בטקסט מבחיל מיוחד, כתבה מי שמכהנת כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ד"ר ענת מטר, בחשבון הפייסבוק שלה, על "וליד דקה האינטלקטואל, החבר, אציל הנפש", והאשימה את "מסע השיסוי נגדו" שמנע את שחרורו בעסקת גלעד שליט.
בפוסט אחר נפרדה ממנו מטר בתשפוכת רגשות "היה שלום, חבר יקר ואהוב. היית ותהיה מקור השראה אינסופי... העם הפלסטיני איבד את אחד מבניו המעולים ביותר".
עינת ויצמן, שחקנית שיש מצב שלא שמעתם עליה לפחות שני עשורים, לא נשארה מאחור, וסיפרה שדקה המתועב "לימד אותי מהי אנושיות ומהי מחשבה הומנית... העולם בלעדיו חשוך יותר, האור מצטמצם".
קודם כל נעשה סדר, רק כדי שאף אחד לא יתבלבל: וליד דקה היה רוצח מיומן, טרוריסט מקצועי שעבר הכשרה לתכנון מעשי טרור וחבלה. הוא היה חלק מחוליית הטרור הרצחנית שחטפה, עינתה ורצחה בדם קר לפני ארבעים שנה את החייל משה תמם הי"ד.
במדינה חפצת חיים, דקה היה נפרד מהעולם כבר בשנות השמונים, עוד לפני שהגברת ויצמן הפציעה לחיינו בסדרה 'הפוך'. כבר אז היו צריכים להזריק רעל לעורקיו או לשלוח אותו לחבק את הכיסא החשמלי. למצער, גם תלייה ושריפת הגופה באים בחשבון.
מותו של דקה בכלא הוא אירוע משמח, מהסוג שמצדיק הרמת כוסית. העולם לא איבד אינטלקטואל אציל נפש אלא בהמה גסה ומסוכנת. הוא לא חשוך יותר אלא בוהק באור יקרות. ומחשבה הומנית ואנושיות, לפחות בחוגים לפילוסופיה שלפני מטר וחבריה, היא מחשבה שעוסקת בהצלת חיי אדם ולא ברציחתם.
אבל ניחא, הקורא הנבון מבין שלא הטרחנו אותו עד כה רק כדי להצטמרר מהדעות החשוכות והמעוותות המצויות בקצה הקיצוני של השמאל. העובדה שיש מתוכנו אי אלו שעסוקים בהרס עצמי, בשנאת עמם ומולדתם, בשירת הלל לאויב צמא הדם ולארגוני הטרור שלו, אינה – למרבה הצער – עניין חדש. למה בכל זאת בחרתי להעלות את סף לחץ הדם שלכם בשורות הללו?
התשובה היא שגם לנו, לכל אחד מאתנו, יש חלקיק אשמה בסיפור הזה. העובדה שד"ר מטר מועסקת במשרה לגיטימית ומכובדת בלב לבה של האקדמיה הישראלית, במוסד שזוכה גם לתקציבים נאים ממדינת ישראל, והיא עדיין מרגישה חופשי לחלוטין להתבטא כך, ומבלי שננקט בעניין שום צעד – היא כישלון של כולנו.
העובדה ששחקנית כלשהי, משוכנעת שהיא תזכה לחופן של תשומת לב, וכנראה ללא מעט תמיכה ודברי עידוד מחבריה והחוג הפוליטי שלה, אם רק תהלל ותשתפך על גופתו החמה של טרוריסט, היא תוצאה של הכלה רבת שנים שלנו, של איזושהי תחושת נחיתות – של הימין בפרט ושל רוב אזרחי ישראל בכלל – מול 'אנשי רוח' למיניהם, דוקטורים או שחקנים, הוגים מטעם עצמם ויוצרים למען ארנקם.
ואת זה צריך לנפץ: דוקטורית לפילוסופיה או שחקנית לא מחזיקות בשום יתרון מוסרי על אזרח אחר. אם הן מוציאות דבר שטות מהפה הוא נותר כזה, ואם הן תומכות, מעודדות, מספקות כיסוי מוסרי לטרור ולמבצעיו – צריך להוקיע את הדברים, ולא לאפשר להם במה ציבורית.
כן, חופש הביטוי מאפשר לד"ר מטר ולגברת ויצמן לומר מה שירצו, לא, אין שום סיבה שאנחנו נסבסד את הראשונה וניתן את הבמה לשנייה. תומכות ברוצחים שלנו? לא על חשבוננו.
אוניברסיטת תל אביב חייבת לעשות מעשה מיידית, להפסיק להסתתר מאחורי מושגים מכובסים כמו 'חופש אקדמי' (חד צדדי, כמובן, תשאלו את עשרות המרצים והאקדמאים שתמכו בסתר ברפורמה המשפטית ולא העזו לומר מילה בגלוי). ד"ר מטר חייבת לסיים את תפקידה לאלתר, או להתנצל בפני משפחת תמם, זו שסבלה במשך ארבעים שנה את השלכות מעשיו של דקה וזו שהובילה את אותו "מסע שיסוי" לפי מטר, כדי למנוע את שחרורו של הרוצח.
ואנחנו, כאזרחים, חייבים למחות בקול. חייבים לדרוש מנציגי הציבור לעשות לזה סוף - לחוקק ולבלום כל תקציב שעשוי להגיע לידיו של מהלל טרור ומקדש שאהידים. כי גם מהקונספציה הזו הגיע הזמן להתעורר.