"הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו" – מלמד אותנו משורר תהילים, בפרק המופלא על שיבת ציון.
ארבעה אירועים מרגשים בהם השתתפתי השבוע מגלמים את יופיו ועומקו המיוחד של הפסוק הזה: האירוע הראשון היה חגיגת הענקת סמל-ישוב לישוב עשהאל, אחד מתוך תשעת ישובי "ההתיישבות הצעירה" שזכו סוף סוף להכרה רשמית ממדינת ישראל. את עשהאל ליוויתי משחר הקמתו ואף לפני כן, בשנים בהן ה"נקודה" הזו היתה נטושה מבלי בניה כמעט, למעט שתיים-שלוש משפחות שנאחזו במקום בציפורניהן והיו טרף קל לשכנים העוינים ולאנרכיסטים המתוחכמים והארסיים.
צריך היה הרבה אומץ ואמונה כדי להקים ישוב במקום הזה, הרבה נחישות כדי לעמוד בכל הקשיים והאתגרים, הרבה גבורה כדי לדבוק באדמת המקום למרות הפיגועים וההתנכלויות, הרבה דבקות במטרה ודיבוק חברים כדי להמשיך ולהתרחב עוד קצת ועוד קצת. מסע התיישבותי ארוך, ומסע ציבורי נחוש שכלל גם שביתת רעב, ואינספור פעילויות בכנסת ובמרחב הציבורי, ועל גבי כל אלה החלטה נחושה שלנו להכניס את הנושא להסכמים הקואליציוניים, ועבודה מדויקת ומקצועית לממש את הזכות ולהפוך את החלום - למציאות.
כל אלה עלו בזכרוני כשמצאתי את עצמי מחבקת את נשות עשהאל המופלאות, וחובקת בשתי ידי את תעודת-סמל-הישוב של עשהאל, ממש כמו שחובקים תינוק בחדר הלידה, אחרי שנים של ציפיה. שנים של "הזורעים בדמעה" - רגע מרגש של "ברינה יקצורו".
האירוע השני היה גיוס בני המכינות שלנו, גיוס מוקדם מהצפוי שנועד למלא את המחסור שנוצר בצה"ל עקב המלחמה, ולאפשר להמשיך במלחמה שאין צודקת וקריטית ממנה. באירוע הזה נכחתי מרחוק, וחוויתי אותו דרך הצילומים המרגשים ששלחו אלי אנשי הצוות של המכינות. צילומים בהם ראש המכינה מברך את חניכיו: "צאו בשלום, תחזרו בשלום, תילחמו את מלחמות ישראל בעוז ובגבורה", ההורים מניחים את ידיהם על ראשי ילדיהם ומברכים אותם בברכת הבנים בהתרגשות עצומה, והחניכים – רגע רוקדים בהתלהבות, ורגע עומדים חבוקים ושרים בדבקות את התפילה לשלום חיילי צה"ל.
כאן לא מדברים לא על שוויון ולא על נטל, כאן שרים ורוקדים את הזכות העצומה להיות חיילים בצבא הגנה לישראל. אלה רגעים בהם הרינה מהולה בדמעה ובתפילה מעומק הלב, אבל ניכר עד כמה הרינה היא שגוברת. זו הרינה על הגידולים שעלו יפה, על השקעה של שנים של חינוך שהניבה פירות מתוקים שכאלה, שיוצאים אלי קרב מתוך אמונה ואהבה, מתוך גבורה ורוח גדולה. הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו, וגם ישובו, בע"ה, ברינה.
האירוע השלישי היה כנס הוקרה לבנות ובני השירות הלאומי ששירתו בחזית האזרחית בחודשים הראשונים של המלחמה: עם המפונים במלונות, עם הפצועים בבתי החולים, עם התושבים בישובים המאוימים, ועם משפחות המגוייסים בשעותיהן הקשות. הייתי עם המתנדבות שלנו בימים הקשים ביותר, כשתוך כדי הטראומה שהן עצמן חוו – הן כבר נחלצו לסייע, לתמוך, לתת כתף, חיבוק ואפילו חיוך, לייצר עוגן של יציבות בימים בהם להן-עצמן לא היה עוגן.
בכל מקום בו ביקרתי את הבנות שלנו באותם ימים, שמעתי עד כמה עזרתן חיונית ומצילה את המצב, וראיתי עד כמה הן נדרשות למסירות יוצאת דופן בתנאים לא פשוטים. מצאנו לנכון לכנס אותן כדי להביע תודה והוקרה, להעניק תעודה, ולאפשר להן להתבונן רגע לאחור בתחושת סיפוק והכרת-ערך התרומה האדירה שלהן למדינת ישראל בשעתה הקשה.
עוד לא יצאנו מהמיצר למרחביה, אבל מותר וגם צריך לעצור רגע, להתבונן ולראות מה כבר פעלנו והועלנו, לדעת ש"הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו", ואז להמשיך ביתר שאת קדימה.
האירוע הרביעי היה כינוס הוקרה שיזמתי, כשרת ההתיישבות, לראשי המועצות ביהודה ושומרון שכהונתם הסתימה לאחרונה, מנהיגים משכמם ומעלה שתרמו תרומה אדירה להתיישבות באזורים האסטרטגיים הללו, וממילא גם למדינת ישראל כולה, שהשכילו לאורך שנים לשלב חזון עם חכמת-מעשה, נחישות אידאולוגית עם הקשבה לכל קהילה ומשפחה, ואחריות לאומית עם אכפתיות מקומית, שבנו במו-ידיהם וכישרונותיהם התיישבות לתפארת, תוך שיתוף ורתימה של הנהגת מדינת ישראל כולה למאמץ הלאומי הזה.
להיות ראש רשות ביהודה ושומרון זו לא רק משימה מוניציפלית, זו משימה לאומית, והמנהיגים האלה, שנשאו בעול המשימה הזו במסירות עצומה לאורך שנים (השיאן הוא בני כשריאל – ל"ב שנים!) ראויים לתודה ולהוקרה, ואף אם חלקם "הפסידו" את הבחירות (חלק החליטו קודם לכן על פרישה), וגם אם לכאורה זהו רגע של דמעה עבורם, הרי מבחינת האמת זוהי גם צומת של רינה, בה הם יכולים להתבונן בסיפוק אחורה ולהגיד: עשינו היסטוריה! אבל ממש... את החוויה הזו, של להביט אחורה ברינה, ביקשתי לחוות יחד אתם, ומה אומר לכם? היה באמת מרגש!
"ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה" – רש"י מתעכב בפסוק הזה על המילה "תשב" ומבאר: "אין תשב אלא לשון עכבה". כל האירועים הללו שתארתי כאן, עניינם לשבת ולהתעכב רגע, בעצם יותר מרגע, לקחת את הזמן, לעצור את מירוץ החיים ולחוות במלוא העוצמה את הצומת אליה הגענו. העכבה הזו חשובה, היא מאפשרת להתבונן בדברים לעומקם, במלוא משמעותם, ומתוך ההתבוננות הזו להתרומם, לקום ולהמשיך קדימה.
והשתתפתי השבוע גם באירוע שכולו דמעה: אירוע תפילה של משפחות החטופים שהגיעו לשפוך שיח במערת המכפלה, מקום ממנו כל התפילות עולות אל כסא הכבוד. את האירוע הזה יזמתי יחד עם ג'ולי קופרשטיין, אמו של בר, גיבור ישראל שנחטף לעזה לאחר שהחליט החלטה אמיצה ואצילית, לא למלט את עצמו, אלא להסיע שוב ושוב אנשים מהמסיבה אל מושב פטיש, ולהציל, בגבורה, את חייהם.
כשפגשתי את ג'וליה שמעתי ממנה כמה חשובה בעיניה התפילה למען החטופים, ומיד היצעתי וסייעתי בארגון התפילה הזו. באירוע התפילה המרגש הזה זכיתי לחבק גם גם אירנה טאטי ואת בתה ילנה טרופנוב, ששוחררו מהשבי, והגיעו להתפלל גם עבור הבן-הנכד אלכס ובת זוגו ספיר, שנותרו שם. לתפילה במערת המכפלה הגיעו משפחות משני "קצוות הקשת": גם משפחות ליבמן ומור החברות בפורום תקווה, הפורום שדורש להשיב את החטופים מתוך הכנעת חמאס ולא להפך, וגם משפחות מהצד השני, מהמטה הדורש עסקה שמחירה גבוה ואפילו גבוה מאד.
התפילה הדומעת איחדה את כולם, והאבות והאמהות שלנו, שידעו בעצמם מהו שבי, ודאי התפללו יחד אתם. התובנה שכולנו אחים, בנים ובנות לאותם אבות ואמהות, שכולנו רוצים מאד בשחרור החטופים, ורק חלוקים על הדרך הנכונה – היתה נוכחת מאד. אירוע מרגש של דמעה, ותפילה מעומק הלב שעוד יגיע הרגע של הרינה.