזרו המחבלים אבי עמד בפתח והלך איתם - וכך היא ניצלה".
"אנחנו יודעים שהוא נלקח על אופנוע ישירות למנהרות והוחזק שם יחד עם עוד קבוצה של חטופים שחלקם מבוגרים מאוד וחלקם שוחררו בעסקה הראשונה. כל זה נכון לדצמבר שאז קיבלנו את סימן החיים האחרון ממנו", מוסיפה פרי.
האב חיים היה לאורך כל חייו פעיל שלום. "הוא האמין באנשים ובצורך שלהם לפעול למען גורלם. הוא באמת חשב שאנשים צריכים לפעול ובמה שהיה יכול לפעול ב-7 באוקטובר הוא פעל. התסכול הגדול הוא שעכשיו הוא לא יכול להציל את עצמו ולפעול בעצמו. הוא תלוי בנו שנילחם עבורו, הוא תלוי בממשלה שלנו וחייו תלויים באויב הנורא הזה שלנו. אבא שלי אמנם האמין בשלום אבל לא היה נאיבי. הוא לא חשב שאפשר להגיע לשלום עם מי שרוצה לרצוח אותנו".
היא מציינת כי "ניר עוז הוא מהיישובים הכי קרובים לגבול והיה אחד מהיעדים המרכזיים של מחבלי הנוח'בה. הגיעו לכאן מוקדם בבוקר מאות מחבלים ולצערנו בשום שלב, כשהיו כאן המחבלים, לא הגיע הצבא. במשך שמונה שעות נלחמו כאן עד שהמחבלים פשוט סיימו והלכו".
"במשך שמונה שעות אנשי ניר עוז נלחמו על חייהם לבד, כל אחד בממ"ד שלו ועם הילדים שלו. כיתת הכוננות הקטנה עשתה כל מי שהיתה יכולה. המשמעות היא ששמונה שעות המחבלים הספיקו לעבור בכל בית. יש כאן חמישה בתים בכל היישוב שלא נכנסו אליהם ולכל האחרים הגיעו מחבלים, לעתים יותר מפעם אחת, רצחו וחטפו. האנשים נלחמו שעות על החיים שלהם, חלק כמו אבא שלי הצליחו לעזור ליקרים להם. הם עשו הכי טוב שהיו יכולים בכוחות עצמם. המדינה שלא הגנה עליהם - חייבת להם וחייבת להביא אותם", דורשת פרי.
"אני רוצה להחזיק דווקא את התקווה שאפשר עד החג להביא אותם בחזרה. כל אדם זכאי לחירות שלו בדברים הבסיסיים ביותר - לנשום אוויר, לראות אור יום, להיות עם המשפחה בליל הסדר. על זה אנחנו נלחמים", היא מסכמת.